תיבת המייל גדושה בהזמנות מעוצבות לכנסים וימי-עיון. כותרות בומבסטיות, הצעקה האחרונה בעיצוב דפי-נחיתה, רשימות ארוכות של דוברים החוזרות על עצמן בתערובת כזו או אחרת, ידוענים, מצליחנים ובזמן האחרון גם ביטויים טרנדיים כמו 'רשתות חברתיות' לא משנה באיזה הקשר.

אם מבקרים בכל הכנסים הללו מגלים שברוב המקרים האכזבה הייתה רשומה על הקיר. רק שבצרה הזו לא מקובל לשתף כי מי רוצה להודות שהוא יצא פראייר וגם אם הוא רוצה, איפה בדיוק יניח את המידע? בעולם רווי פייסבוק הרוב משתדלים להיות פוליטיקלי קורקט ובטוחים שהם מחזיקים בזכות להביע את דעתם החופשית והנחמדה.

קודם אני מחליטה מה צריך לצאת לי מזה

אם אני יודעת מה אני רוצה שיצא לי מביקור בכנסים, קל לי יותר למקד את החיפוש. אם אני רוצה לשמוע אנשים שיוסיפו משהו על הידע הקיים אצלי, אחפש כנס שמדברים בו מובילי חשיבה – מובילי חשיבה ולא מובילי דעה. יש כאלה שהם שניהם אבל ברוב המקרים מובילי דעה חשודים בעיניי בזה שהאינטרס המוביל אותם לא קשור בהכרח בידע על הנושא הנדון בכנס.

אם אני רוצה ליצור עבור עצמי רישות, אחפש כנס שיש בו זמן לרישות כזה ושהמשתתפים בו הם אנשים נגישים. ברגע שהם ידועים מדי הסיכוי שלי להגיע אליהם ולהחליף איתם דברים יורד פלאים. בנוסף אעדיף כנס המאפשר לי לראות מראש מי עוד נרשם מלבדי כי יכול להיות ששם נמצא העניין עבורי ולא דווקא ברשימת הדוברים.

אם אני רוצה להשתתף כדוברת או לקחת חלק בתערוכת ספקים אוודא שיש תאימות בין ההצעה המקצועית או העסקית שלי, סוג קהל היעד והמשאבים שיידרשו ממני. המילה "חשיפה" כבר מזמן לא עושה לי את זה והיא לא חלופה לרווח אמיתי שיצא לי מהעניין.

דוברים – כללי האצבע של לימור

נושאים לפני דוברים, לפחות מבחינתי. מעניין אותי יותר לדעת על מה הולכים לדבר מאשר מי הולך לדבר. אבל אני כנראה במיעוט, אז…

אם ממקדים את רשימת הדוברים בדובר מוכר שמארגני כנסים נוטים להזמין לכל כנס כי הוא "מביא קהל", הוא לא הולך לחדש כלום ואין סביבו מספיק דוברים שעדיין לא שמעתי – לא אלך.

אם הדובר מוכר, עם מוניטין של חשיבה מתמשכת ובכל פעם שהוא נפגש עם קהל הוא מחדד את ההתבוננות אפילו על אותן סוגיות – אני כן אלך. יש לי העדפה ברורה לדוברים כאלה על פני דוברים שיציגו את ה'חידושים האחרונים בתחום'. ריצה אחר חידושים לא מקדמת עבודה.

אם רשימת הדוברים ארוכה וכולם ידועים ביותר – אין סיכוי שאלך כי ברור לי: שלא אלמד דבר חדש, שמישהו עושה עלי קופה, משעמם אותי באותו זמן, הכל יהיה קצר מדי או "טעימות" וכנראה שאשמע דברים שאינם ישימים לגבי.

אם רשימת הדוברים מלאה "זגזגנים" – לא הולכת. מהם זגזגנים? כאלה שבכל פעם שעולה טרנד חדש, הם מומחים גם בו.

אם רשימת הדוברים מלאה אנשים המחזיקים במשרות בכירות בארגונים גדולים – גם לא הולכת כי זה אומר מבחינתי שהדיבור בכנסים הוא עיסוק משני מאוד שלהם. לכלל הזה יש סייג אחד חשוב: אם מדובר בכנס לנציגי ארגונים בסביבת פעולה מקצועית ועסקית דומה – אלך גם אלך וסף הסובלנות שלי יהיה גבוה בהרבה.

בירורים

אחרי שאני ממקדת, אני גם טורחת לבדוק. מאתרת את הדוברים והמארגנים באינטרנט, מחפשת חומרים שהם כתבו, מתעניינת לדעת היכן נמצא השיח האמיתי שלהם, כמה שיותר רחוק מפרסומות, חומר שיווקי ורשימות חברים ברשתות.

כסף

למחיר צריכה להיות הצדקה מלאה לאור הסעיפים הקודמים. לשמוע עשרים איש מדברים תמורת 795 ש"ח זה לא מאזן שמשכנע אותי. יותר חשוב לי לדעת מה אקבל באמת מכל הדיבורים הללו ואז לבדוק כמה יש לי בארנק ואם ההוצאה סבירה יחסית לתועלת. אותו כלל חל על השתתפות בכנס כמציגה בתערוכה או כדוברת. גם אם מציעים לי לכסות את הוצאותי, להטיס אותי סביב הכדור וגם לשלם לי משהו, אם המשהו הזה לא מצדיק אבדן ימי עבודה כאן, לא לוקחת.

מאזן כולל

כנסים וימי-עיון שוברים את השיגרה ויש להם חשיבות מקצועית, אישית ועסקית. בסופו של יום אני רוצה לחזור הביתה עם מחשבות חדשות לחשוב וכמה רעיונות ליישום ובדיקה; עם קשר חדש, אולי שניים, בלי ערימת כרטיסי ביקור וברושורים סתמיים שאצטרך לזרוק לפח ועם סיפור טוב לספר על "איך היה". יש הרבה פרטים קטנים המרכיבים את תמונת שביעות הרצון שלי – מקום, נגישות, אקלים, מזון ומשקאות, אווירה, חברה ועוד המסתכמים כולם לטעמי בהבנה שמישהו טרח או לא טרח לכבד את הצרכים שלי. אני לא יודעת אם מארגני-כנסים זוכים להשביע את רצון כל אחד מהמשתתפים משום שזו משימה הגובלת בבלתי אפשרי, אבל במאזן הכולל אפשר ליצור אצל מבקרים בכנסים וימי-עיון תחושת "היה שווה".