ישנם אירועים השולחים אותך הביתה עם חיוך לשעות וימים. TEDxYouth@BialikRogozinSchool היה אירוע כזה, חיוך בגלל שזה הרגיש טוב להיות בת-אנוש, במיוחד לעניין האנושי. (לגרסה אנגלית)

TEDxYouthDay טדקס נוער

האירוע התקיים ב20 בנובמבר ב59 מקומות סביב הגלובוס. משום שאירועי טדקס מאורגנים עצמאית ומניחים בחירה חופשית לכל עניין כמעט, ניתן לצפות לגיוון, יצירתיות ומעוף. ערבבו את אלה עם המילה 'נוער' והחגיגה מתחילה… צפיתי בשטף שידורי הווידיאו לאורך יממה, מאזינה בדריכות, נרגשת ומופתעת, צחקתי, שמחתי, התפלאתי, נדהמתי, הערכתי, הודיתי מדי פעם לאלוהים או למבוגר האחראי – מי שזה לא יהיה, שמחתי שוב ורציתי מאוד להודות לכל מי שהיה מעורב.

מה שתפס אותי באופן עמוק היה המגוון: הנושאים השונים, הבחירות, הדרך בה עובדים יחד המקומי והגלובלי והשאיפה הבלתי פוסקת לאושר בקיום ובעשייה בכל דרך בה נבחר.

טדקס נוער ביאליק רוגוזין תל-אביב

אם כבר מדברים על גיוון… האירוע בתל-אביב חיכה ל30 בחודש תוך ויתור על שידורי הווידיאו הגלובאליים אבל בלי כוונה לוותר על המסיבה. אין דת כזו בתל-אביב. אם זו הפעם הראשונה בה אתם שומעים על ביאליק רוגוזין אני ממליצה לכם לצפות בווידיאו הזה משום שלשמוע את הסיפור מסופר מפי המנהלת קארן טל יעזור לצבוע את שאר המילים שלי בצבעים עמוקים יותר, המפיקים מתוכם מורכבות המתפתחת מדי יום לבהירות שהוכתרה "נס חינוכי". זו גם הזדמנות "לפגוש" את הכוח המניע שמאחורי הפלא.

הכל קשור באהבה המגיעה ישר מהלב וכאילו כדי לחזק את מה שיכולה הייתה להיות רק הנחה מבוססת משאלת-לב, ניסח פרופסור אריה שכנר (להציל לב של ילד) את אקורד הסיום במילים, "כל אחד רוצה לב כדי לאהוב ולהרגיש את האהבה של האחרים".

אהבה הייתה שם בכל מקום אליו התבוננת והיא הגיעה מהילדים, צוות בית הספר (שראוי יותר לקרוא לו משפחה), המון המתנדבים, הורים שבמקרה נקלעו לסביבה שלבשה מראה אחר להפליא ומכל האורחים הנכבדים שהגיעו ברצון כשהם נענים לקריאתו של יוסי ורדי. אם אמנה את שמותיהם הרשומה עלולה ליפול מהרשת בשל עודף משקל ולכן ועם כל הכבוד ויש כבוד, אני משאירה את המידע הזה בצד. בכל מקרה, היה ברור שכעבור כמה דקות קצרות כולם הבינו שהמסיבה האמיתית קשורה לילדים, בית הספר ורעיונות ששווה להפיץ.

אירוח והפקה לטובה

האירוע התקיים בחצר הפנימית של בית הספר תוך שרוב התלמידים נוכחים במקום – אתגר יוצא-דופן עבור כל חברת הפקה. הבנות של Oscar4B פתרו את האתגר בחן מוחץ ויצירתיות מדהימה. ההתרחשות חולקה ל'אירוע מרכזי' ו'הפנינג' עם האפשרות לעבור בין שני המתחמים בחופשיות. אם בחרתם לצאת החוצה או להיכנס לכל אחד מחדרי הפעילות יכולתם להתנסות בכל דבר ממלאכות עד אנימציה דרך ציור, אלקטרוניקה, צילום, ג'אגלינג, ברייק-דאנס, אקרובאטיקה, פלמנקו, היפ-הופ, תיפוף או קינקט; יכולתם לנעוץ את השיניים בסופגניות חמימות ממולאות ומקושטות על-ידי שפים מתנדבים או בארוחת צהריים טעימה, גם היא פרי התנדבות ותרומה.

בנוסף יכולתם לצפות במרוץ כלי עבודה ממונעים, תערוכת רובוטים, קוסם, להטוטני רחוב, רובוטים מנגנים, מיצג טרמפולינה, דברים מפתיעים שאפשר לעשות עם מגנטים, אפקטים מיוחדים לקולנוע, סימולאטור של מגלשת מים ופעלולנים שביצעו פעלולים הזויים למדי במקום בו יכלו גם עוברים ושבים לצפות, נמשכים מהיום-יום הקשה שלהם לזמן קצר, פניהם נכבשות בהבעה ילדית של פליאה.

כוחם של ילדים: חקרו! דמיינו! השיגו! שנו!

התכנית סיפקה שורת דוברים ארוכה שהורכבה בעיקר מילדים ובני-נוער המעורבים במגוון יזמות המדגימות את הנושא הנבחר. המבוגרים היו שם כדי לשתף רעיונות ששווה להפיץ, כל אחד מהם ראוי להרצאת TED משל עצמו וההאזנה להם יכולה לגדוש את הלב מרוב השראה. אלא שבדרך ענווה, רובם שימשו מנחים בשיח המרכזי שהושאר לילדים, חלקם צעירים מאוד.

התכנית חולקה לארבעה מושבים שנשזרו במוסיקה חיה, שלל מופעים וקטעי ווידיאו של TED. פגשנו ילדים ובני-נוער המעורבים באמנויות, ספורט אולימפי, טכנולוגיה, מדעי המחשב, גיימינג, יזמות וסטרט-אפים, התנדבות, מדעים באופן נרחב והחיים בפרט. שמענו אותם מדברים אודות החלומות והדמיון שמאחורי הבחירות שלהם להתנדב, לחקור, לדחוף את עצמם לקצה ומעבר, להשיג עם או כנגד כל הסיכויים, לשנות את עצמם ואת העולם סביבם לטובה.

הם לא חולמים בהקיץ "שיתגברו על הפנטזיות האידיאליסטיות האלה כשיגדלו ויפגשו את החיים האמיתיים", תשכחו מזה. הם חיים את הבחירות שלהם מדי יום וכמו צעירים רבים אחרים בגילם, מתכוונים לשנות הכל. המסר אינו מתלהם אגב, ההיפך הוא הנכון.

האירוע ובית הספר ארחו ילדים מבתי-ספר ופרויקטים אחרים לנוער בתל-אביב בזמן שרון חולדאי ראש העירייה, סיפק עוד אחת מהשורות הראויות להפצה, "אם אתם חושבים שחינוך הוא יקר, נסו את הבורות".

הערת סיכום (אישית)

בזמן האחרון שומעים כאן הרבה על יזמות למיתוג ישראל. מצד אחד אנחנו לא שבעי רצון מהסיפור שמספרים עלינו בחוץ, ברוב הפעמים בצדק: לחלק גדול מהעולם אין מושג אודות טבעה האמיתי של ישראל. מצד שני הקונספטים המוצעים נעים בין יזמות וברק טכנולוגי לרוחניות הוליסטית, תיירות וכל מה שבדרך כאילו שאנחנו עצמנו לא יודעים מהו הסיפור שלנו באמת. אז הרשו לי להציע הצעה צנועה…

הסיפור של ישראל הוא אודות מורכבות אנושית דחוסה לרמה שיכולה לבחור להיכשל או להפיק מרגליות של תקווה. אני יכולה לשמוע את הציניקנים מגחכים אבל הקול המריר הזה לא יכול לכסות את מה שראינו בביאליק רוגוזין:

את תבונת המבוגרים, בעלי ניסיון ומודעים, היודעים ש"זה לא קסם זו עבודה קשה" כדברי המנהלת קארן טל; היודעים שהדרך לתקווה ארוכה ולעיתים רחוקות זוהרת; היא דורשת התמדה בלי קשר לנסיבות הרגעיות; היא דורשת אהבה אמיתית המגיעה ישר מהלב, להיות משפחה עם כל השטיקים שלה, אבל כך זה עם משפחות; התבוננות מלאת פליאה בדור הצעיר תוך ניסיון לשער מה יגדלו להיות והניסיון לצייד אותם לדרך בהתאם; עבודה עם משאבים מצומצמים מדי לעיתים קרובות ואז כשמגיעה הקריאה גל של התנדבות ותחושת אחדות העוברים את גבולות הדמיון כאילו שאנחנו חיים כאן לאורו של איזה חזון ענק ועם זאת כל-כך פשוט – התקווה לחיות באושר ושלווה, חדוות חיים אמיתית.

זה מקום מיוחד משום שאנחנו מנסים בכל כוחנו לשמר את אפשרות הבחירה. ביאליק רוגוזין הוא צריפה של החומר הזה, מדגים תקווה גדולה ומתרגל את אפשרות הבחירה מדי יום. מתוך שיחות אישיות עם הילדים למדתי שמה שהם רואים כמיוחד בבית הספר הם שני דברים בעיקר – חצר בית הספר בה חיים בנחת ילדים בני דתות ושפות שונות והעובדה שמתייחסים אליהם ברצינות מתוך כוונה, כבוד ותשומת-לב רבה.

זכיתי להשתתף בטדקס נוער ביאליק רוגוזין כמתנדבת תוך שאני מנסה כמיטב יכולתי לאצור את ההתרחשות ולספר את הסיפור בערוצי מדיה חברתית בזמן-אמת. לכל מי שהיה מעורב, לילדים, תודה רבה מעומק לבי.

באהבה, לימור.

נ.ב. קארן, מה שאת לא יודעת הוא שמי שכותבת את הרשומה הזו היא מספרת סיפורים מצוינת. אם אי פעם תרצי לקרוא לי מהסיבה הזו רק תני סימן. אני חושבת שלילדים ולי יש כבר מהלך פתיחה חיובי בינינו.

עוד נ.ב. הסרט הדוקומנטארי הקצר "Strangers no more" של חברת הסרטים סימון וגודמן, הוכרז כמתמודד על פרס האקדמיה. האם יזכה בפסלון הזהב? אין לי מושג אבל אני יודעת לזהות סיפור ששווה להפיץ כשאני פוגשת אחד.