כוסות נייר שנודדות אתי ממפגש למפגש ועוזרות להציף ולסדר את הסיפורים.
זו השנה השנייה בה אני מנחה קבוצות במיזם 'סיפור על הדרך' שמובילה החברה למתנ"סים. מנחה אנשים שרוצים לספר את סיפורם. חוויות המפגש וההנחיה כל-כך משמעותיות עבורי ומניעות אותי, שהחלטתי לכתוב יומן שדה עבור עצמי וגם לשתף אותו. הסיפור על הסיפור הוא חלק מהסיפור. בנוסף, הוא מאפשר זווית התבוננות נוספת על העניין. כזו של מישהו שקצת עומד מן הצד, לא חלק מהסיפור וכן חלק מהסיפור.
אם לא שמעתם על 'סיפור על הדרך', אז הנה, מתוך דף הפייסבוק של המיזם: "מיזם סיפור על הדרך נולד לתת כלי לקידום חברה ישראלית עשירה ופלורליסטית בה מתקיימים היכרות, כבוד וחיבור, לסיפורם ותרבותם של כל מרכיביה, בדגש על תרומתה הסגולית של כל קבוצה למרקם של הקהילה והחברה הישראלית אשר נלמדים מהנרטיב של קהילת יהודי אתיופיה."
למיזם יש הרבה מאוד תוצרים שאני יכולה למנות, ומניחה שיש עוד שהם עדיין נסתרים. התוצר החשוף מכולם הם מפגשי הסיפור שנערכים בבתים. ציבור ישראלי סקרן מתאסף לשמוע מספרת או מספר בני קהילת יהודי אתיופיה, מה שהם קוראים "מהעדה".
פרנג'ית
כמו לאחרים שאינם בני העדה, הם קוראים לי "פרנג'ית". כלומר, לבנה. יש הרבה דברים שהם צריכים להסביר לי כדי שאבין את ההקשר התרבותי. גם את עניין הפרנג'ית. הכל נעשה בחיוך, הם צוחקים בלבביות ואני לומדת. עם כל הידע והניסיון, בעניין התרבותי אין לי שום "כוח" עליהם. גם אם הייתי קוראת אנציקלופדיה לתרבות יהודי אתיופיה, במפגשים אני יכולה לבוא רק עם כפות ידיים גלויות ולא עם ידע חבוי בכיסים. התרבות חיה הלכה למעשה בין האנשים, בכל רגע, בזרימה האורגנית של החיים. אי-אפשר לכתוב את זה, צריך להיות שם, להיות בקשר.
סיפור "על הדרך"
על הדרך מאתיופיה לירוסלם. הסיפור שגרסאות מעובדות שלו כאלה ואחרות כבר שמענו. כדאי שעוד נשמע הרבה, כי כל סיפור של כל אחד ואחת מהם על הדרך, הוא סיפור העומד בזכות עצמו. אין שני סיפורים זהים.
במקביל ותוך כדי, מצאו חלק מהם, בעיקר הצעירים יותר, עוד משמעות לשם המיזם. "על הדרך" במשמעות 'בין לבין' או 'בחפיף כזה'. הם מעולם לא שמעו את הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו, מסופר להם מתוך כוונה. מדי פעם שמעו קטעים, קרעים, אזכורים של אירועים, בחצי-פה. חלק גדול לא שמע את הסיפור על הדרך של הוריהם או קרוביהם – מעולם. עכשיו, אחרי שהם מרגישים מה זה עושה לדעת שיש משהו אבל לא לשמוע אף-פעם מה זה המשהו הזה, הם תובעים את זכותם לשמוע. על הדרך, מתגבשת דרישה.
הגיע הזמן לספר
בהתחלה זה נשמע כמו התרסה, כעס על החברה הישראלית שלא רוצה לשמוע. לא לקח הרבה כדי שתעלה ההבנה שהגיע הזמן לספר, אחרי ששתקו מטעמם, לעצמם. אלה סיפורים שיש בהם מידה כזו של הלם, חוסר-אונים וכאב, שמפחיד לספר אותם. זה בצד אירועים ניסיים, אומץ, תושייה, אמונה עמוקה, עוז-רוח ומזל. סיפורים רבים הם סיפורי שואה. אני כותבת את הביטוי הזה בכובד ראש. כמי שמקשיבה לסיפורים של אנשים הרבה שנים, כולל לסיפורים של ניצולי שואת אירופה, לסיפורים של ניצולי פרעות במדינות-ערב, סיפורים של ניצולי טבח ומלחמות, אני מזהה את התבנית.
אלה שמגיעים לסדנאות, מצרים לעיתים קרובות על כך שלא מגיעים יותר. אולי אחרי שיספרו הרבה, תתגבש בין יותר מאנשי העדה ההסכמה שזה אפשר, שצריך, שהגיע הזמן לספר קודם כל עבור עצמם ומשפחותיהם. את מה שאפשר.
כאב הגילוי
דור שני מכירים את זה. הורה שאוגר מזון, גם כזה שכבר אי אפשר לאכול אותו. מחביא חפצים שאף אחד לא מתכוון לקחת ממנו. אומר דברים שלא אומרים ברגע הלא נכון. מחזיק בהרגלים כפייתיים מוזרים בלי שום הסבר שאפשר להעלות על הדעת. ולא יודע מזה. הילדים יודעים, שמים לב, מנסים לעצור, להניא, להסביר, אחר-כך כועסים נורא, מתביישים.
עד שנפלט הסיפור. ואז, מלבד הזעזוע מתוכן העניינים עצמם, מהשנים בהן שכן הסיפור בנפשו ובגופו של ההורה ואכל בו בכל פה, משתלט כאב עצום. כאב על כל שנות הכעס והבושה שאי-אפשר להשיב לאחור.
היו גם רגעים מצחיקים ממש, מסתבר
אני מתעקשת אתם על ביקור חוזר בסיפורים של עצמם. בדמיון אפשר לעשות הכל, רק צריך את הגירוי המתאים. כשאנחנו מצליחים לזקק מצב ולתאר אותו בדיוק כפי שקרה אז, פתאום, במבט של אנשים מבוגרים על אותו מצב בדיוק, מסתבר שהיו גם רגעים מצחיקים ממש. זה נחמד מאוד כשקרני שמש נכנסות לתוך סיפור.
הסיפורים חיים בין האנשים
בכל מפגש, יוצא שאנשים משלימים זה לזה פרטים מהסיפור שלהם, או יודעים על מישהו שכנראה יודע. זה לא תמיד נוח העניין הזה – לפעמים מסתברים דברים שמטלטלים את מה שהם החזיקו בו כאמת מוחלטת עד דקה קודם. חלק מרכזי במציאות כמו שהם בנו אותה בתודעתם, קורס באחת. לפעמים יש הרגשה שעדיף לא לדעת. אולי אחר-כך, לא כרגע. אולי לא בנוכחות כולם. אבל מתחת לנהר הסיפור הידוע, זורם עוד נהר. מתישהו, הוא יתעקש לעלות לפני השטח. מרגישים את זה, מסקרן ומפחיד בה בעת.
מה שמרתק אותי בהתנסות הזו היא האפשרות, הסיכוי, לדעת את כל הסיפור שלך, של ההורים שלך, של המשפחה שלך המידית והמורחבת – אם תרצה. לא מאגרי מידע, לא ארכיונים, לא גוגל – אנשים. האנשים מחזיקים בקרעי סיפור ומתוקף ההרגלים התרבותיים שלהם לא מפסיקים להתייחס לנאמר על אנשים. עוד פרט, עוד פרט והופ – מתחבר רגע שקרה פעם. חלק מהסיפור שלא היה ידוע, קם ונהיה.
במאגר של 'יד ושם' תמיד מושך אותי החלק הריק. יש לי צער גדול עליו. במקרה של עדת יוצאי אתיופיה, כנראה שלא יהיה חלק ריק או שהוא יהיה זעיר. סיפורי המתים וסיפורי החיים – חיים בין האנשים. עם כל הקושי, הם מדברים בזמן.
המשך יבוא. חגים שמחים!