כל תושבי הישוב שהחליטו לבוא מתכנסים במקום שיש בו רחבה גדולה. סביבה מעגל גדול של גוזניקים ומאחוריהם עומדים כולם. למי שצריך כסא – יש כמה מסודרים בצד, מביאים לו והוא יושב. במה קטנה מסומנת, לא נישאת מעל הציבור, דגל ישראל, לוח תפאורה יחיד עם המילה יזכור ועוד כמה מילים מתאימות, שני מקרופונים למופיעים ושורת דגלי ישראל קטנים. השאר – מה שיש מסביב בדרך-כלל.
הציבור מתכנס בזמן לצפירה. המנחה קורא להתכנסות "מפקד". יש דום, יש נוח, זהו. הצפירה מפלחת את האוויר לרוחב שמי המדינה כמו שמותחים קו למכנה משותף בחשבון. תרועה להרמת הדגל, תרועת יזכור להורדת הדגל, קריאת יזכור. כל אחד עומד לעצמו – גם הילדים ובני הנוער שהתקבצו לא ליד ההורים. אין רעש, אין דיבורים, הם עומדים מסתכלים ומקשיבים. שלושה שירים, שני קטעי קריאה, המופיעים מבוגרים בני המקום, לא ילדים ולא בני-נוער. גיטרה או אורגן לליווי בסוף 'התקווה' אחרי 'תם הטקס' ואנשים פונים לביתם.
אחרי עשרות שנים בהן אני משתתפת בטקסי יום הזיכרון כאחד המופיעים, טקסים רשמיים, ממלכתיים, הטקס הזה נראה לי יותר נכון. טקס קהילתי שלדי – מכבד ולא מנפח. טקס שאף-אחד לא יכול לגבות עליו תשלום כי אין על מה וטקס שגם אם אתה מתנגד לפולחן שנבנה סביבו ומה שהוא מייצג לעיתים קרובות מדי, הוא מה שצריכים החיים כדי לסמן סימן קטן על הזמן לטובת הקשר שלהם עם נסיבות המוות – כקהילה וכיחידים בקהילה.