ככל שמתפרקת תמונת החינוך בארץ, ככל שהדברים נראים מסויידים, חסרי טעם ויומרניים יותר, ככל שמתרבים הדיבורים על כשלונות ואף-אחד לא עושה דבר כדי לעצור הכל ולשאול מה קורה, ככל שמתדלדל האומץ מתוך מקצוע החינוך, כך גדלים געגועיי לשלווה.
שלווה, שאת שם משפחתה איני יודעת אם שמעתי אי-פעם, הייתי המחנכת שלי בכיתות ד' – ו'. שלוש שנים אותה מחנכת, כבר לא פוגשים כאלה. גם את גילה לא אוכל לומר. היא נראתה מבוגרת עם שיער שחור שלעיתים הלבין ואז השחיר בחזרה. בדיוק אותו שחור שהיה לה גם יותר מעשרים שנה אחר-כך כשחלפנו זו על פני זו בחטף, בחצר אותו בית-ספר. היא אמרה "לימור שיפוני" באותו קול צרוד ספוג עשן סיגריות. אז היה מותר למורים לעשן בחצר בית הספר, אולי גם בכיתה ושלווה השמישה את ההיתר הזה עד קצה בדלי המון סיגריות. הפתיע אותי לשמוע את שמי, לא הפתיע אותי ששלווה זכרה אותו ולא בגללי זכרה. זכרה כי מורים אמורים לדעת ולזכור את שמות תלמידיהם.
היא לימדה אותנו הרבה מקצועות, היא ידעה המון. כך זה נשמע ואנחנו לא הצלחנו לא להקשיב גם אם ניסינו. מעולם לא הפריע לה תלמיד בזמן שיעור והיא מעולם לא נדרשה להרים את קולה בשל הפרעה או רעש. אם עשתה זאת הייתה לכך סיבה אחת בלבד – משהו באמת עקרוני. עקרוני מצד התוכן והיה חשוב לה שנדע את העיקר. לא היו לה התלבטויות לעניין העיקר והיא לא התחבטה בפוליטיקלי-קורקט. היא ידעה אז את מה שאני מבינה היום – אם זה עקרוני למורה, התלמיד יבין שיש דברים בעולם שהם עיקר. גם אם לא העיקר שהיא רואה. בכל מקרה, עיקר צריך שיהיה. אני מתקשה לומר שהיו בינינו תלמידים שלא ידעו להבדיל בין עיקר וטפל ואם התגנב לו טפל, הרי שהיה בגודל הראוי לו ולא העיקר.
ספר אחד לכל מקצוע, מעט ציורים ותצלומים, הרבה טקסט. קראנו ועוד איך שקראנו. גם הבנו את הנקרא כי שלווה ידעה לפתח אותו לנגד עינינו כך שנבין. בהתחלה הבנו בעזרתה, מאוחר יותר ידענו להבין לבד. מחברת חומה אחת לכל מקצוע וממש כתבנו בהן, דפים על-גבי דפים של שיעורי-בית, לא מה ששלווה אמרה. לזה הקשבנו.
היו מעשי-משובה, ודאי. גם עבירות משמעת של ממש אבל לא בשיעורים של שלווה. היא הייתה הדמות אליה הגענו אחרי שתפסו אותנו ואחרי שהיינו בבירור אצל המנהלת. זה היה החלק המאתגר ביותר – להגיע לשלווה אחרי. היא הייתה שואלת שאלה קצרה או שתיים ומצפה לתשובה בארשת קשובה. לא כדי לנזוף, לא כדי לבייש – כדי לשמוע איך אנחנו מנסחים את מה שעשינו, מה קרה בבירור, מה אנחנו מבינים מכל זה. אם היה לה משהו להוסיף – הוסיפה. אם לא, הורתה לפוחז לשבת במקומו בניע-ראש מוכר.
שלווה לא ניסתה להציל אותנו מהקשה של החיים, לא ריככה איפה שהקושי היה במידה המתאימה גם אם לנו זו נראתה מצוקה גרנדיוזית באותו רגע. היו לה פרופורציות בריאות ולמדנו אותן ממנה דרך השקט, דרך קבלת הדברים כמות שהם. לא תמיד הולך כמו שרוצים, מה לעשות. יש אפשרות לשפר, לשנות, להתאמץ, להתאמן. היא כיבדה את כולנו בלי שידענו מה דעתה על כל אחד מאיתנו בנפרד. היא לא העדיפה ילד כזה או אחר ומי היו ההורים שלנו ממש לא שינה לה יותר מדי. אנחנו היינו העיקר והייתה לה עבודה לעשות איתנו. היא עשתה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, מדי חודש, שנה אחר שנה, אני לא יודעת כמה שנים, הרבה.
היא גרה ליד בית הספר אבל מעולם לא הזמינה אותנו לבקר. פעם אחת היא שלחה תלמיד להביא משהו מביתה – דבר מה שהכינה לשיעור ושכחה בבית. אני זוכרת איך אותו תלמיד הלך בחרדת קודש וחזר לתוך מתקפת עיניים בכיתה החרישית "ראית את הבית שלה?" שאלו העיניים. אף אחד לא שאל בקול, אולי עוד כמה זכרו בהפסקה אבל העניין נמוג מהר.
בכיתה ז' עברנו לחטיבת הביניים – אחד הרעיונות היותר מטופשים עלי-אדמות. השלווה נגמרה אבל איכשהו היא נשארה בתוכי – עד היום. היא הפכה להיות מקום מפלט פנימי שמכניס דברים לפרופורציות בריאות גם כשהכל מסביב מוטרף.
תיכף מתחילה שנת-לימודים. הלוואי והייתי יודעת שתהיה בה שלווה.