כותרת הרשומה היא ציטוט מפי ילד בן ארבע. בגלל שהוא נכד שלי, אני מרשה לעצמי לקרוא לו 'מר קטן' והוא מסכים לי. יש לו עוד אחד כזה "בקרח יש מים והם יוצאים מהחורים". שמצטרף למשפט אחר שאמרה אמא שלו כשהייתה בגילו, "אמא שלי עושה ככה עם המקל ויוצא לה שיר". מקל – הכוונה לשרביט ניצוח. מה שתפס את תשומת לבי בשלושת האמירות המקסימות הללו היא היזמה לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע – אור, מים, מוסיקה.

נזכרתי בציטוטים האלה תוך כדי דיון שהתפתח לנו לא מזמן בקבוצת מספרי סיפורים בקהילה. הדיון עסק בארבעת הבנים בהגדה של פסח ומה אפשר ללמוד משם על אופן ההתייחסות לאנשים שונים במעגל לומדים. מיד אחרי ארבעת הבנים מופיע מדרש:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

לענייננו: יש מצוות עשה לזכור בכל יום את יציאת מצרים. התזכורת מופיעה בקריאת שמע. יש עוד מצווה – לספר את סיפור יציאת מצרים. זה כבר סיפור-סיפור, שאותו אנחנו מצווים לספר פעם בשנה בחיק המשפחה. שאל מי ששאל אם אפשר להתחיל לספר מראש חודש ניסן ולא רק בליל הסדר. תלמוד לומר רק ביום החג. שאל ההוא – אפשר לפחות להתחיל מבעוד יום? תלמוד לומר – אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שזה רק בליל הסדר. רק כשיש משהו מוחשי מונח לפניך, שממנו אפשר להתחיל להסביר הסברים ולספר סיפורים על עניינים שאתה לא יודע עליהם מספיק כדי לשאול רלוונטיות. שוב העניין הזה של לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע.

מה שהזכיר לי אירוע קטן עם אישה יוצאת אתיופיה שעזרתי לה למצוא את הסיפור שלה. יש לה סיפור, היא הצליחה להוציא אותו. באחד התרגילים המאוחרים שעשינו תיעדנו נקודות מפנה בסיפור על פתקאות שמונחות על ציר זמן. כשסיימנו את התיעוד היא התבוננה על מערך הפתקאות ואמרה, "עכשיו יש לי סיפור". מבחינתי היה לה סיפור גם קודם. היא חשה בו כממשי רק כשהשלד שלו נרשם על הפתקאות. עוד ביטוי לצורך לתת מיכל מוחשי.

בדיון עלו גם דוגמאות מסוג "מקל סיפורים" שהוא מנהג מקובל באירועי-סיפור, להשתמש במקל מקושט שעובר מיד ליד. מי שמחזיק בו הוא האדם שמקבל את המקום לספר סיפור. מי שדורש אותו לעצמו יודע שיש לו סיפור לספר. או אבן גדולה שעוברת מיד ליד ומי שמחזיק בה מוסכם על כל הנוכחים שתורו לדבר. או תת-דוגמה שמספר הסיפורים אריק שמיידלר ז"ל נודע בה – מקל מגולף ממנו "משך" את הסיפורים שלו. ואלי ההיפך. אולי הסיפורים גילפו דרכו את המקל כדי שיספר אותם. מי יודע.

משם התכנסנו לאחת הסוגיות המוכרות למספרי סיפורים, עניין ה"תלבושת". אני לא מתייחסת כאן לתופעה הלא-קשורה-בעליל שהופיעה בארץ בשנים האחרונות: הורים לא קונים כרטיסים לשעת סיפור אם המבצע לא מגיע עם תלבושת ואביזרים. אם מישהו רוצה לדון אתי בזה, אין בעיה. הדיון בקבוצה נסוב סביב הצורך של מספרי סיפורים במשהו שיעזור להם לעשות את המעבר לדמות מספר הסיפורים – של עצמם. או בצורך להשתמש לפעמים במשהו שהוא תלבושת או חלק של תלבושת, כדי "לארגן" משהו בעצמם או במהלך האירוע הסיפורי. כאלה יש דוגמאות יפות ומעניינות, אך אם להעיד על האמת – אין בהן הכרח. מספר סיפורים יכול להגיע בלי שום דבר מלבד המיומנויות שלו עצמו ולהחזיק קהל הרבה-הרבה זמן.

עם זאת, קיים צורך פנימי. עובדת קיומו קשורה לרעיון שרץ לאורך הרשומה הזו – הצורך לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע – כמו להיות מספר סיפורים. הצורך להמחיש את החלק הזה בזהות. מספר סיפורים הוא עיסוק חסר "מדים" – עד שהמספר פותח את הפה. בעולם שיש בו כל כך הרבה מדים, סמלים, ייצוגים מוחשיים לזהות, מרכיבי זהות, עיסוקים ותפקידים, קשה להיות בעל מקצוע שקוף-מדים ונטול ייצוגים מוחשיים.

ויש עוד צורך שקשור באותו עניין: הצורך לבצע את המעבר למקום "ההוא". זה מקום קצת אחר מלהיות אני "הרגילה". זו לא דמות אחרת, זו לא אני אחרת, זו יותר איזו תנועה פנימית לעבר מקום בתוכי שממנו אני מכווננת לספר סיפורים, לתקשר עם אנשים, להקשיב הקשבה עמוקה, לנקות את כל הרעש מחוץ למגרש עליו נתמסר הסיפור, הקהל ואני. יש כאלה שפותרים את המעבר בשימוש באביזר לבוש כמו כובע, או בגד מסוים שהוא לא בדיוק תלבושת אלא בגד-עבודה. יש כאלה שמשתמשים בחימום קולי למעבר, יש כאלה שמתבודדים או שותקים לפני מופע ויש כמוני שעוברים בסוויצ'. בכל מקרה יש שם מעבר ולמעבר הזה יש ביטוי מוחשי ביותר, גם אם הוא לא ניכר לעין.