משרד החינוך החליט שנושא השואה יילמד מגיל הגן. להמון אנשים יש המון דברים לומר על כך – גם לי. מכל מה שיש לי לומר, אני מציגה כאן שאלה לכבוד השר ואשמח לקבל תשובה מותאמת:

באתר "שבילי הזיכרון" בחלק המוקדש לציון יום הזיכרון בגני הילדים, מפורטים "קווים חינוכיים לעיסוק בנושא השואה בגן הילדים". אם תתעמקו קצת, תגלו שיש שם התייחסות לעובדה שיום השואה הוא יום 'שונה' ולא מעט מן ההנחיות מכוונות לסממנים מוחשיים והתנהגות היוצרים את הרגשת השונות של היום. אני לא בטוחה שזה מה שצריך לתווך לילדים צעירים כדי ללמד אותם משהו, אלא שאז מגיעה הצעה למבנה שיחה עם הילדים לקראת יום השואה והגבורה ובמהלכו. מצטטת:

"בפתיחה ניתן להסביר לילדים כי היום הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום זיכרון הוא יום שבו רוצים להזכיר לכל האנשים תקופה שהייתה לפני הרבה שנים (חשוב להבהיר כי תקופה זו הייתה עוד בטרם נולדו הילדים והוריהם), שקרו בה אירועים עצובים. יודגש הריחוק: "זה קרה בארצות רחוקות". באותה תקופה, אנשים (שניתן להגדירם בשם "נאצים", אם הגננת הבחינה שהילדים משתמשים במושג זה) עשו מעשים חמורים כלפי היהודים, ולזה אנו קוראים "שואה" (הגדרת המילה "שואה" כאסון גדול, משהו רע מאוד). במהלך השיחה חשוב לתאר את גבורת היהודים באותה תקופה ושמרו על תקווה". חשוב להוסיף ולהדגיש כי בתקופה זו היו גם אנשים שאינם יהודים שעזרו ליהודים."

אם הייתי ילדה בגן ובעיקר משום שאני מכירה המון כאלה, וודאי שהיו לי שאלות כמו "איזה (אילו זה עוד לא בגן) אירועים עצובים?" "מה זה ארצות רחוקות?" "הם היו אנשים רעים?" "מה זה מעשים חמורים?". דווקא עם המילה "שואה" הייתי מסתדרת וגם עם ההסבר. מקסימום הייתי שואלת, "שואה זה סיפור עצוב?" ומגלה מהגננת שכן.

נאמר שעם קצת מחשבה ותחכום הנדרש לצורך התחמקות מתשובות ממשיות, השאלות הללו הן משהו שרוב הגננות יכולות להסתדר אתו. יש רק שאלה אחת שמסבכת את העניינים ממש – "מה זה יהודים?"

כבוד השר?

נ.ב. כמספרת סיפורים יש לי הערה/הארה עבור מי שכתב את ההצעה למבנה השיחה: הרחקת עדות היא טכניקה מרכזית בסיפור סיפורים והיא מאפשרת לגעת בדברים שקשה לדבר עליהם, מבלי להשליך במפורש על מי שמדבר. במקרה הזה – הגננות והילדים. "לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה…" זה עובד יופי. אלא שכאן הסיפור לא ממשיך ב"חי ילד קטן וחמוד ושמו משה" שהמכנה המשותף שלו עם הילדים המאזינים לסיפור בשנת 2014 הוא היותו ילד קטן וחמוד. אנחנו זוכרים שמאזינים נכנסים לנעליים של דמות הגיבור בסיפור ובודקים מולו תחושות הזדהות מסוימות, כן?

המכנה המשותף של אותו משה עם הילדים של היום הוא פרט אחר לחלוטין, מרכיב הגדרת זהות קשה להבנה, משהו שאי-אפשר להוריד בכביסה, שהייתה בעיניי אותם "אנשים" ההצדקה להנחית על משה את מה שעבר עליו ועל מיליונים כמותו לפני "הרבה שנים בארץ רחוקה".

עם מה זה משאיר את ילדי הגן 2014?