לא צריך להיות מספר סיפורים כדי לדבר מול קהל בביטחון

רבים רוצים לדעת לדבר מול קהל בביטחון ומהרבה סיבות טובות. לטעמי, זו מיומנות ליבה. הלוואי וכבר בכיתות הנמוכות של בית הספר ילמדו את המיומנות הזו, בארץ זה לא המצב כרגע. כך יוצא שבמקום לרכוש ביטחון בדרך אורגנית עם החיים, אנחנו מגיעים לעסוק בעניין רק בגיל יותר מבוגר. עם הגיל מגיעה מודעות. מצד אחד היא מועילה – ברור לנו שדיבור מול קהל היא מיומנות חשובה ואנחנו מעוניינים להצליח בזה. מצד שני, מודעות מעוררת חששות מכישלון – מול קהל.

לכן, מסתכלים סביב כדי להבין מניין תבוא עזרה. מה רואים? את אלה שמזוהים כמי שיודעים לדבר מול קהל במיומנות גבוהה. בעיקר נואמים ודוברים, רטוריקנים ומספרי סיפורים. לחילופין, את אלה שמבטיחים לעזור להיפטר מהפחד. להיפטר מפחד זה מועיל, השאלה היא אם זה משפר את מה שבונה דיבור טוב מול קהל. מספרי סיפורים, דוברים, נואמים ורטוריקנים באמת יודעים לדבר מול קהל, רק שלוקח בערך עשר שנים לבנות אחד כזה. לי נראה שזה יותר מדי בשביל מי שבסך הכל רוצה לדעת לדבר מול קהל בנסיבות יומיומיות ומקצועיות ממוצעות.

לטובת העניין, ריכזתי לרשומה הזו כמה עקרונות ועצות שיעזרו לכל מי שבסך הכל רוצה לדעת לדבר מול קהל בביטחון, להגיע למטרה. אם אתם מוכנים ליישם את העקרונות והעצות האלה ולהתאמן, הדרך לא ארוכה מדי. עם זאת, אין קיצורי דרך בחלק המעשי, practice makes better. אי אפשר ללמוד לדבר מול קהל בלי לדבר מול קהל.

סיפור סיפורים storytelling כגישה לדיבור בפומבי

אני כותבת את הרשומה הזו מנקודת המבט של סיפור סיפורים. זאת משום שמבין כל המדיומים שאנשים תופסים כטובים בדיבור מול קהל, סיפור סיפורים הוא הקרוב ביותר למצבים יומיומיים: אתם והמאזינים נמצאים יחד באור, מתבוננים זה בזה עין בעין; הם מצפים בין השאר לאותנטיות ולא לטקסט שנלמד על-פה מילה במילה או לפאתוס; הם רוצים להרגיש שאתם נגישים ושהם יכולים להתערב מדי פעם; הם מצפים מכם לגרום להם לראות את הדברים בעיניי רוחם ולהבין; אתם רוצים מהם קשב, את האפשרות למסור משהו ואת האישור על כך שמה שאמרתם נקלט והובן. את כל אלה לא תמיד תקבלו כנואמים, דוברים או רטוריקנים.

לדבר מול קהל או לדבר עם קהל

עיקרון ליבה בסיפור סיפורים היא השותפות בין מספר-סיפור-מאזין. שלושתם שווי משקל, שווי חשיבות ושווי השפעה באירוע הסיפורי. לכן, המחשבה הראשונה שאני מציעה לכם קשורה בביטוי 'לדבר מול קהל'. נסו לבדוק את 'לדבר עם קהל'. לדבר מול קהל זו דרך תקשורת שלא מעוררת אצל הנוכחים תחושת שותפות חיונית. דברו, הקהל לא חייב להקשיב. לדבר עם קהל זו הזמנה לתקשורת שמתבססת על הדדיות, על ההבנה שהדובר והמאזין זקוקים זה לזה כדי שמשהו יעבור ביניהם.

בפעם הבאה שאתם מדברים בפני קבוצת אנשים, נסו לראות אותם באמת. הסתכלו על פניהם, לא על נקודה דמיונית מאחורי הראש שלהם. דברו אתם, לא מולם. שוחחו אתם. מיד יסתבר לכם שאתם לא לבד! יש עם מי לנהל תקשורת, והאחריות להצלחה של הדיבור היא של כולם! כשמסתכלים עלינו, אנחנו מסתכלים בחזרה. אם קהל רואה שאתם רואים אותו, הוא לוקח אתכם בחשבון.

כשאתם מדברים עם קהל ולא מול קהל, ההתארגנות הפנימית שלכם משתנה. באופן טבעי, אתם מתאימים את עצמכם למצב – לכמות האנשים שמולכם, לגודל החלל, למידת האינטימיות האפשרית או הנדרשת. הגוף מתנהג אחרת, הקול נשמע שונה, קצב הדיבור משתנה, גם אתם וגם הקהל הופכים יותר קשובים לסימני התקשורת שעוברים ביניכם. אם אתם רוצים לדבר כדי לשכנע, להשפיע, ללמד ולעניין, הסיכוי שלכם הרבה יותר גבוה בתקשורת כזו. נדרשים פחות "משאבי רושם" חיצוניים, כי בתקשורת ישירה וכנה, הקהל משתדל לא פחות מכם. כל עוד אתם בקשר, גם הקהל בקשר.

לקבוע מטרה לדיבור – עבור הקהל

רוב הדוברים קובעים מטרה לעצמם – שכנוע, העברת מסרים, מכירה, הוראה, בידור. מה עם הקהל? נדמה שמרבית הדוברים מדלגים על המחשבה הזו וחושבים שלאור המטרה שהם הגדירו לעצמם, הקהל אמור לספק את הסחורה: להשתכנע, לקבל מסרים, לקנות, ללמוד, להתבדר.

מספרי סיפורים לא שמים אף אחת מהמטרות האלה לנגד עיניהם, גם לא עבור עצמם. עבור עצמנו, המטרה היא לספר את הסיפור. עבור הקהל, אנחנו שואלים "עם מה אני רוצה שהקהל יצא?" – עם חומר למחשבה, עם שאלות חדשות, עם זווית אחרת על העניין, עם היכרות חדשה, עם חיוך על הפנים או עם מבט מהורהר. מטרות כאלה מכוונות להפעיל קהל לחשוב לעצמו, לחוות לעצמו. לאילו מסקנות הוא יגיע – אין לנו מושג וזה לא ענייננו. קהל רוצה לחוות את הסיפוק של עצמו, לא את הסיפוק של הדובר.

בסיס הביטחון של דיבור עם קהל הוא הכנה יסודית

"יש לך קול טוב, בחרת סיפור שתמיד עושה רושם על קהל. אבל לאוזן מיומנת אתה נשמע כמו דיקט. אין לך מושג אודות הסיפור והרקע לסיפור מעבר לכך שלמדת את הטקסט היטב."

אז כן. אפשר לשמוע שדובר לא התכונן כמו שצריך. שהוא לא מסוגל להתאים את הדיבור לקהל ולסיטואציה. שאין לו מושג לעניין תחום התוכן, מלבד תוכן הפרזנטציה עצמה. המצב השכיח, בעיקר בעולם העסקים והארגונים, הוא הכנה חפוזה. את רוב המשאבים משקיעים בהרכבת מצגת – פחות מתוחכמת, יותר מתוחכמת. את מיעוט המשאבים אם בכלל, משקיעים בגיבוש הדברים שרוצים לומר, פחות מזה באימון על דיבור והכי פחות בהתאמה לקהל. הסדר צריך להיות הפוך. הכנה לפרזנטציה צריכה להתחיל בקהל. גם בסטוריטלינג בעסקים.

הכנה יסודית לא קשורה רק ברמת או עומק ידע ובטח לא בתואר או בהיררכיה בארגון. היא קשורה ביכולת לתרגם ידע עבור קהל. בסיס הביטחון בדיבור, נמצא במידת השליטה שלכם במרכיבי האירוע: אירוע סיפורי, הרצאה, פרזנטציה, הדרכה, מפגש עם לקוחות ומשקיעים. אתם צריכים להכיר את כל הרקע לאירוע לפני ולפנים – מי הקהל, מה יודעים עליו, כמה אנשים יהיו, מה יודעים על המקום בו יתקיים האירוע בו תדברו. אתם רוצים לברר מתי אתם מדברים ברצף האירוע, באיזו שעה ובתוך איזו דינאמיקה. אתם רוצים לדעת אם תצטרכו לדבר למיקרופון או לא, אם מעל במה או בישיבה ליד שולחן, כמה זמן עומד לרשותכם, ומה ההשלכות של כל המידע הזה על הקהל שלכם ועליכם.

הכנה יסודית מאפשרת להצליח לעשות את הדבר החשוב ביותר שיכול דובר לעשות כדי להצליח:

להתמסר למסירה ולהתמסרות, ולא למסר.

להיות בתוך העניין, למסור הלאה את מה שבאתם למסור, להתמסר עם הקהל, לעזור לקהל להגשים את המטרות שלו. עבור הקהל, מסר הוא רק רעיון לעבוד אתו וסביבו. לא תחנה סופית.

לספר סיפור, לעבוד עם תבניות סיפור

באינספור מקומות תקראו את ההמלצה לספר סיפור. כשמדברים עם קהל, לפעמים זה רלוונטי לספר סיפור ולפעמים לא. איך יודעים? זו חכמה לא קטנה. מה שבטוח שלא כדאי לעשות, זה לספר סיפור כי אומרים שטוב לספר סיפור. אם לדובר אין סיבה טובה, מנומקת, ברורה קודם כל לו, לספר סיפור עלול להישמע כקלישאה. מתיש. מיותר.

ברוב המקרים, מתאים יותר לעבוד עם תבנית סיפור. יש כמה כאלה. הנה שתיים בסיסיות:

ABA – קח מישהו, סבך אותו בבעיה, הצל אותו מהבעיה.

ABCA – קח מישהו, סבך אותו בבעיה, סבך אותו בבעיה יותר גדולה (כמו לגרום לו להתאהב אהבה בלתי אפשרית או להכניס תחרות מסין) ואז הצל אותו מהבעיה.

קצת יותר בהרחבה: הנה המצב שאתם מכירים כמצב הרגיל, הנה קורה משהו שיוצר פער במצב הרגיל, תיכף הפער גדל באופן שכמעט יוצא מכלל שליטה, הנה הדרך לסגור את הפער אם רוצים להשאיר את המצב תחת שליטה וגם להתקדם למקום חדש.

חשוב במיוחד להתאמן לרמה כזו שלא ישמעו את התבנית, ושיהיה לכם החופש לשבור אותה. אחרת תישמעו כמו דובר סטנדרטי שהסתכל על המון הקלטות של ידוענים בעולם העסקים, או לקח איזו תבנית והשתמש בה. זה לא מעניין ונשמע כמו חיקוי ממוצע מינוס. בעיקר כי זה לא אתם. יכול להיות שאני מפתיעה מישהו, אבל קהל שיושב מולכם מעוניין בכם. לא בצל של מישהו אחר.

אימון

הכי טוב להתאמן עם קהל חי. זה לא חייב להיות קהל היעד הסופי של הפרזנטציה שלכם. כשאתם מתכוננים לפרזנטציה, הכניסו לתכנית העבודה לפחות חמש 'ריצות' בפני קהל חי: עמיתים, חברים, משפחה. לחילופין, היעזרו באנשי מקצוע שיכולים לתת גם משוב וגם הנחיות לתיקונים. אני לא הייתי מוותרת על אימון בפני קרובים ועמיתים. הם מכירים אותי. הם יודעים איך אני נשמעת כשאני אותנטית. הם יכולים לסמן לי אם אני נשמעת אני, או לא.

כדאי לדעת שמספרי סיפורים מיומנים מתאמנים על דיבור עם אחרים בשוטף. בלי שום קשר לאירוע או הופעה. זאת משום שאנחנו זקוקים ל'רפרטואר' יכולות תקשורת בין-אישית מגוון מאוד. זה לא מה שדובר ממוצע צריך, אבל אולי כדאי לכם להתאמן בכל מקרה. נחמד להרגיש איך משתכללים ביכולת לדבר עם כל אדם. חלק מתחושת הביטחון של מספר סיפורים בא משם.

כמה טיפים בעניין שימוש בטכנולוגיה

אם אתם לא רגילים לשמוע את קולכם במיקרופון, כדאי לכם להתאמן על אחד כזה לפני שאתם מדברים עם קהל. מיקרופון לא רק מגביר את הקול. הוא גם משנה אותו ופותח אפשרויות חדשות. כדאי לחקור אותן.

כשאתם מראים מצגת, אל תסתכלו עליה יחד עם הקהל. הקהל מחפש את העיניים של הדובר. אם אתם מפנים את המבט לעבר המצגת ללא הרף, אתם משבשים את הקשר עין והקהל מתעייף. במקום, השתמשו במצב תצוגה שמאפשר לכם לראות את המצגת על מוניטור, כולל השקופיות הבאות – אלה שהקהל עדיין לא רואה. מצב כזה מאפשר לכם לשמור קשר עין כמעט רציף.

קחו בחשבון את הזמן שלוקח לקהל להעביר מבט בין המסך לבינכם או להפנים מילים ורעיונות. אם כרגע מתרחשים דברים מעניינים במצגת, אל תגנבו לה את ההצגה. אתם מעמיסים על הקהל. קשה לו להחליט לאן להסתכל. אם אתם רוצים את הפוקוס עליכם, הרגיעו את המצגת.

כשאתם רוצים לדבר ברצף, לספר סיפור או להשהות את השקופית הבאה, אל תשאירו את השקופית הקודמת ברקע. הכניסו למצגת שקופית חלקה ודברו עליה. שקופיות שחורות מוצלחות במיוחד לטריק הזה, כי זה מרגיש כאילו כיבו את המקרן. הפוקוס עובר לדובר ולחדר.

פחד קהל, פחד במה

הרבה אנשים חוששים לדבר עם קהל או מעל במה, מכל מני סיבות. ברוב המקרים, הם פשוט לא מספיק מוכנים. הכנה ואימון יפתרו את הבעיה. גם המודעות למה שמפחיד אתכם ומה אתם יכולים לעשות כדי להנמיך את רמת הפחד. יש דרכים לעשות זאת אפילו רק באופן טכני כמו שימוש בפודיום שאפשר לעמוד מאחוריו, ישיבה שמרגישה פחות חשופה מעמידה, אחיזה במשענת של כסא, ועוד כל מני טריקים קטנים.

לעומת זאת – אם אתם מרגישים שהפחד משפיע על ההתנהגות שלכם לרעה, שאתם בורחים מכל הצעה לדבר עם קהל, שאתם ממציאים תירוצים מקוריים כדי לא לעמוד בפני אנשים או על במה, כנראה שמדובר בהפרעת חרדה. זה מצב הניתן לטיפול, אך הוא דורש מכם ללכת לטיפול. לטעמי האישי, כדאי לכם. ראשית מפני שסביר להניח שההפרעה באה לידי ביטוי בעוד מקומות מלבד דיבור עם קהל. שנית, מפני שזה מצב פתיר. ככל שתתחילו מוקדם יותר לטפל, כך תוכלו לצאת לעולם מוקדם יותר. זה לוקח זמן וכבוד לעצמכם ולתהליך. בכל מקרה, אל תנסו לעשות משהו ש"זורק אתכם למים". במרבית המקרים זה לא פותר את הבעיה אלא מעצים אותה.