התפרסם בהפינגטון פוסט ב 23 נובמבר 2015. עודכן ביממה האחרונה.
מאת גרטשן קלי, כותבת, בלוגרית, חושבת-יותר-מדי
מתורגם ומובא כאן באישור המחברת.

 

יש את הדבר הזה שקורה בכל פעם שאני מדברת או כותבת על ענייני נשים. דברים כמו קוד לבוש, תרבות אונס וסקסיזם. אני מקבלת תגובות: אין דברים יותר חשובים לדאוג עליהם? האם זה באמת כזה עניין? את לא רגישה מדי? את בטוחה שאת הגיונית בקשר לזה?

בכל פעם.

ובכל פעם אני נהיית מתוסכלת. למה הם לא תופסים?

אני חושבת שהבנתי למה.

הם לא יודעים.

הם לא יודעים על ההתכווצות. הצמצום, הלהשלים בשקט.

לעזאזל, גם אם אנחנו חיות את זה, אנחנו לא תמיד מודעות לזה. אבל כולנו עשינו את זה.

כולנו למדנו, באינסטינקט או בניסוי ותעייה, אין למזער סיטואציה שגורמת לנו להרגיש לא בנוח. איך להימנע מלהכעיס גבר או לסכן את עצמנו. כולנו, בהזדמנויות רבות, התעלמנו מהערה פוגענית. כולנו פטרנו בצחוק ניסיון לא הולם לבוא אלינו. כולנו בלענו את הכעס, מול זלזול והשפלה.

זה לא מרגיש טוב. זה מרגיש מגעיל. מלוכלך. אבל אנחנו עושות את זה כי לא לעשות את זה מסכן אותנו, או גורם לפיטורין שלנו או מביא לזה שישימו עלינו תווית "כלבה". אז בדרך כלל אנחנו בוחרות ללכת בנתיב שיש בו פחות חוסר וודאות.

זה לא משהו שאנחנו מדברות עליו כל יום. אנחנו לא מספרות לבני-זוג, לבעלים ולחברים שלנו בכל פעם שזה קורה. בגלל שזה קורה לעיתים כל כך קרובות, זה כל כך נפוץ, זה הפך למשהו שאנחנו פשוט מתמודדות אתו.

אז יכול להיות שהם לא יודעים.

אולי הם לא יודעים שבגיל 13 היינו צריכות לסרב לגברים בוגרים שנועצים מבטים בחזה שלנו. אולי הם לא יודעים שגברים בגיל של אבא שלנו ממש גהרו עלינו בזמן העבודה. הם כנראה לא יודעים שהמורה לאנגלית שהזמין אותנו לצאת אתו, שלח לנו מסרונים זועמים רק בגלל שסירבנו לו. ייתכן שהם לא מודעים לזה שהסופרוייזר שלנו טופח לנו בקביעות על הישבן. והם בטח לא יודעים שרוב החיוכים שלנו, הם בשיניים חשוקות. שאנחנו מפנות את המבט או עושות את עצמנו שלא שמנו לב. סביר להניח שאין להם מושג כמה לעיתים קרובות הדברים האלה קורים. שהם הפכו לשגרה. אז די צפוי שכבר בקושי נבחין בהם.

כל כך צפוי, שאנחנו עושות את מה שצריך כדי להתעלם ולהקטין את עצמנו בלי לשים לב. כמו לצאת ידי חובה.

אנחנו לא מראות את הכעס הכבוש שלנו, את הפחד ואת התסכול. חיוך שטחי חטוף או צחקוק קטוע מאפשרים לנו להמשיך בשגרת היום. אנחנו עוצרות את המצב מלהידרדר. מקטינות את זה. גם פנימית וגם חיצונית אנחנו מקטינות את זה. אנחנו חייבות. לא לעבור לסדר היום, ישים אותנו במצב עימות לעיתים קרובות יותר ממה שרובנו מרגישות שבא לנו להתמודד.

אנחנו לומדות בגיל צעיר איך לעשות את זה. לא נתנו לדבר הזה שם או שמנו עליו תווית. אפילו לא חשבנו על זה שבנות אחרות עושות את אותו הדבר. לימדנו את עצמנו, להתמחות באמנות ההקטנה. למדנו דרך התבוננות, הערכת סיכונים חפוזה, מה צריכות ולא צריכות להיות התגובות שלנו.

אנחנו עוברות במהירות דרך רשימת בדיקה מנטלית. נראה שהוא הולך להתהפך, כועס? יש עוד אנשים מסביב? הוא נראה סביר ורק מנסה להיות מצחיק, פשוט אין לו מושג? אם אומר משהו, זה ישפיע על המוניטין/העבודה/הלימודים שלי? במהלך של שניות אנחנו קובעות אם נאמר משהו או נחליק; אם נעמיד אותו במקום או נתעלם, נחייך בנימוס או נעמיד פנים שלא שמענו/ראינו/הרגשנו.

זה קורה כל הזמן. ולא תמיד ברור אם הסיטואציה מסוכנת או שפירה.

זה הבוס שאומר או עושה משהו לא ראוי. זה הלקוח שמחזיק את הטיפ מחוץ להישג יד עד שנתכופף ונחבק אותו. זה הידיד ששתה יותר מדי ומנסה לדחוק אותנו לפינה לרגע של "יזיזים" למרות שהבהרנו שאנחנו לא מעוניינות. זה הבחור שחוטף קריזה על סירוב לדייט. או ריקוד. או משקה.

אנחנו רואות את זה קורה לחברות ולחברים שלנו. אנחנו רואות את זה קורה בכל כך הרבה מצבים שזה נהיה נורמה. ואנחנו לא חושבות על זה בכלל. עד הפעם האחת שהתקרבה להיות מצב מסוכן. עד שאנחנו שומעות שיום אחרי, ה"חבר" שדחק אותנו לפינה מואשם באונס. עד שהבוס שהבטיח לנו לנשק אותנו בערב ראש השנה, עומד בהבטחתו ותופס אותנו לבד במטבח. אלה אירועים שתופסים את תשומת הלב שלנו. אלה האירועים שאת עשויה לספר עליהם לחבר'ה, לבני/בנות זוג, לבעל.

אבל בכל הפעמים האחרות? כל הפעמים בהן הרגשנו חוסר נוחות או לחוצות אבל שום דבר אחר לא קרה? בפעמים האלה אנחנו מחליקות ולא חושבות על זה שוב.

זו המציאות של להיות אישה בעולם שלנו.

זה לפטור סקסיזם בצחקוק בגלל ההרגשה שאין אפשרות אחרת.

זה להרגיש בחילה על שאנחנו צריכות "לשחק אותה" כדי להסתדר.

זה להרגיש בושה וחרטה על זה שלא העמדנו במקום את הגבר ההוא, זה שנראה מפחיד אבל בדיעבד היה כנראה לא מזיק. כנראה.

זה להחזיק את הטלפון עם האצבע מעל הכפתור "התקשר" כשאנחנו הולכות בלילה לבד.

זה להדק את המפתחות בין האצבעות למקרה ונצטרך כלי נשק בזמן שאנחנו הולכות למכונית שלנו.

זה לשקר ולומר שיש לנו חבר רק כדי שבחור יוכל לקבל "לא" כתשובה.

זה להיות בבר/מופע/כל אירוע המוני, ולהיות צריכה להפנות את הראש כדי למצוא את האידיוט שבדיוק תפס לנו בישבן.

זה לדעת שאפילו אם נבחין בו, יכול להיות שלא נאמר כלום.

זה ללכת דרך מגרש חניה של קניון ולומר שלום בנימוס, כשמישהו שעובר מולנו אומר היי. זה להעמיד פנים שאנחנו לא שומעות שהוא נוזף בנו על שלא עצרנו לדבר אתו עוד קצת. מה? אני לא לרמה שלך? מה הבעיה שלך? חח…. כלבה.

זה לא לומר לחברים, להורים, לבעלים שלנו כי זה רק עניין של עובדה. חלק מהחיים שלנו.

זה הזיכרון שרודף אותנו מהפעם ההיא שעברנו התעללות, תקיפה או אונס.

אלה הסיפורים שהחברות שלנו מספרות לנו בדמעות קורעות לב על הפעם ההיא שהן עברו התעללות, תקיפה או אונס.

זה להכיר בעובדה שהסכנות שאנחנו חוזות בכל פעם שאנחנו צריכות לבחור להתעמת במצבים כאלה, הן לא בדמיון שלנו. כי אנחנו מכירות יותר מדי נשים שהתעללנו בהן, שתקפו אותן, שאנסו אותן.

לאחרונה עלה בדעתי שאולי הרבה גברים לא מודעים לכל זה. הם שמעו על דברים שקרו, כנראה שלפעמים ראו והתערבו כדי לעצור את הסיטואציה. אבל סביר להניח שאין להם מושג על כמה לעיתים קרובות זה קורה. שזה צובע הרבה ממה שאנחנו אומרות או עושות, ואיך אנחנו עושות את זה.

אולי אנחנו צריכות להסביר יותר טוב. אולי אנחנו צריכות להפסיק להתעלם מזה בעצמנו, להפסיק לצמצם את זה במחשבות של עצמנו.

הגברים שמחליקים אותה או מאבדים עניים כשאישה מדברת על סקסיזם בתרבות שלנו? הם לא גברים רעים. הם פשוט לא חיים את המציאות שלנו. ואנחנו לא באמת מדברות על הדברים היומיומיים שאנחנו חוות ועדות להם. אז איך הם אמורים לדעת?

אז אולי לגברים הטובים בחיינו אין מושג שאנחנו מתמודדות עם המצב הזה על בסיס קבוע.

אולי זו כל כך הנורמה שלנו, שלא עלה בדעתנו שנצטרך לומר להם.

עלה בדעתי שהם לא יודעים את ההיקף והם לא תמיד מבינים שזו המציאות שלנו. אז כן, אם אני מתחממת בגלל הערה של מישהו על בחורה בשמלה צמודה, הם לא תמיד תופסים. כשאני מתעצבנת מהסקסיזם היומיומי שאני רואה, עדה לה ומתבוננת בה… כשאני שומעת על הדברים שהבת שלי וחברותיה חוות… הם לא מבינים שזה הקצה הפצפון של קרחון הרבה יותר גדול.

אולי אני מבינה שאי אפשר לצפות מגברים להבין איך וכמה מתפשט סקסיזם יומיומי, אם לא נתחיל לומר להם ולהצביע על האירועים באותו רגע שהם מתרחשים. אולי אני מתחילה להבין שלגברים אין מושג שנשים, אפילו כשנכנסות לחנות, צריכות לעמוד על המשמר. להיות מודעות לסביבה שלנו ולכל איום אפשרי.

אולי אני מתחילה להבין שלהחליק אותה ולא לעשות מזה עניין גדול, לא הולך יותר לעזור.

אנחנו מרגיעות, מקטינות.

אנחנו מודעות לפגיעות שלנו. מודעות לכך שאם הוא רוצה, הבחור שעובד בחניון של הקניון יכול לגבור עלינו ולעשות לנו מה שהוא רוצה.

גברים, זה מה שזה אומר להיות אישה.

מצמידים לנו מיניות עוד לפני שאנחנו מבינות מה זה אומר. אנחנו מתפתחות להיות נשים בזמן שהראש שלנו עדיין תמים. נועצים בנו מבטים וזורקים לעברנו הערות עוד לפני שמותר לנו לנהוג. גברים בוגרים. אנחנו מרגישות לא בנוח אבל לא יודעות מה לעשות, אז אנחנו ממשיכות בחיינו. אנחנו לומדות בגיל צעיר שלהתעמת עם כל מצב שגורם לנו להתפתל, זה כנראה לסכן את עצמנו. אנחנו מודעות לכך שאנחנו המין הקטן יותר, החלש יותר פיזית. שגברים ונערים יכולים להשתלט עלינו אם הם בוחרים לעשות זאת. אנחנו מקטינות ומצמצמות.

אז, בפעם הבאה שאישה מדברת על מקרה שזרקו לה הערה מינית ואיך זה גורם לה להרגיש לא בנוח, אל תבטלו אותה. תקשיבו.

בפעם הבאה שאשתך מתלוננת על זה שקוראים לה "מותק" בעבודה, אל תחליק אותה באפאטיות. תקשיב.

בפעם הבאה שאתם קוראים על או שומעים אישה שמעמידה במקום מישהו עם שפה סקסיסטית, אל תקטינו אותה על זה שהיא עושה את זה. תקשיבו.

בפעם הבאה שהחברה שלך מספרת לך על איך בחור שדיבר אליה גרם לה להרגיש לא בנוח, אל תחליק אותה. תקשיב.

תקשיב כי המציאות שלה לא זהה למציאות שלך.

תקשיב כי הדאגות שלה אמתיות ולא מוגזמות או מנופחות.

תקשיב כי המציאות היא, שהיא או מישהי שהיא מכירה אישית עברה מתישהו התעללות, תקיפה או אונס. והיא יודעת שתמיד יש סכנה שזה יקרה גם לה.

תקשיב כי אפילו הערה פשוטה מגבר זר יכולה לשלוח אדוות של פחד דרכה.

תקשיב כי יכול להיות שהיא מנסה לדאוג לזה שהחוויות שלה לא תהיינה החוויות של הבנות שלה.

תקשיב כי שום דבר רע לא יכול לצאת מהקשבה.

פשוט. תקשיב.