דרוש תיקון | קולו של פער סוציו-אקונומי

בסוף הרשומה הזו יש שתי הצעות מעשיות. קודם סיפור:

ישבנו כמה חבר'ה. "הייתם ברוטשילד?" נו בטח. כוווולם היו ברוטשילד חוץ ממני. עברתי שם כמה פעמים בדרך למשהו אבל לא נכנסתי, לא יכולה. יודעת מה קורה כי אין אחד שלא מספר לי. במקביל, מדיה חברתית תופסת חלק מרכזי בעיסוקים שלי ואני רואה את הפידים. "את לא מאמינה מה קורה שם. אין סנטימטר בלי מישהו שמטיף, מרצה, מקדם איזה עניין, הכל שם, ממש שו·ק".

אמרתי שלא הכל שם, לפחות לפי מה שאני יודעת. למשל, הדמות החבוטה 'מסעודה משדרות' לא שם, גם לא באוהלי הדרום. גם 'המחומצנות החד-הוריות' מקרית-שמונה לא יכולות להחזיק מעמד הרבה זמן באוהלים, אולי אם יש קצת טלוויזיה הן רואות סיבה. אמרתי שמבחינתי מול המדינה ומוסדות הציבור, מסעודה המחומצנות ואני, חד הן. אמרו לי, "על מה את מדברת, הן משהו אחר לגמרי, חבורת פרחות עצלניות שרק מחפשות לחיות על ביטוח לאומי". כעבור כמה דקות קמתי בשקט והלכתי הביתה כדי לא לפוצץ את השמחה. למה לטלטל לאנשים את ה feel good שלהם אם אין להם מושג או רצון ללמוד? מבחינתם, זו באמת לא הבעיה שלהם.

מחשבות

מתי זו נהיית הבעיה שלהם? כשמסתבר שלמסעודה משדרות ולמחומצנות מקרית-שמונה יש קול אחד בקלפי – בדיוק כמו להם. זה אוכל אותם. אז הם יושבים ודשים באיך זה יכול להיות ש'הפוסטמות האלה' ממשיכות להצביע למי שעושק אותן ומשאיר אותן במצב הדפוק הזה. בסוף הם מגיעים לכל מני מסקנות נאצלות על הפער הסוציו-אקונומי וממשיכים הלאה.

אני אומר לכם איך זה יכול להיות: כי הוא מזיז את עכוזו הענוג מהכיסא והולך להקשיב להן. נותן להן אוזן גם אם דקה אחרי הקלפי הן מקבלות ממנו אצבע משולשת. להקשבה הזו, לאפשרות לספר למישהו את הסיפור שלך יש כוח עצום. לאנתרופולוגים המלומדים שיוצא לי לפגוש זה נראה כמו בכיינות, סחטנות, בלבול מוח, שו·ק.

טעות. טעות כל-כך גדולה שמתנפצת עכשיו לחלק אחר של העם בפנים – הם בעצמם יוצאים לרחובות כדי לדבר, לספר את הסיפור שלהם, להטיף, להרצות – רק שמישהו ישמע אותם. בעולם של המכונים 'מעמד הביניים' קוראים לזה 'מעגלי קשב' ו'קבוצות דיון' אבל זה בדיוק אותו הדבר ועדיין יש מי שחושב שזה דפוק. מעמד הביניים גילה פתאום את הפער שבין הסוציו לאקונומי, יש כאלה שעדיין לא קלטו. זה מפני שיש להם את היכולת הכלכלית לשלם לעורך-דין לדבר במקומם. יותר אלגנטי וגם יותר יעיל כמו שהתפתחה מערכת המשפט בישראל. תנסו להגיע לדיון בלי עורך-דין ונראה מה יקרה. גם אם תגיעו עם אחד, אם תרצו לדבר, הסיכוי שלכם קטן מאוד אלא אם השופטת תשאל אתכם שאלה. כבר קרה לי ששופט סתם לי את הפה, כנראה כי לא בא לו לשמוע את הסיפור או מה שהגיוני יותר, כי הוא פחד מתקדים מול ביטוח לאומי. אחלה מערכת בלתי תלויה.

דחילאק, אפילו הוד מלכותו ג'ורג' השישי, בחסד האל, של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד והדומיניונים הבריטיים מעבר לים, מלך, מגן האמונה, קיסר הודו – נאלץ בסופו של עניין לפתוח את הפה ולדבר על מה שמציק לו וחבל על הזמן כמה קללות, אז תרדו מהעץ.

מסעודה, המחומצנות ואני

למה אמרתי שמול המדינה ומוסדות הציבור אנחנו אותו הדבר? כי לא מאפשרים לנו לטעון בעצמנו. כי דורסים אותנו על אותם דברים, כי אף אחד לא רוצה לתת לדבר למי שלא יצא ממנו שקל לקופון. כי עד לרגע זה, גם חלק גדול מהאנשים המשתתפים במחאה לא חשבו בכלל על 'השכבות החלשות'. בעיקר כי הסוציו והאקונומי היו מחוברים להם לאגו כמקשה אחת וכנראה שעדיין לרבים מהם. שטייניץ מבין יותר נכון מהם, בחיי, רק ברור שהוא לא יעשה את השינוי החברתי, הוא רק יכול להשפיע לטובתו באופן מסוים, כלכלי. גם הוא יודע שזה לא מספיק.

בעניין השכבות החלשות

יש לי משהו לומר לכם משם – אלה לא שכבות חלשות אלא שכבות מוחלשות. תחיו שבוע עם מסעודה משדרות ותבואו לספר לי איך היא מסתדרת. היא מסתדרת ומפעילה את כל מה שהיא יכולה כדי לקיים חיי משפחה, לנהל משק בית, לגדל ילדים ולהתפלל לזה שהם יפרחו, יצמחו, יהיו אנשים שיכולים לקחת אחריות על החיים ועל המשפחה שהם יצרו. היא נלחמת כל יום עם השמיכה המדי-קטנה שיש לה ומגייסת תעצומות נפש כדי שהכל יסתדר טוב ככל האפשר.

"עזבי, זה עניין של סדר עדיפויות דפוק. היא תשים כסף על חתיכת בשר לשבת ולא תשלח את הילדים שלה לאוניברסיטה". בואו נתערב שכולכם יודעים כמה עולה השכלה אקדמית אבל חלק מכם לא יודעים כמה עולה רבע-קילו בשר טחון? אז החלטתם שיש לה סדר עדיפויות דפוק, חכמים אתם. בעולם של מסעודה, רבע-קילו זה המקסימום שידה משגת במסגרת הרצון שלה לעשות טוב, אז היא עושה. אקדמיה זה לא על המגרש שלה כי זה בלתי-מושג בעליל.

כשחיים לאורך שנים במצב הזה, עם כל-כך הרבה קושי וחסמים מצד המדינה, המוסדות והציבור, גם נהיים חלשים. כמה כוח יש לבן-אדם אתם חושבים? למסעודה יש יותר מאשר לרוב, אבל גם הכוח שלה יש לו קצה. היה נכון יותר לרתום את הכוח הזה למשהו שיביא למסעודה רווחה ממשית ואז היה לה עוד יותר כוח לתת כי מנוע יש לה בלי עין-רעה, הרבה לב וגם מוטיבציה.

הצעות מעשיות

האחת: מחאה חברתית אם היא רוצה להצליח, צריכה לקחת בחשבון את אלה שקולם לא יכול לעבור איזשהו חסם ולמצוא את הדרך לאפשר להם לספר את הסיפור. תעשו טובה, לא עוד דף בפייסבוק – יש כאלה שאין להם מחשב בבית או שניתקו להם את האינטרנט כי אין להם כסף לשלם, יש כאלה שאין להם כסף להגיע באוטובוס למוקד מחאה וגם אם יגיעו הם מושתקים כל-כך הרבה שנים במילה "שו·ק" שהם יתביישו לדבר. גם ככה ליברמן אומר עליהם שהם בכיינים בתשלום. מילא היו רואים את הכסף והיה כסף טוב.

אלה לא האנשים שיכולים להניע גלגלים באופן פרקטי כרגע. האחריות נופלת על אלה שיש להם יותר יכולת ואמצעי-ביטוי. אבל, יש להם קול בקלפי והם נוטים להשתמש בו יותר מ'המעמד הגבוה'. אם יגיע אליהם מישהו כדי לבקש חתימה על אמנה חברתית, הוא יקבל אותה רק אם הם ירגישו שמקשיבים להם ושמה שכתוב במסמך, מעבר לזה שיהיה מובן להם, מספר גם את הסיפור שלהם.

השנייה: פעם פעם, לפני הרבה שנים, הייתה לאנשים אפשרות לטעון בשם עצמם, להגיע בקלות יחסית לנציגי רשויות, להישמע ולהשתתף במהלך בוררות פשוט. זה הפך בלתי אפשרי, כמות החסמים עצומה. בחברה מתוקנת, יש צורך בכינון מוסד הטיעון והבוררות ללא חסמים. בעיקר על סוגיות שאינן צריכות בהכרח להגיע לבתי-המשפט או שהן במצב שניתן לטיפול במרחב החברתי-קהילתי.