אני קוראת את המילים, מתבוננת על התמונות ועל סרטוני הווידיאו ועולה בי הזעם, בא לי להקיא על טונות של צביעות. לא רוצה לקלקל לאף אחד את השמחה, אבל יש כאלה שלא יכולים לשמוח בינתיים. שנים של התעלמות ממצוקות בסיסיות לא רק על-ידי ממשלות ועושי דברן אלא גם ובעיקר על-ידי אזרחים מן השורה, מרחיקים אותי עכשיו מהיכולת לקחת חלק בהילולה הסוחפת.
מי היא "המדינה" הזו שכולם מדברים אליה עכשיו? אנחנו, האנשים. בינינו יש מספיק שהם חלק מהמנגנון הדורסני ולא רק בעלי-ממון ופוליטיקאים אלא כל מי שחשב ועדיין חושב בסתר ליבו שהוא כבר יקמבן את השכן וירוויח קצת יותר על חשבונו. כל מי שמביט הצידה כשמולו עומד אדם עם בקשה המצביעה על כך שהוא צריך משהו, גם אם זו זכות יסוד או סתם בקשה פשוטה והגיונית ולתוספת בועט בו קצת:
- על פקידים אטומים בכל המגזרים
- על תחפושת המצליחנות וחליפות העסקים המזויפות
- על הבלוף הגדול בעניין עדיפות תשלום מזונות לילדים
- על בלוף האשראי שמשחקים גם האזרחים
- על כל מקרי האונס וההתעללות הנערמים
- על משכורות עתק שעוד לא הצלחתי להבין על מה הן משולמות לאיזשהו אדם
- על משכורות רעב לאנשים שנותנים את הנשמה ונקרעים
- על כל מי שאמר לי שזה עניין של סדר עדיפויות
- על כל מי שאמר לי שזה עניין של בחירה שלי
- על אנשי מקצוע שלקחו ממני כסף ולא עשו עבורו כלום במקרה הטוב
- על מוסר תשלומים בלתי אפשרי
- על מוסר עבודה שבלי משקפיים אני לא יכולה לראות אותו כי הוא כל-כך נמוך
- על עצלות, יוהרה ומיקור-חוץ של כל פעולת עיכול פשוטה
- על אנשים שלא עושים את העבודה שלהם ולא הבנתי מה הם עושים בכלל
- על גניבות מכל סוג, על גזירת קופונים וקומבינות
- על מיעוטים פחדנים שמעדיפים שמישהו אחר יחטוף את האש ויטפל בהם באותו זמן
- על שקרים בכמויות, גדולים וקטנים
- על תקשורת שעדיין מכוונת מיקרופונים למה שיביא לה רייטינג ולא נותנת למרואיינים לדבר
- על זילות כבוד האדם בתמיכת מסרוני-הצבעה
את אלה ועוד עוולות רבות אחרות לא עושה "המדינה" אלא האזרחים. חלק מהם, מפגינים עכשיו ברחובות, אין לי מושג על מה ובעבור מי בדיוק, גם אם נתנו לזה שמות. וגם על כל מי שאמר לי עד לפני זמן קצר ש ‘אין מה לעשות’, גלגל עיניים כשאמרתי שהכל הולך להתהפך וגלגל אצבע ליד הרקה כשהסתובבתי. מה שאתם רואים עכשיו זו רק ההתחלה, קצה הקרחון של זעם ענק שאין לו את הכוח להתפרץ מרוב עייפות ואין לו את התקציב והפניות לנסוע להפגנה אבל הוא יושב שם ומתחמם, הנהר שמתחת לנהר בסוף יבקע מהבטן. לא קוראים לו "מעמד הביניים" וגם לא "המעמד המרכזי". אלה אנשים רבים מאוד שהחברה דחקה לשוליים בהגדרה "השכבות החלשות". אני, על-פי אותה הגדרה, עם כל הידע, הכישרון והניסיון שיש לי, מתויגת לשכבה הזו. בינתיים, מה שאני רואה לא מדבר אלי אלא מכעיס אותי ובוחש בשנים של רגשות תסכול על העוולות היומיומיות שאני פוגשת הפוגעות בי וברבים אחרים באופן אישי. כרגע, אני עוד לא מאמינה לכם שאתם באמת מתכוונים.
את מדברת מגרוני.
רק מקווה שהוא לא מלא עשן סיגריות כמו שלי. שלום לך.