שאל @yossibitton – "תמיד תהיתי: מה לעזאזל תפקידו של המנצח אם רוב הזמן הנגנים אפילו לא מביטים בו?"
לא מעט אנשים שואלים את השאלה הזו בוריאציות שונות. גם שמעתי לא מעט השערות משעשעות כמו "בטח היית כזו נגנית גרועה שאמרו לך – טוב, את תעשי עם המקל. לפחות את לא מפריעה לנגנים". הקרדיט לתשובה המקסימה ביותר שייך לבתי הבכורה; כשהייתה ילדונת, שאלו אותה "מה אמא עושה?" "אמא שלי עושה ככה עם השרביט ויוצא לה שיר" ענתה, "כמו קוסמת".
נגני תזמורת
הנגנים הם מי שמאפשרים למוסיקה להישמע. כל אחד מהם מיומן מאוד, שולט ברזי וגחמות כלי הנגינה שלו. כל אחד מהם מוסיקאי מגובש שיש לו היכולת להביא לידי ביטוי את רצונו של המלחין דרך התפקיד אותו הוא מנגן – תפקיד אחד מרבים. כדי להגיע לכך הם נדרשים לידע תיאורטי וליכולת טכנית, לשנים של אימון ומשמעת.
הם מסתכלים על המנצח ללא הרף גם אם למתבונן מן הצד נראה שלא. קשה להסביר את רמת הריכוז בה נמצא נגן תזמורת למי שלא התנסה בכך ובכל זאת: הנגן מתבונן על התווים ועל המנצח בו-זמנית. כדי לעמוד בכך הוא מפתח סוג של ראיה בשני מיקודים – האחד קרוב מאוד לתווים, השני רחוק יותר למנצח. באותו זמן הוא מתרכז בנגינה כדי להפיק את המיטב – מכלי הנגינה, במישור ההבעה, כחבר בצוות גדול הנושם כולו כגוף אחד. הוא קשוב מאוד, גם לקרובים וגם לרחוקים ועם הניסיון הוא הופך קשוב גם לקהל – בעיקר בקטעי סולו. עניין המבט הוא חלק קטן ממכלול מורכב.
מנצח
אם נגן צריך להיות מצויד בידע ויכולת ביצוע – הרי שאותם דברים בדיוק נדרשים גם ממנצח. הוא לא בהכרח מוסיקאי טוב מנגניו שהם אגב כלי הנגינה שלו. מה שמבדל אותו מהם היא היכולת להוביל קבוצה גדולה של אנשים מיומנים לעשות את מה שהוא מחשיב כדרך הנכונה לתרגם את כוונת המלחין ולקשור אותה לנסיבות הרגע. לא תמיד משימה קלה…
מה עושה מנצח?
ראשית הוא משתמש בידע המוסיקלי שלו כדי לנתח את הפרטיטורה – אותו ספר תווים שכתב המלחין הכולל בתוכו את כל תפקידי הנגנים, להלן 'היצירה'. הוא היחיד המחזיק ביצירה השלמה גם אם הנגנים מכירים אותה על בוריה. המנצח לומד את הפרטיטורה למידה כזו שהוא מכיר כל פסיק וכל תו בכל אחד מהתפקידים – גם אם אינו יכול לבצע אותם בפועל. לשם כך הוא נדרש לידע תיאורטי רחב-יריעה הכולל הבנה של סגנונות מוסיקה תקופתיים, סגנונות הלחנה, ידע היסטורי וידע בתולדות האמנות, הבנה מלאה של יכולות ההפקה של כל אחד מכלי התזמורת והדרך בה הם חוברים יחד (תזמור) ועוד ועוד. את כל הידע הזה הוא צריך כדי שיוכל לגבש דעה מנומקת לעניין אופן הביצוע של אותה יצירה (אחת מני רבות עליהן ינצח לאורך הקריירה שלו). הוא לא עושה "מה שמתחשק לו" או "מה שמקובל" אלא מוצא את הדרך הטובה ביותר לשרת את כוונות המלחין כשאת הסימוכין לכך הוא חייב למשוך מתוך כתב היד, מה שמאסטרו מנדי רודן היה מנסח כ"תקרא מה כתב הגאון". עדיין נשאר מקום רב להבעה שלו ושל הנגנים.
כשהמנצח מגיע לרמת הבנה ופענוח עמוקים של הפרטיטורה הוא שומע את היצירה מתנגנת בשלמותה כרצונו ב'אוזן הפנימית'. זו תכונה המתפתחת אצל מוסיקאים עם השנים – היכולת לשמוע את המוסיקה מתוך התבוננות בתווים ועל סמך ההבנה התיאורטית – ללא נוכחותה בפועל. מה שנשאר לו עכשיו זה לעמוד לפני הנגנים ו"למשוך" מהם ביצוע שיתקרב ככל האפשר למה שהוא שומע בראש. כל מה שעומד לרשותו היא שפת ניצוח הבאה לידי ביטוי דרך השרביט, שאר הבעות הפנים והגוף והיכולת לגרום לנגנים לרצות לתת לו את מה שהוא צריך בשביל המוסיקה – בלי להוציא מילה מהפה. אין ספק שכאריזמה היא חלק חשוב בעניין והיא אינה ניזונה רק מתכונת אופי פנימית; הנגנים ירצו לראות שהמנצח בטוח בדרכו ושזו מבוססת על ידע מוסיקאלי עמוק. אם אין לו משהו מעניין להביא בפניהם, מוטב שלא יבוא. אם אין לו את היכולת להוביל הם 'יריחו' את האופציה לטפס לו על הראש תוך פחות מעשר שניות – הזמן הממוצע שלוקח למנצח לעבור מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה. למה שירצו לעשות כזה דבר? גם כי כולנו אוהבים להתעצל ולהציק מדי פעם וגם כי הם צריכים את ה'פייט'. יש בעניין איזו דינאמיקה שאני מכנה "דמוקטטורה" ומאזן הכוחות בתוכה מורכב.
המנצח מרכז אליו את התזמורת באמצעות הריכוז שלו עצמו. הוא לוקח את המקום. כשמגיע מבחינתו הרגע הוא נושם והתזמורת נושמת יחד איתו לתוך הצליל הראשון של היצירה. מאותו רגע ואילך יהיה המנצח מרוכז לרמת-שיא עד לצליל האחרון כשהוא עסוק בלקרב את התזמורת לאידיאל אותו הוא שומע בראש ואסור לו להתעכב לשנייה או לנתח לאחור – זה יקרה רק מאוחר יותר. בזמן הביצוע הוא חייב להוביל ללא הרף כמו ראש חץ העף בעדינות ונחישות אל תוך צינור זמן שארכו כאורך היצירה תוך שהוא מנווט את הביצוע הרגעי גם בהתחשב בנסיבות – גודל האולם והאופן בו נשמעת בו המוסיקה, מצבם של הנגנים, שינוי פתאומי בהרכב, הוויברציה שהוא חש מהקהל היושב מאחורי גבו, תקלות פתע, טעויות, סולנים, מקהלה אם יש והמצב הפיזי והרגשי שלו עצמו.
אם תצלח המשימה בידיו יחושו הנגנים סוג של תחושת התעלות ויתנו לו עוד יותר ממה שהוא מבקש עבור המוסיקה. כשזה קורה מגיעה השנייה בה ניתקת המוסיקה מן הדף הכתוב והופכת לישות חיה ועצמאית שכל הנוכחים כולל הקהל חשים בקיומה והיא מוזנת בנגינת התזמורת המונעת בידי המנצח. אלה הרגעים אליהם שואף המוסיקאי כל חייו ואם הוא מצליח להוכיח שהוא יודע להיות כזה קוסם, הרי שעבור עוד רגעים כאלה נותנים בידיו הנגנים את כל כולם, כולל את המבט.
מקווה שהצלחתי להעביר משהו מהחוויה ותודה לך יוסי על השאלה.
תודה גם לך, על התיאור היפה והמוחשי של "מאחורי הקלעים המנטליים" של התזמורת.
יופי של פוסט, מחכים. תודה!
אגב, זה מזכיר לי את ההרצאה של איתי טלגם על סגנונות מנהיגות וניצוח.
הנה כאן ב TED, "להוביל (להנהיג) כמו המנצחים הגדולים": http://bit.ly/nBoX81.
היי יגאל, תודה.
היי לימור.
לקח לי זמן לשבת ולקרוא את הרשומה הזו, כתבת אותה כתשובה לשאלה ששאלתי ולא ראיתי לנכון לקרוא "כי ענית", אלא רק כשארגיש שאני מרוכז מספיק.
[היתה תקופה לא משהו.. בלשון המעטה]
אז,
הכתיבה מצויינת, כרגיל, לא מחמאה שאני נוטה לתת בקלות.
ולגבי השאלה המקורית, בהחלט ענית מה עושה המנצח, אך השארת אותי עם השאלה: מה עושה המנצח? 🙂
ז"א – אני מבין שהוא מוביל את הלהקה (תרתי-משמע)
אך, אני מנסה להבין האם את מדברת על הגרסה הקלאסית לעיבוד או על משהו אחר. אנסה לחדד –
האם המנצח מכתיב את קצב הביצוע?
האם המנצח יכול להכתיב את עצמתו של כלי כזה או אחר ביחס לשאר התזמורת?
מה חופש הביצוע שנתון למנצח?
תודה על הדברים.
עכשיו אני מבינה שאתה שואל על המכאניזם של הביצוע וכמה ממנו נתון בידי המנצח, בין השאר בהתחשב בעובדה שכמעט תמיד לא הוא הלחין את המוסיקה.
ובכן:
המלחין מגדיר הרבה מרכיבים אלא שההגדרות שלו לעולם אינן מתקיימות בעולם סטרילי. הוא גם כמעט תמיד אינו שואף לכך מתוך ההבנה שהכל משתנה וסובייקטיבי. למשל הקצב Allegro. שים-לב לכך שאין כאן מספר מדויק אלא הגדרה מילולית. פירוש המילה "שמח". באיזו מהירות זה שמח? קיימת מוסכמה שאלגרו נמצא בטווח שבין 80 ל 120 פעימות בדקה. יחד עם זאת בהחלט ייתכן שמנצח ייבחר קצב מהיר יותר.
לפי מה הוא קובע? ההחלטה מושפעת מהרבה משתנים ומובילה אותה השאיפה לנגן את המוסיקה בקצב בו היא קולחת ונשמעת מצוין. קח לדוגמה אולם שיש בו הד ארוך מן הממוצע. הד כזה יוצר בעיה של שיוריות-צליל מעבר לנדרש. אתה מנגן צליל אחד, אחריו אחר ובמקום שהראשון יגווע ותשמע את השני – אתה שומע את שניהם. לא טוב. במקרה הזה המנצח ייבחר קצב איטי יותר כדי לא ליצור עמודות צלילים המתנגשים זה בזה.
המלחין קובע טווח ומציג את כוונתו בשפה שהמנצח מכיר היטב כדי שהלה יפענח את הכוונה המקורית. אבל מאותו רגע, ההתאמה בזמן-אמת, כולל האינטרפרטציה המוסיקלית האישית, הם של המנצח. הוא כמעט תמיד יימנע מלחרוג את הטווח משום שאז ישנה את כוונת המכוון ובעצם את היצירה אבל יש לו משקל כבד לעניין אופן הביצוע.
כן, מנצח יכול להחליט להבליט עצמה של כלי מסוים על חשבון אחרים, לשנות את גודל ההרכב, הוא קובע את סגנון הביצוע (style), מהירותו, מאריך ומקצר פאוזות, מתאים את המארג המוסיקלי שנתנו בידיו גם על-סמך הכלים שיש לו באותו רגע – נגנים וזמרים (רשימה חלקית). הוא משנה החלטות כשהוא מנצח על סולנים שונים ולוקח בחשבון גם את הייחוד שהם מביאים איתם. מבליט, מכסה, מוביל, מניח ומנשים את החיה שמולו גם בהתחשב במה שהוא עצמו יכול להביא מתוכו באותו רגע וגם בהתחשב באירועים חיצוניים שהקהל מושפע מהם. אם בשבוע לפני קונצרט בו מנגנת תזמורת ידועה את הרקוויאם של מוצרט נפטר מנהיג מוכר, אתה יכול להיות בטוח שגם את זה הוא יכניס להחלטות שלו וישנה את הביצוע להיות עוד יותר אבל ודרמטי ממה שהיה נוטה לבחור ברגיל. לצורך זה הוא ידרוש מהנגנים שינויים מתבקשים ויש לו את החרות והאוטוריטה לעשות זאת. עדיין, תמיד בסביבות הטווח שקבע המלחין.