יוסל בירשטיין עליו השלום היה אומר "האוטובוס נוסע, גם הסיפור נוסע". עבורי, סיפורים נוסעים ברכבת ישראל.
אני עולה לקרון ומחפשת מקום ישיבה. ברביעיית המושבים הראשונה מימין, שלושה מושבים פנויים חסומים במזוודה עומדת להתפקע. על הרביעי שרועה באובדן חושים אישה מבוגרת ממני, רגליה היחפות מונחות על המושב מולה. משמאל מכורבל זוג שעמס את מזוודותיו, תיקיו ושקיות דיוטי-פרי על שני המושבים ממול, שיהיה מקום נוח לרגליים. ברביעייה שאחריהם שתי נשים צעירות יושבות זו בצד זו, האחת שולחת זוג רגליים דקיקות, נתונות בנעלי עקב דקיק עוד יותר לתוך ריפוד המושב שמולה, עסוקה באיפור פניה בתשומת לב העומדת בסתירה מצלצלת למה שהיא לא רואה. מן העבר השני של המעבר שרוע בפישוט איברים בחור קטן ממדים המחובר לעורק חייו דרך האזניות. המוסיקה הבוקעת משם, כובשת את הקרון. מישהו קם לבקש ממנו להחליש קצת. לא אצטט את התשובה.
אני מוצאת מקום ליד קצין, לפי דרגתו איש צבא-קבע בתחילת דרכו, יושב שעון אל החלון. התיק שלו מונח על ברכיו והוא משוחח בטלפון בשקט. שיחות טלפון ברכבת נכללות אצלי ברשימת המפגעים הסביבתיים-חברתיים הקשים של השנים האחרונות. אלא שהוא שוחח ברכות, מתוך מודעות לכך שהוא מונח במקום ציבורי; בכל זאת, ישבתי מספיק קרוב. הוא שוחח עם אמא שלו. היא תבעה לדעת מדוע אשתו הטריה לא הייתה יותר ביצ'ית לבת-דודה שאמרה משהו גועלי – לטעמה של האם – במפגש המשפחתי האחרון. הוא פרט את הטעמים והיה ברור שהוא מכיר, מוקיר ומכבד את תכונות זוגתו. גם לא היה בו שמץ כעס מול תביעות אמו, רק ניסה לפתוח עבורה פתח לראות את הדברים אחרת.
היא לא אהבה ולא כבדה את דבריו. לפי המשך השיחה, הפכה תובענית יותר ויותר לכל מני "ולמה אתה לא…". הוא ענה בצורה מסודרת, מסביר, מנמק, מפרט, מעורר בי השתאות והערכה על בגרותו ושלמותו. אם יכולתי לדבר אתה, הייתי אומרת – מה את רוצה? יש לך בן שמידתו מידת-אדם. הוא שקול, אחראי, לא קופץ מעל הפופיק, מכלכל צעדיו בתבונה, מתייעץ, לוקח החלטות שהוא יכול להיות אחראי לתוצאותיהן, נעים, מכבד, גם אותך. מה את רוצה?
ותהיתי לדעת אם ההורים של אלה שתיארתי למעלה, מרוצים יותר ממנה. כי 'יותר' הוא שמה של הבועה החולה בה אנחנו חיים כעת.
רכבת ישראל הורידה את קמפיין ה'ספייס' שלה. רק המדבקות נותרו על הרציפים ואנחנו נדרוך עליהן לתוך השנה הבאה עלינו לטובה – שהיא שנת שמיטה. שמיטה היא זמן של חסד פוטנציאלי להניח לדברים, לשמוט, לוותר לחלק. ידברו על האומה, יכתבו על המדינה והחברה, ינופפו נגד טייקונים ונערי-אוצר, יזעמו על מחירי פירות וירקות.
חשוב, אפילו עקרוני. אלא שלי זה נשמע כמו איפור-פנים בהשוואה לכיבוש 'יותר' באמצעות מזוודות תפוחות, אזניות רועמות, רגליים ונעליים על מושבים, ניבול-פה כמענה לבקשה מנומסת לקצת פחות.
מאחלת שמיטה אישית לפני כל דבר אחר וודאי שמאחלת שנה טובה.
י וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. יא וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.
שמות, פרק כג, פסוקים י-יא