דבוקולו



משהו כזה קטן וטוב בצד

במפגש הראשון הייתה שקטה, כפופה. כריכת הראש והבגדים משבשים את מידות גופה הגרום, המבוגר. לובן בעיניה, לא מישירה מבט. דיברה מעט, מילה, עוד מילה. הרבה תנועות ידיים מעגליות בכפות מופנות לשמיים. תחינה, הודיה, קשה לדעת.

באה אל הרכזת ואלי בסוף המפגש. אולי חיכתה שהאחרים יעזבו קודם, תישארנה רק הפרנג'יות. עדיין כפופה וכרוכה, באותה שפה ובאותן תנועות ידיים, הצליחה שנבין את הסיפור שלה: שבעה ילדים ובעל איבדה בין אתיופיה לישראל. שניים נותרו, בת ובן. ברכה על החיים, ברכה באותה נשימה שהכל נעשה בדברו, נתן, לקח.

נסעו בקבוצה לאתיופיה. נסעו גם היא, גם הרכזת.

באחד הלילות העביר אותם מנהל המתנ"ס סוג של א"ש לילה. שירגישו קצת הפרנג'ים מה זה היה ללכת בוואדיות ובקניונים בחושך, במים. בסוף ההליכה התכנסו סביב מדורה. הוא שאל שאלה, גם היא ענתה, רק לא לשאלה ששאל. היא סיפרה את כל הסיפור, בפעם הראשונה בחייה.

אחרי שחזרו נפגשנו שוב. "היא סיפרה את הסיפור" אמרה לי הרכזת. "סיפרה וסיפרה ולא עצרה." ישבתי מולה. "איך יצא לך הסיפור? מאיפה בא אלייך ללב פתאום והסכים לצאת?" אמרה שהמראות, המרחקים, המקומות בהם קרו דברים. ככל שהתקרבו למקומות בהם הלכה, כך התחזקו פרטי האירועים בזיכרונה. כשהגיעה אליהם ממש, חזרו התמונות מאז, כמו שהיו אז. היא ראתה את הדברים וכמו שראתה, סיפרה.

על פניה עלה מן חיוך פרטי, קטן ונוכח. "עכשיו ספרי לי," ביקשתי. סיפרה. מתחילתו ועד סופו, אותן תנועות ידיים, הרבה יותר מילים. מדי כמה הפתיעה אותי במילה עברית משובחת. נהיו חלקי משפטים, לפעמים שלמים. הביטה בי ישר לעיניים. ראיתי בהן שהיא רואה את אז וגם אותי. מחברת אותי להתרחשויות, לתחושות, לרגשות שלה, אפילו קצת למראות ולנופים. שואלת אותי את מה ששאלה אז, תובעת תשובות למרות שיודעת שאני לא אז, לא הם, לא סודנית ולא אתיופית. בכל זאת שאלה כדי שאבין, אראה, כמה שאני יכולה. סיימה וחייכה.

"בת כמה את?" שאלתי. "שבעים ושתיים. עכשיו זמן לספר את הסיפור." חזרנו למליאה וביקשתי ממנה לספר קטע לכולם. לקחה את המקום בין האנשים, סיפרה בעוד יותר מילים, הזכירה פרטים חדשים, ציינה שם מקום.

בסוף הזמינה אותי לחיבוק אמיץ. אני שלא מהמתחבקות, לא הצלחתי לעצור לנוכח אישה שמברכת על החיים. זה מה שהיא עושה, כל הזמן.

שאלתי מישהו למשמעות שמה. אמר שזה כמו שאימהות מכינות אוכל ומשאירות לילדים משהו כזה קטן וטוב בצד.

בודה

מדי פעם צצה בסיפורים המילה 'בודה'. בהתחלה חשבתי שהם אומרים 'בודהה'. לא הבנתי מה הקשר. שאלתי. זו מילה שהאתיופים הלא יהודים והסודנים היו אומרים עליהם ומגרשים אותם, פוגעים בהם. מי שאומרים עליו בודה, אומרים עליו שהוא אוכל אנשים. הגרסה האתיופית-סודנית לעלילת-דם.

'פליטים'

זו תפיסה שמקוממת אותם. הם לא פליטים והגיע הזמן שכל מי שמחזיק את המחשבה הזו בראש, ימחק אותה. הם קמו ועזבו היסטוריה ארוכה, מסורת ודרך חיים כדי ללכת בעקבות החלום – להגיע לירוסלם. הם עשו זאת מרצונם, בכוח אמונתם ומכל מי ששילם מחיר על יציאת מצרים בגרסת יהודי אתיופיה, הם שילמו את המחיר הגבוה ביותר.

נניח, שאף אחד לא בנה את המחשבה 'פליטים' על איך שהם נראו כשהגיעו לכאן. נניח. היא מגיעה מכמה מקומות אחרים:

לרוב הקבוצות שיצאו מהכפרים באתיופיה, היו מדריכים מקומיים שליווי אותם. לא נשמות טובות בכלל, אבל זה כבר עניין אחר. כשהתקרבו מרחק כמה שעות הליכה מגבול סודן עזבו אותם להמשיך לבד. עם עזיבה, היו מנחים אותם לומר לשוטרי הגבול הסודנים שהם פליטים של המשטר באתיופיה. בורחים ומבקשים מקלט.

הם הונחו להגיע למחנות פליטים. שם יכלו אנשי המוסד לשים עליהם עין, להעביר להם כסף ולתאם את המשך הדרך לישראל. רבים מהם שהו במחנות פליטים הרבה זמן. חיו בתנאים תת-עלובים, חלו במלריה או מחלות דומות, החלימו או החזירו נשמתם לבורא.

הם חיו תחת הכותרת 'פליטים', במחנות פליטים, ספגו את כל התחלואים שיש בחיי פליט. אבל בפנים, בתפיסתם העצמית והקהילתית, הם לא יצאו מהבית כפליטים ולא הגיעו לישראל כפליטים.