פעם פעם, האסוציאציה המיידית ל'מספר סיפורים' הייתה תמונה בדמיון ובה קבוצת אנשים. ביניהם אחד מדבר, וכולם נראים קשובים, קצת חולמים. אז, תפקידו העיקרי של מספר סיפורים היה לשאת את סיפורי הקבוצה לדורותיה, ולספר סיפורים באופן כזה שיעזור לאנשים לחשוב על עצמם. על מי הם כיחידים וכקבוצה. לא בהכרח שסיפר להם על עצמם ממש, וודאי שלא סיפר עליהם בהווה-מיידי. מארג הסיפורים שבחר והעלילות שטווה כלל סיפורי אבות, סיפורים על הטבע, על אירועים גדולים בתולדות הקבוצה, אנקדוטות קטנות על אנשים אותם הכירו, לפחות חלקם, ועוד כל מני. המאזין התהלך בין המרחבים שטוו עבורו המספר ודמיונו הוא, חשב מחשבות, בדק שאלות שהעסיקו אותו ומצא תשובות או שאלות חדשות.

לשם אנחנו חוזרים בפעילות שלנו בקבוצת העמיתים בעמק חפר; קבוצת מספרי סיפורים שעובדים יחד כבר כמה שנים, כדי לבדוק את החיבור והביטוי המחודש למקורות ישראל, העתיקים והיותר חדשים. מספר קהילה הוא תפקיד חברתי. בשונה מכל צורת עבודה אחרת של מספרי סיפורים, הוא מביא את המספר לתוך המעגל, בין האנשים, כדמות שיש לה תפקיד ציבורי. תפקיד המחייב חמלה, רגישות, מידה מסוימת של מנהיגות ענווה, ובין השאר משא ומתן פנימי הקשור בזהות וערכים – שלו, של הקהילה אותה ישרת. אקטיביזם חברתי, בלי החלק של הבריקדות.

רק התחלנו. אם מעניין למספרי סיפורים שאינם חלק מהקבוצה כרגע, מוזמנים לשלוח לי מייל.