לפני שנים רבות פגשתי אדם חינני, מעניין, איש תרבות, שדיבר עברית נהדרת. כששאלתי אותו ממה הוא מתפרנס ענה מיד ובקול שקט "אני פועל עברית"; תשובה מגובשת שנשמעה כמו השלמה ששומרת לעצמה את הזכות למרירות מאופקת. "מה פירוש?" שאלתי. "אני כותב לכל מי שמשלם על היכולת לכתוב משפטים בעברית תקינה. זה הכל. פרנסה." אז, זו נשמעה לי תשובה עצובה אך מקורית. לא ידעתי כמה פועלי תוכן אני עוד עתידה לפגוש, ואת עצמי בתוכם.
שנים אחר-כך, כשעוד עבדתי עם משרדי פרסום, שמעתי באחד המשרדים את המשפט, "על כתיבה לא משלמים." ניסיתי להבין. הרי בכל זאת קופירייטרים מקבלים 60 דולר לשעה? הסבירו לי שקופירייטינג זה לא כתיבה אלא קריאייטיב ושעל כתיבה הלקוחות לא מוכנים לשלם את מה שזה לוקח. "את יכולה לכתוב לי איזו ברכה ליום הולדת של אשתי? את אלופה, זה לוקח לך חמש דקות." זה לא לוקח לי חמש דקות, גם לא חצי שעה. אם הסכמתי לכתוב לאנשים ברכות וביקשתי כמה פרטים על מושא הברכה, בדרך כלל נפנפו אותי ב"אל תעשי מזה סיפור עכשיו, תכתבי משהו יפה כזה, זה הכל."
אם כותבים אמתיים קוראים את הדברים, הם נאנחים עכשיו. או בגלל שזו המציאות שהם חיים בה מתוך חוסר ברירה ששומרת לעצמה את הזכות למרירות מאופקת, או בגלל שהם הצליחו להיחלץ משם, גם במחיר ההשלמה עם חיי עוני.
לפני כשבוע ביקרתי בכנס מסחר מקוון. שמעתי הרצאות במליאה, שמעתי הרצאות במסלולים, עברתי בין כל דוכני המציגים. אף אחד, אבל ממש אף אחד, לא דיבר על האנשים שעושים תוכן ולא הביא אותם לקדמת הבמה.
הנציג של BMW דיבר על כך שהם חברת טכנולוגיה דיגיטלית לא פחות ממה שהם חברת מכוניות.
הנציג של סופר-פארם הציג את אתר המכר החדש של החברה ונכנס לרזולוציות ברמת דף מוצר וכל המידע שמוצג בו לנוחות הלקוח.
הנציג של אסוס דיבר על כך שהם חברת טכנולוגיה דיגיטלית לא פחות ממה שהם חברת אופנה.
הנציג של טבולה, חברה שהביזנס שלה הוא קידום תוכן, לא דיבר על התוכן עצמו כקש שממנו טווים זהב ובוודאי שלא על האנשים שעושים את עבודת התוכן. על מה הוא כן דיבר? על ביצועי תוכן ובין השאר על ויז'ואל סטוריטלינג. מילת הבאזז האופנתית. בעצם הוא לא דיבר אפילו על זה, אלא הראה תמונות שעובדות יותר ועובדות פחות.
על האנשים שעושים תוכן? אף אחד לא דיבר, למרות שזה מה שרואה הצרכן: עבודה של צלמים, כותבים, עורכים, מגיהים, אנשי וידיאו ועוד רבים אחרים. שלא לדבר על אסטרטגיית תוכן ועוד מילים גסות שקשורות בחשיבה שעליה רוצים לשלם עוד פחות מכתיבת תוכן. כלום כלום כלום, אפילו לא מילה. אפילו לא הנציג של אסוס שסיפר שבכל שבוע מעלים 4,000 מק"טים חדשים לאתר. את הכל צריך לצלם, על הכל צריך לכתוב, הוא לא הזכיר מילה על העבודה והאנשים שמאחורי עבודת תוכן כל-כך מאסיבית.
ושאלתי את עצמי אם הנציגים של אסוס ושל BMW באמת לא רואים את מה שאני רואה. או אם יש עוד מישהו באולם ששם לב לאותו הדבר. כי לא פחות מאופנה וטכנולוגיה דיגיטלית או מכוניות וטכנולוגיה דיגיטלית או מגבונים וטכנולוגיה דיגיטלית, יש שם ת-ו-כ-ן. המון. בלי תוכן, כל העסקים האלה לא היו מגיעים לאן שהם הגיעו. יש אנשים שעושים אותו. מה אתם? איפה הם? למה הם לא על הבמה או מציגים בתערוכת ספקים?
כמו בכל תעשייה, הפועלים יודעים אולי יותר מכולם מה לא עובד ומדוע זה לא עובד. גם פועלי תוכן. כמו בכל תעשייה, אם לא מעלים אותם לבמה, כנראה שמעדיפים לא לדעת את מה שיש להם לומר. כמו בכל תעשייה, גם בתוכן כבר מחליפים פועלים ברובוטים. ברובוטים דווקא מוכנים להשקיע ימבה כסף, להביא אותם לקדמת הבמה, לתת להם יחס ולדאוג להם למזגן בחדר.
ניסיתי להבין למה אני כותבת על זה. אני כותבת על זה כי חשוב לכתוב על עבדות ויחסי-ניצול. על הסחף לכיוון תועלתנות כערך. על החלק החזירי של הקפיטליזם.