גילוי נאות – ימין ושמאל לא מעניינים אותי כהוא זה. בעיניי הם קיטוב מלאכותי העוזר לבעלי-עניין לחמוק מדיון אמיתי ולעבריינים לחמוק מעונש.
למרות הבטחת ראש הממשלה שלא לקצץ בתקציבי משרד החינוך והרווחה, הם קוצצו. סיפרו לנו ששר החינוך נלחם מספיק חזק כדי להקטין את הקיצוץ ואף הצליח בכך. הצליח לקבל את התקציב שיבטיח את המשך ההתנהלות הנוכחית – משרד חינוך סתום ותלוש.
אם היו לוקחים לו עשרים אחוזים מהתקציב, היה חייב לעשות משהו. יכול היה לפטר מורים, אלא שאז הייתה לו בעיה אופרטיבית. בקיצוץ כזה, אולי היה מתפנה סוף-סוף לבדוק את כל מה שמיותר במשרד החינוך; פונקציונרים שמקבלים משכורת ורכב צמוד אבל לא ברור מה בדיוק הם עושים שם, מבנים מיותרים סתומים בפקידים מיותרים; ועדות פדגוגיות-אקדמיות-דידקטיות המנחיתות על תקציב המשרד עלויות סחבת ותלישות; שלוקח להן ארבע שנים להגיע למסקנה הנאורה שצריך לעשות משהו בקשר לילדי-ישראל ופייסבוק; שבמקום זה הן מנפיקות עוד ועוד תכניות לימוד מועשרות ספרים ואביזרים שלא קשורות לשום-דבר ולא עושים בהן שימוש. זה רק קצה הרשימה.
המערכת שבראשה עומד השר כבר מזמן סתומה ולא רלוונטית. "זה לא התחיל בקדנציה שלו" תמיד יהיה הטיעון – טיעון לא מעניין. שר נמצא בעמדה המאפשרת יצירת שינוי ואפילו שינוי מהיר. אם הוא שר עם ראש, מלכתחילה הוא מבין שלא הכל יקרה בזמנו – חלק ייתרחש מיד אם רק יחליט, חלק יקרה בהמשך ובחלק מהעניינים הוא מכין את התשתית לשינוי עבור השר שיבוא אחריו. תראו לי מתי היה פה בפעם האחרונה שר-חינוך המפעיל חשיבה כזו; לא נצפה מזה שנים רבות. מנכ"ל דווקא היה אחד אבל גם הוא חלף. כל מה שרואים היא חשיבה על שינוי מיידי בפרמטרים פוליטיים.
היאחזות השר ואנשי שלומו בתוצאות מבדקים מכל מני סוגים, מעניינת גם היא כשלג דאשתקד. יואילו לצאת ממשרדיהם ולהגיע אינקוגניטו למוסדות חינוך. אז יגלו את האמת המרה על אלימות תלמידים ומורים, על תנאים פיזיים לא-ראויים, עומס בלתי-אפשרי, עייפות, כעס וצביעות. הרבה צביעות.
—
במערכת החינוך עובדים מורים מכל מני סוגים. חלקם עושים עבודתם נאמנה במסגרת התנאים הבלתי-אפשריים שהם נתונים בהם. חלק אחר לא מתאים לתפקיד בתחום ההוראה ולשלוח ילדים להתחנך אצלם היא טעות נוראה. להיות תלמיד במערכת החינוך בישראל הפך להיות סוג של רולטה רוסית. גורל הילדים תלוי באיזו מורה "יצאה לי במזל" וגם אם יצאה טובה היא כמעט תמיד תוחלף בשנה הבאה.
—
פיטרו את אדר כהן, הממונה על לימודי אזרחות. קמו שש-מאות מורים והשתמשו בזכותם לערער. זה צעד יוצא דופן בהיקפו, משהו שהיה צריך להדליק אור-ירוק לדיון פתוח; סוג של רעש אמות-הסיפים שהוא נדיר מאוד בנוף האדישות המקומית הפושה בכל. מה עשו עם זה? כלום. אני מקווה שאותם שש-מאות מורים לא יעצרו כאן אם הם האנשים האמונים על הוראת המקצוע החיוני ביותר לתלמידי ישראל בעת הזו. שלא יפחדו ולא יתקפלו ויובילו מהלך.
מולם יש מי שרואים בפיטורים האלה "ניצחון גדול למחנה הציוני". אני רואה עצמי ציונית, גם אם לא מאורגנת במחנה וכל המהלך הזה מזעזע אותי. אין כאן שום ניצחון מלבד ניצחון צרות האופקים והטינה הפוליטית. אני רואה גם את הקולות האחרים בתוך אותו "מחנה". גם הם כמוני רואים את ההזדמנות. השאלה היא על איזה מצע אמיתי יושב הציבור שלהם כשמחברים את המילים "השקפת עולם יהודית, ציונית ודמוקרטית".
בגן שעשועים ישבה בתי הצעירה, אז בת שש-עשרה. ילד כבן ארבע ניגש אליה ושאל מדוע היא לובשת מכנסיים. "כי נוח לי" ענתה. "את יהודיה?" שאל. "כן" ענתה היא. "אם את לובשת מכנסיים – את לא יהודיה!!!" צרח באמוק וחזר לשחק בארגז החול. ילד כבן ארבע לא נולד עם רעיונות כאלה בראש. מישהו לימד אותו וגם לימד אותו שמותר לו לפלוש לתוך חייהם של אחרים ולצרוח עליהם אם הם לא נראים לו. זה במסגרת ה"יהודית, ציונית ודמוקרטית". בינתיים עברו ארבע שנים, המצב התדרדר.
—
"הילד במרכז" הוא הרעיון החולה ביותר שהגיע ממשרד החינוך אי-פעם. יחד איתו הגיעו כל הסחי והרפש שמסוגלים הורים, ילדים ומורים ליצור יחד כשאין גבולות וכשילד יודע שבסופו של יום הכל נתון למרותו, שליטתו וגחמותיו. זו עמדה מפחידה, משתקת וכל מה שהיא מצליחה להציף מתוך ילדים זה את "בעל זבוב".
הוסיפו לכך את העובדה שהמון מורים למדו בשנים האחרונות להיות "קואוצ'רים" (מילה מטופשת ורמת הלימוד מטופשת עוד יותר) ותקבלו מערכת שמצד אחד מדברת מילים כמו "שפע" "בחירה" "העצמה" ומיקסום" ומצד שני לא רואה את הילדים ממטר ומאלצת אותם לעשות הכל, אבל הכל, כדי להיראות אצל ערימת מבוגרים צבועה ושקרנית.
—
"חינוך מתחיל מהבית". נכון. גם מדינה היא בית ובבית הזה אין חינוך. אולי יש תכניות למחוננים, אולי יש תכניות תגבור, אולי מנפחים לילדים את הראש על "העתיד הוא בטכנולוגיה" וגורמים להם לחשוב ש"מעבודה לא מתעשרים" וש"כל אחד הוא יזם" אבל לרבים מהם וגם להוריהם אין כישורי-חיים מינימאליים.
הקטע הבא הוא גראפי אבל כל מילה כאן היא עובדה הניתנת להוכחה ודאית: בבתי-שימוש בבתי הספר, בצבא ובמבני-ציבור תמצאו צואה מרוחה על הקירות, תחבושות הגייניות ספוגות-דם מוטלות על הרצפה, שיירי-מזון וזבל לסוגיו מתגלגלים על הרצפה גם בכיתות ובאולמות.
יותר ילדים לא מביאים את מה שצריך להביא לבית הספר מאי-פעם ולא מסיבות כלכליות; ילדים מאחרים לשעת הלימוד הראשונה בגלל שההורים לא קמו בזמן; ילדים מכים מורים. בכוחה של מערכת חינוך לשנות את כל זה ובזמן קצר מאוד אם היא תטרח להטיל אחריות על ילדים והורים אבל היא לא עושה זאת כי "לא נעים". כי כל מני אינטרסים אחרים. מבוגר בעל תפקיד המטיל משמעת בתחום עבודתו נחשב לאדם קשוח ולא-כייפי, מישהו שצריך להרחיק כדי להמשיך בדקדנס המסתאב לתוך צואה עצמית.
אחלה חינוך.
—
השאלה היא תמיד "אז מה אפשר לעשות?" אם רוצים לעשות. צריך להתחיל באיזשהו מקום ולי נראה שאותה קבוצה של שש-מאות מורים לאזרחות היא מקום טוב להתחיל איתו. לא נדרשת שום התארגנות-על ושום שטות מהסוג המסרבל הדורש תקציב ואישורים: לכל אחד מכם יש לפחות מאה תלמידים. זה כבר ששת-אלפים איש ולא בטל בשישים. אם כל אחד מכם ישכיל בנוסף לגייס לטובת מה שהוא מתכוון לעשות גם כמה עוזרים מבין ההורים, אנשי-חינוך מקומיים אחרים, אנשי-רוח, אמנים וכל אדם אחר שירצה לעזור ותירצו להיעזר בו, אתם יכולים לשנות הרבה. בעוד שנה, דברים כבר יראו אחרת. הרי כולנו יודעים שתלמידים מוכנים להתגייס ולהתעלות כשלוקחים אותם ברצינות ומטילים עליהם אחריות אמיתית לטובת עניין רלוונטי.
אמצעי למידה טוב מזה באזרחות? לא מכירה. יישר כוח ואשמח לעזור.