זה לא נכון שישראלים על-פי טבעם אינם טובים בניהול. העם מצטיין במה שהמלך מתגמל עליו – בכסף, במשרה או בכבוד. הנמשל יתברר בהמשך.

ב 8 ינואר 1982 שלחה סג"מית בסדיר מכתב סודי למפקד החיל המקצועי אליו השתייכה. המכתב שתכנו ועניינו לא יפורטו כאן, התגלגל לתכנית פעולה המשפיעה כיום לטובה על ביטחונם של כל תושבי מדינת-ישראל, חיילים ואזרחים כאחד. מאוחר יותר קיבל המכתב את הכינוי "מכתב הסג"מית" והוצג בפני תלמידי פו"מ כדוגמה לסגנון הלא היררכי בו מתנהל צבא ההגנה. הוכחה לכך שקצינה זוטרה יכולה להגיע בקלות יחסית לקצין בכיר ולהביא בפניו עניין חשוב לדיון.

המכתב, תוצר עבודת בדיקה בת כחצי-שנה, היה פרויקט אישי שהתגבש כנלווה לעבודת הרצף של אותה קצינה. היא הבינה משהו, הבינה כמה הוא חשוב, בדקה כל פרט, גיבשה חשיבה וערכה הכל למסמך ברור. אף-אחד לא ביקש או דרש ממנה לעשות זאת. במסגרת מילוי תפקידה נראה לה שזה דבר נכון לעשותו. אחר-כך הגיע מסע מפרך של ניסיונות להבקיע את אטימות המפקדים המקצועיים. הכל לפי הספר, בלי עקיפת סמכות, חודשים ארוכים של תכתובת ללא מענה והתייחסות כלשהי. אחרי שמיצתה את כל ההליכים פנתה למפקד הישיר שלה וזה עשה עבורה את הקישור למפקד החיל המקצועי. משם, הייתה הדרך מהירה מאוד לזימון, שימוע, הסקת מסקנות, יצירת תכנית פעולה והוצאתה לפועל.

הילדה השתחררה מסדיר ויצאה לאזרחות. שום דבר הקשור במה שעשתה בצבא לא חיכה לה – לא בצבא ולא בחוץ. משם עשתה דרכה לבד בדרך חתחתים השמורה למי שבחרו לעסוק באמנות. מיכולת ראיית התמונה הגדולה וסגנון החשיבה האסטרטגי שלה נהנים כיום מי שמסוגלים בכלל להבין שהם צריכים שרות כזה או שהם צריכים שהוא יגיע דווקא ממנה.

מדוע לא הלכה ללמוד לימודים רלוונטיים? כי אז לא ידעה שיש לימודים כאלה, לא ידעה שיש ליכולת כזו שם, לא ידעה שמה שהיא עשתה הוא בכלל דבר שיש לו דורשים. זה מה שידעה לעשות וזה מה שעשתה. אף אחד מהמבוגרים סביבה לא עצר אותה לרגע ואמר, "תקשיבי ילדה…"

שלושים שנה מאוחר יותר קוראת מי שהייתה הילדה ההיא את הכתבה 'ראש בראש: איזו יחידה מובחרת בצה"ל הנפיקה הכי הרבה מיליונרים?' והכתבה הרדודה הזו מצליחה להציף ולהפוך סוף-סוף למילים סדורות את מה שרצתה לומר כבר מאז:

צבא הוא מסגרת גדולה שיש בתוכה אנשים צעירים רבים, ערימות של פוטנציאל נגיש שניתן לכוון, לעצב ולתת לו להתנסות במסגרת מעבדה עצומה. אלא שלחיילים בוגרי יחידות שאינן יחידות עילית, שאפילו לא קוראים להם 'בוגרי יחידות' אלא סתם 'חיילים משוחררים', לא מחכה בחוץ שום-דבר הדומה למסלול מכוון, שיטה, גופים תומכים, מעורבים מעוניינים, שוק המתייצג בדמותם של אנשים כמו יוסי ורדי או משפחת עופר – שיש לבוגרי היחידות שצוינו בכתבה – גם אם יש להם יכולות יוצאות-דופן ורצון לתרום. אף אחד לא עוצר אותם רגע לפני או אחרי שער הבקו"ם ואומר "תקשיבי ילדה…"

'הכי הרבה מיליונרים' הוא מדד אחד מתוך כמה. הדגש ששמים על המדד הזה יוצר תפיסה מעוותת של מה באמת נדרש כדי להצליח לחולל תועלת בעולם וכל מה שנגזר מזה מעוות בהתאמה, כולל נגזרות חברתיות מקוממות ביותר. יש בארץ אנשים רבים שהם תוצר השיטה הזו המתהלכים בהרגשה שהם לא פחות מ 'גזע עליון'.

הישגי היחיד הם אף-פעם לא הבסיס לניהול מערכות גדולות – חברתיות, עסקיות, שלטוניות.

מה עם מדדים מסוג:

  • 'יצירת מירב התועלת למירב האנשים'
  • 'היכולת להניע צוותים גדולים מתוך תחושת אחריות עצמית עמוקה'
  • 'היכולת למזער פגיעה באופן שיטתי באמצעות ראיית התמונה הגדולה ויצירת הקשרים וקשרים בין קרעי-מידע'

המדדים שציינתי שגם הם רק רשימה חלקית, מייצגים חלקים חיוניים בתמונת הצלחה מערכתית כלשהי. אלא שכאן בוחרים לשים דגש מופגן ושבע-רצון-עצמי על מה שמייצג מטריאליזם מהיר ורווחים גדולים למעט אנשים; דגש מוגזם על טכנולוגיה וזלזול בכל מה שקשור בניהול, זיהוי ומיפוי של בעיות, תכנון נכון ועבודה עם שכל-רוחבי. המערכות מעודדות את מי שיכול 'להביא את הקרקפת' כמאמר הכתבה או לחלופין להיות הזרע היחיד שיפרה את הביצית שמהם ייווצר – עוד דבר; במקום להקצות במקביל את המשאבים הנדרשים להעמיק, לשפר את איכות הדברים הקיימים ואת האינטגרציה הנכונה ביניהם.

יש כאן תסכול אישי. לא שאני לא שבעת רצון ממה שאני עושה – ההפך הוא הנכון. הצער הוא על שזה שאם רק הייתה מסגרת מכוונת האומרת "תקשיבי ילדה…" יכול היה להיות אחרת, עם פחות חתחתים ואולי מכוון טוב יותר למקום שיביא יותר תועלת וליותר אנשים. הרבה יכולת יוצאת-דופן נשארה ונשארת על רצפת שולחן-עריכה שיש בו פילטר יחיד. התוצאה צרה, שברירית והרבה פחות מפוארת ממה שיכולה הייתה להיות.

חבל.