על תשלום זעום כבר לא מדברים, גם לא על עיכובים; וודאי שלא על ניפוח כמות המשתתפים או על קיבוץ ילדים בני 3 – 8 לאותה פעילות. ושלא נשכח להזכיר את "הגאון היהודי". רשומה לאמנים, רכזי תרבות, גננות והורים.

שעת בוקר. הגענו לאולם באחת המועצות האזוריות בארץ, כדי לקיים קונצרט לילדים במסגרת 'סל-תרבות'. כשהגיע הסימן ועלינו – חשכו עיניי. האולם, שיש בו כ 220 מקומות ישיבה, היה מלא מפה לפה בילדי-גנים, גננות, סייעות ואמהות. מה לא בסדר? בדף המפרט של הקונצרט רשום במפורש שהקונצרט מתאים לקהל בנפח של עד 120 משתתפים.

ירדנו מהבמה וקראתי לרכזת. "זה אולם אינטימי, לא תהיה לך בעיה להעביר כאן את הקונצרט," ענתה. אמרתי לה שנפח הקהל לא נקבע באופן שרירותי ולא קשור בגודל האולם. הוא לוקח בחשבון את סוג כלי הנגינה, את היכולת של ההרכב הזה להגיע אל כל ילד בקהל ותקשורת ראויה. זה תוך התחשבות במספר ילדים ממוצע בגן, כדי שהרכזות לא תצטרכנה לשבץ חצי-כיתה. אנחנו לא כאן כדי לסמן 'וי' ולקחת את הכסף.

"אז תופיעי ל 120," אמרה הרכזת, "ה 100 האחרים יקשיבו, אני מתחייבת לך". בנוסף לזלזול ולפטרונות, סירבה הרכזת להבין גם אחרי שהסברתי לה יפה, שאמן במה שעבודתו מתרכזת בצד האינטימי של המדיום, אינו יכול להתעלם מחלק מהקהל גם אם מאוד מאוד יתאמץ. זה לא קונצרט "הופה הופה, יאללה ילדים עם הכפיים". הצורך ליצור תקשורת הופך עם השנים לתכונה אוטומטית ואת זה היא רוצה לנצל. אין מצב.

משום שהסירוב שלי להופיע עד פינוי חלק מהאולם, התלונה שהגשתי ועוד דברים שהיו כרוכים בכך הפכו תוך זמן קצר לאגדה, הבנתי שאני כנראה אחת ממעט אם לא יחידה ה"מעזה" לסרב ומתעקשת לעמוד על תנאי החוזה. מה שקוראים "לא זורמת". רק שתדעו איך זה הסתיים – הגברת זוכתה באזהרה של סל-תרבות על ביטול הסובסידיה אם תמשיך באותה דרך. מתישהו טרחו גם ההורים להבין שהיא כנראה עשתה עליהם קומבינה (פרטית, לטובת קופת המועצה, אותו הדבר) והגברת לא החזיקה מעמד הרבה זמן. האירוע הזה התרחש לפני לא מעט שנים ומאז המצב התדרדר.

ביצה של קבצנות תובענית

יש תקציבים, יש תשלומי הורים, יש מסגרות, יש נהלים ואף אנשים רבים המכבדים את התנאים, מתוך הכרה במשמעותם. באותו זמן, יש רבים שלא:

תעשי טובה, מה אכפת לך, זה לא כזה עקרוני, אולי בכל זאת, כמה זה יעלה אם תקצרי ברבע שעה, אז תוותרי לי על המע"מ, אבל ההיא לוקחת חצי-מחיר, להורים פה אין כסף, תביאי אביזרים כי ההורים רוצים, תעשי שיהיה יותר מצחיק, למה אין לך תפאורה, וואי שכחתי להביא פנקס שיקים, עוד עשרה ילדים הם לא תופסים מקום הנה תראי…

חלאס. בשוק מתנהגים יותר טוב. שם לפחות מי שקונה את העגבניות לא חושב שהוא הבעל-בית של הבסטה. זאת בנוסף לכך שרוב האמנים לא מרגישים בנוח להתנהל בשפת-שוק הנכפית עליהם. גם את זה מנצלים, את ה"לא נעים".

נשמע כמו גן ילדים?

בהחלט, משום ששם התופעה חמורה יותר מאשר בכל מקום אחר, ולעתים קרובות בחסות נציגות העיריות והמועצות. להביא אומנים לחוגים, מופעים, מועדוניות וקייטנות הפך בחלק נכבד מהגנים לסוג של מיקור-חוץ וכמה שיצליחו להביא יותר בזול ולהוציא מ"המפעילה" יותר סחורה, עדיף. מלבד היחס המשפיל והתובענות לליצנות מצוידת ללא קשר למה שעושה האמן, צריכים האמנים להיות עדים למאבקי-כוח בין גננות, רכזות, מפקחות, ממונות, מנהלות, מרכזות, יועצות ושאר אוכלות-חינם שכל הדיונים ביניהן והזחלת האמנים ל"הדגמה" על כל קודקודה שלא טרחה להגיע להדגמה שנקבעה מראש, עברה מזמן את רף השערורייה. מי אתן חושבות שאתן בדיוק ומדוע זו הדרך בה אתן מתנהלות?

בהשוואה, יש מקומות בהם יש רכזת אחת עם מזכירה אחת, הבונות תכנית שנתית, מרכזות את בקשות הגנים, מוצאות את האמנים, סוגרות איתם את כל הפרטים והכל מתנהל למיישרין. בשל החיסכון העצום בכסף (חלק ממנו כספי-הורים) שאינו מתבזבז על עלוקות, הרכזת יכולה לבוא במשא ומתן ראוי עם האמנים, אלה ואלה יוצאים בהרגשה טובה והילדים מקבלים מהאמנים את המיטב.

אותו הדבר גם מול מוסדות חינוך גבוהים יותר ומערכות חינוך רחבות – כולל משרד החינוך. עבודה מול המשרד כבר מזמן הפכה מבזה והיכולת שלו לעבוד עם בעלי מקצוע איכותיים יורדת בהתמדה. נכון שהפריירים לא מתים אבל בזמן ההחלפה הם גם מחליפים מילה או שתיים והמילים שעוברות על משרד החינוך לא טובות בכלל.

מספיק גם עם ה X-תיאטרון

כל דבר נהיה תאטרון, עאלק. תאטרון-מחול, תאטרון-סיפור, קונצרט-תאטרון, תאטרון-תערוכה. אם הייתי אשת-תאטרון זה היה מפוצץ אותי, משום מה אנשי התאטרון שותקים. בעצם, אני יכולה לנחש – כרגע הם מרגישים על הסוס. לא לעולם חוסן חמודים, המדיה הדיגיטלית מחכה לכם בסיבוב וכבר עכשיו לועסת לכם חלקים מהראש. חדש מפני ישן תוציאו ולא משנה מה הרמה ומה הנזק.

כמה זה מוסיף לכם ולאמנות כבוד, שכל יצור פתטי, שורט גיטרה חבוטה, אומר שני טקסטים ברמה של "פיפי-קקה", לובש תחפושת וצובע את הפנים קורא לעצמו תאטרון-משהו? כמה זה מוסיף לכם שמדללים את הרמה ואת ההבנה הביקורתית? הכל 'חוויה'? אז בואו מראש תמכרו את עצמכם לכמה מותגי ענק והניחו לעולם. לא אוהבים את מה שאני כותבת? התחילו לבדל, להיות מקצועיים, ללמד את התלמידים שלכם ממה מורכבת כל אמנות, מה נתיב ההצטיינות, לא המרחנות.

עורו אחים

מספיק עם הנמנום והפחד לאבד פרנסה. מי שצריך, מעריך ועומד בתנאים – יקנה. מי שלא באמת צריך, לא מעריך ולא עומד בתנאים – שלא יקנה. הרעיון לרשומה הזו עלה לאחר ששמתי לב שכל מני אמנים מתקשרים אלי כדי להתייעץ אודות מה לומר, איך להציג את הדברים, איך לעמוד על תנאים לביצוע, מה בכלל התנאים וכד'. מדוע שישמעו רק אחדים? שיקראו כולם.

כל העניין הוא שכל הצדדים יקבלו את מה שהם צריכים באמצעות משא ומתן. רכזת רוצה להתמקח על מחיר? אין בעיה. מה היא תיתן בתמורה לכך שהאומן ייותר על חלק משכרו? אם התשובה היא 'עבודה' אזי אני צריכה להזכיר לכם ש

אמנים הם לא עובדי קבלן

וגם לעובדי קבלן מגיעים שכר ותנאים טובים בהרבה.

כמה קווים מנחים והגדרות

נהלו את עצמכם ואל תתנהלו 'איכשהו'. סוכנים ומשרדים מנהלים את האינטרסים שלהם, לא שלכם.

בלעדיות שווה כסף אמתי המשולם מראש, לא "מגולם בתשלום על המופעים". אל תחתמו על בלעדיות לשום משרד, מפיק, נציג או השד יודע מה, לא תמורת הבטחות ולא בעבור איומים, אלא לתקופה נקובה מראש ורק אם הסכום שסוכם יושב כבר בחשבון הבנק שלכם.

כל חוזה התקשרות חייב להיבדק, אלא אם אתם משתמשים דרך קבע בחוזה שכבר נבדק. מצאתי שלעתים קרובות, שוכחים אמנים לבדוק כל מה שנרשם במספרים – סכומי-כסף, תאריכים, נפח קהל.

אם נדרשת עבודת הכנה משמעותית – כמו תחקיר, כתיבת חומר חדש וכו' – אתם צריכים להיות מתוגמלים. גם כאן, התשובה "מגולם בתשלום על המופעים" לא מתקבלת, אלא: אם המזמין מתחייב מראש למספר המופעים, מתחייב לכסות את שכרכם על כל המופעים גם אם לא התקיימו וכל זה מעוגן בחוזה של חברה שיש לה הנהלה וניתן לתבוע אותה בבית משפט עם סיכוי של 100% לקבל את הכסף. מסובך? אז גבו כסף על ההכנה ואל תסכימו לבצע אותה ללא תשלום. אם כן, בלי טענות ועם חיוך, גם זו בחירה אפשרית כל עוד היא הבחירה שלכם.

העובדה שלא תמיד נעשה שימוש בחוזה כתוב, אינה עילה להתנהגות הגועלית שתיארתי למעלה ואינה עילה לאלץ אמנים לוותר על תנאי עבודה הוגנים. גם לא במסגרות פרטיות או כל מני מסגרות שהמזמין יוצר לגביהן את ההרגשה שזה "יותר מסכן" – מועדונית, קייטנה, חוג אליו נשלחים ילדים דרך מחלקת רווחה וכד'. נדמה שדווקא במקרים האלה אנחנו רואים את ההתנהגות הגרועה ביותר.

מופע, חוג, סדנה, הפעלה – כל מילה כזו מייצגת מסגרת פעילות שיש לה מטרה מסוימת. המטרה אינה "לשרוף שעה" או "בייביסיטר" אם מישהו מתבלבל לחשוב כך.

המטרה קובעת את המסגרת ולא ההפך. מופע יבוצע אם הוחלט על חוויית צפייה/האזנה כדי להכיר רפרטואר בביצוע אמן מיומן. הפעלה תבוצע אם יוחלט להוסיף למופע אלמנט עשייה-עצמית או כפעולה נפרדת ואז מדובר בסדנה. חוג הוא מסגרת לפעילות מתמשכת. לכל מסגרת כזו יש תנאים אופטימליים לביצוע.

• מה קורה? מזמינים חוג, ששם כמות הילדים צריכה להיות כזו שהאמן יכול להגיע לכל אחד מהם יותר מפעם במפגש ודוחפים פנימה מספר כפול של ילדים. אוטומטית, האמן עובר למצב מופע, אבל, לא לזה הוא בא מוכן, לא על כך משלמים לו ולא בטוח שזה מה שהילדים צריכים. זה שהמבצע הוא אותו אדם לא אומר שעבור כל פעולה שהוא מבצע הוא צריך לעבוד באותם תנאים.
• סכמו מראש את סוגי המסגרות אותן אתם מוכנים להפעיל בכל מקום, את התנאים, העלות, מספר הילדים שייקחו חלק וכל דבר אחר רלוונטי.

רוצים מכם הדגמה? אחת, במסגרת מחייבת ואם אתם מוותרים על שכר לפחות בקשו הוצאות. עוד ועוד הדגמות עבור כל רכזת שלא טרחה להגיע, ושכדי לבדוק "איך הקהל מגיב" או אם זה עומד "בדרישות חינוכיות" יש שם שלא במקרה גם קהל ילדים – רק תמורת תשלום.

רוצים מכם הנחה? מול מה, אתם בודקים? כמעט תמיד, במיוחד במסגרות הקטנות, האמנים נותנים הנחה מראש מול מחיר השוק במסגרות סדורות יותר. רק מה, הם שוכחים לספר על זה למזמין כי "לא נעים" ו"כבר סיכמנו". לא לשכוח לספר שאתם נותנים הנחה, גם אם לא שאלו אתכם. אני רושמת הנחות על החשבונית, כולל הנחות של 100%.

כל השאר תמצאו במאמר כסף, תנאים, חוזה עבודה שכתבתי עבור חברי פורום מספרי סיפורים ב'תפוז'. הדברים תקפים גם היום עבור כל אמן המופיע במסגרות כאלה, לא רק מספרי סיפורים. לא כל מה שכתוב כאן או שם יהיה דבר שתבחרו לעשות. החשוב הוא – שאתם תבחרו, שאתם תנהלו את עצמכם, לא אחרים אתכם. מצדי, הופיעו בחינם לנצח, העיקר שזה יהיה מבחירה מחושבת.

שאלות, הערות, בקשות, רעיונות טובים – נא בתגובות כדי שכולנו נחכים.

לבריאות.