ערב חתונתה הלכנו למקווה. סבתה, אימה ואחות אימה, חמותה לעתיד ואחותה, אחיותיה, אחיותיו, בנות וחברות. עדת נשים ארוזה בשיירת מכוניות צנועה נותנת במרחב הציבורי שינוי רגעי, סימן בשטף החיים; שילך הזמן בקצב הנכון ולא ירוץ מהר מדי לחופה. העסקה העתיקה, זו הנטווית בידי הממונות על קווי הזמן הארוכים, צריכה להיחתם ראשונה.

מוסרות צופרי המכוניות משתחררים, יחד איתם צהלולים, מחיאות-כפיים ושירה. גרם מדרגות מעוקל וחדר-קבלה צר הופכים את הקבוצה לדבוקה מעורבת רגשות; סקרנות, חשש, יצר שמחה פשוטה, תקווה עצמית, כאבי צלקות-חיים, אהבה שאינה נדרשת להסבר, מבוכה, קרבת פתאום מפתיעה, שותפות רדומה המתעוררת לחיים מעומק הזמן והגופות הנשיים המצטופפים לכבודה.

בלנית קצרת-קומה ונעימת סבר מקבלת את פני החוגגות החילוניות. בקול רם עשוי-חג ודברי שבח היא מצליחה איכשהו לחצות את קווי הריחוק הרגילים. יהא המניע הרשמי אשר יהא, הסיפור שלה הוא עוד גוון לסיפור עמוק יותר שאינו משתבש בשום גרסה; במעגל חייה של האישה הצעירה שתורה למקווה נקבע לשעה שמונה ורבע, מגיע השלב הבא. "יש גם אחת בתשע" אמרה הקצרה. אפילו המשפט הזה לא מצליח לתת להרהור הציני מספיק חומרי-חיים.

"בואי אמא" אמרה. הלכנו לאורך המסדרון. היא נחושה לעמוד במשימה שבאותו רגע עוד הבינה כשלב הכרחי בדרך לפתק שידרוש הרב למחרת; אני, נושאת סלסלת המתנות המפוארת שהכינה עבורה אם החתן חושבת לעצמי מחשבה שקטה: למרות שכפות רגלינו לא דורכות על חול שפת-ים ומקום הטקס כלוא למבנה ממורק וחסר אופק, תחושת הזמן הארוך אליה תתוודע בעוד דקות נוכחת. גם אם לא תבין אותה, תרגיש בה. אני מחייכת.

הבלנית מסבירה, הילדה מקשיבה. שתיהן ממלאות את חלקן באדיקות. הראשונה יוצאת, השנייה נכנסת למקלחת ואני משרתת את התקדמותה בכיוון המטרה. היא מתעטפת במגבות. רגע לפני שאני יוצאת לקרוא לקצרה אני שואלת "את רוצה שאזמין גם את סבתא ואת אמא שלו?" מבט של בהלה חולף לרוחב פניה, התשובה תשובת נערה. אני מסבירה את הטעם ומבטה משתנה למבט מהורהר של למידה. "החלטה שלך" אני אומרת "מה שאת בוחרת". "רק הן" היא מאשרת ואני יוצאת למסדרון, מציצה מעבר לסיבוב ובלי דגל לבן מנסה לוודא שלא יצלפו סוכריות ‘טופי ברכה’ לכיווני.

אני מזמינה אותן לבוא ורואה את מבטי הנשים האחרות – אלה שכבר יודעות את קווי הזמן הארוכים והאחרות שמבטן מופתע ונבוך. שוב אני מחייכת, הפעם לדבר שלא הבנתי עד לאותו רגע – במעמד ההזמנה הזו מסומן קו ההפרדה הסמוי בין אלה היודעות לאלה שלא. זו הממתינה בפנים עברה שלב לפני רגע, עכשיו עברתי גם אני.

הבלנית מובילה וכשהיא פותחת את דלת חדר הטבילה אני רואה על פני הכלה מבט חדש. המגבות נמסרות לידי והיא יורדת בנחישות אצילה אל המים הצלולים, משתפת פעולה עם הוראות האישה הקצרה. אנחנו עדות למעשה, מעיפות לחלל האוויר מילים המפוגגות את מבוכת הרגע שהיא כיסוי דק מהינומה לרחשי הלב; כל אחת וסיפור חיי-אישה שלה הידוע בשלמותו רק לה עצמה, כל מה שיודעות כולנו והטובלת עדיין לא, כל מה שיודעות הן ואני עוד עתידה לגלות, כל מה שאחותי ואחותה, סבתי ודודותיי, בנותינו וחברותיה וכל אישה אחרת לאורך קווי הזמן הארוכים. העסקה העתיקה נחתמה.

יצאה בלבוש חג, הסוכריות צבעו את האוויר סביבה, עוגיות, משקאות וברכות של שעת-רצון לרווקות נרגשות. יצאנו ומולנו עלו במדרגות הנשים של תשע.

מזל-טוב יפתי. אוהבת, אמא.