לפני הרבה שנים ראיתי שופט שולח אישה לכלא. חד-הורית, שבעה ילדים, חובות. החובות שלה היו קטנים משלי, היא לא הספיקה לטפל בכל מה שדרש טיפול. אני הספקתי קצת יותר ונשארתי מהצד הזה של הסורגים. עד היום אני לא מצליחה להבין את ההיגיון שמאחורי החלטת השופט.
ההחלטה הוצאה לפועל.
—
לפני הרבה שנים הגעתי לבית הדין הארצי לעבודה כי תבעתי מהביטוח הלאומי דמי לידה שלא קיבלתי עבור שתי לידות. לא קיבלתי כי לא הגשתי טפסים בזמן.
הייתה לזה סיבה שהשופט במחוזי קרא לה 'אישה טרודה'. זה כינוי חגיגי לעובדה שאת מתמודדת באותו זמן בהרבה יותר מדי חזיתות. סוג של אפשרות להיחשב חריגה ולזכות בהתחשבות על אי הגשת טפסים בזמן.
השופט בארצי הגיע באיחור, שמע את עורכת הדין מטעם הביטוח הלאומי והלך להחלטה. עורך הדין של אישה טרודה קם… השופט סימן לו לשבת. אישה טרודה הבינה שתיכף סוגרים מעל הראש שלה ואמרה "אני רוצה לדבר". שופט הסתכל מגובה הדוכן ואמר "אני לא מעוניין לשמוע". אז סגר מעל הראש שלה ודחה את התביעה.
אני שואלת את עצמי עד היום לאן הלכו שישה חודשי הכנסה שלא קיבלתי. מי מגדל אותם עכשיו, אצל מי הם ישנים, סקרנית.
בנוסף אני שואלת איך זה להיות שופט דורסני. כייף במיוחד?
—
המקרה הראשון הפחיד אותי. המקרה השני לימד אותי מהי השפלה מצמיתה. שני מקרים מתוך עשרות. כל אחד פיסקה שמאחוריה פרקי-חיים ארוכים של עכברה נבוכה במבוך אכזרי; במקביל לכל מה שאני ומה שאני יודעת לעשות.
למה בדיוק התכוון משה סילמן ז"ל לא אדע לומר כי לא שאלתי אותו. אני רק יודעת שעם היוודע דבר מותו, נגמרה לי המבוכה. משהו בתוכי התנער להניח את הידיים על המקלדת, לכתוב על דברים שעד עכשיו כתבתי עליהם מעט מדי.
מעכשיו, לא עוצרת.