על הפסטיבל הזה כבר כתבתי בעבר. אחרי שלוש שנות הפסקה בפעילות, חזר הפסטיבל לפעול השנה והחבורה הישראלית לא אחרה להתייצב אל הפלא. התכנית הייתה מעניינת, לא תמיד היה פשוט לבחור. מה תפס אותי במיוחד?

להקה קולית קטנה של גברים מגיאורגיה השרים שירת א-קפלה. סגנון ימי הביניים, מודאלי-צפוף לא אירופאי. חוויה בוטה ומהפנטת.

דניאל מורדן הצעיר משתבח. יש לו יכולת מגוונת, מסטנד-אפ פרוע לילדים כהקדמה לסיפור ג'ק, דרך כמה ביצועים משתפי קהל של מעשיות ועד תכנית משולבת מוסיקה מקורית שלתוכה הוא צרף שלושה סיפורים בדרך מופלאה – דמטר ופרספונה, אלכסטיס ואדמטוס והיפהפייה הנרדמת. כואב כמה שיפה, עדין ואכזרי.

בן האגרטי סיפר את גילגמש. היו שנבהלו מהביצוע העז והאכזרי עד בוטה/גס, אני אומרת שראיתי שם הרבה רגעים של פתרונות לבעיות מורכבות ביותר בסיפור סיפורים. אני אהבתי אבל אני מבינה את אלה שלא. הוא הלך עד קצה גבול הזהויות הפנימיות שלו על המנעד שבין השטן בכבודו ובעצמו, דמות מופקרת ומתפקרת הנהנית מהאלימות הספונה בגופה ועד לחיוך עדין, מזוכך ומאושר באמת של ילד בן חמש. הסיפור גדול מכפי מידת אדם ויש משהו אפי בביצוע, משהו מטורף. היו מקומות שהייתי עושה אחרת, אבל בכל מקרה אם האיש הזה גאון לפעמים, שם אפשר היה לראות איך. ליוותה אותו בכלי הקשה/אפקטים/חליל המספרת מאניה מרטו מיוון.

המספרת הארמנית שכל-כך אהבתי בפעם הקודמת שראיתי לא הכזיבה גם הפעם. כמעט בכלום היא מצליחה להזיז עולמות פנימיים אצל בני-אדם. היא מדהימה אותי בשקט שלה, בצניעות המדודה.

אף השתתפתי בסדנה לשירה ארמנית שניהל זוג מוסיקאים, אבל אל תבקשו ממני לחזור על המילים.

מי שהרגיזה אותי הייתה מספרת איטלקייה שסיפרה מתוך הדקמרון. אני לא יודעת מה היה יותר חזק באולם – האדום של השמלה שלה או הרעד שעבר ממני לרצפה ונבע מכך שעמדתי להתפוצץ מכמה שזה היה רחוק מכוונת המשורר ומהסיפורים.

לעומתה, אהבתי מאוד מספר איטלקי מבוגר, שסיפר עם בובנאי מאחוריו ונגן אקורדיון לידו. הסגנון היה של מספר שווקים כילאי, אחד שמלהט בלשונו, שרלטן, כמעט פתטי וקורע מצחוק על כמה גם הוא וגם אנחנו אוהבים להיות דבילים. כזה מן מספר טרנטלה מרחן ועתיר קסם ברילנטין שאולי עבד על מישהו פעם ועל הזיכרון הזה הוא מתדלק. רק היה חסר שהוא יהיה בשחור-לבן וזה היה מושלם לסגנונו. חלטורה במובן הבריא של המילה.

פאנץ' וג'ודי – תיאטרון בובות רחוב חתרני מסורתי אנגלי. זיכרונות ילדות עבורי ומרגש לראות כמה זה עובד עד היום. כל הילדים וההורים יודעים את כל התשובות הצפויות מראש, את כל השירים את כל הצחוקים והחרדות הרגעיות. לא מכזיבים.

אותו בובונאי סיפר סיפור לילדים/מבוגרים שחשף את הטכניקה הבובנאית שלו באמצעות דמות של דרקון. הומור אנגלי דק במבטא אוקספורדי עשוי לעילא, ועוזרת במה שיש לה פרצוף כזה plain שכל ניע ניכר עליו בבירור, אף כל הבעת תימהון סתומה כמיטב המסורת האנגלית. באמת, סוג של ארל-גריי הזוג הזה.

מייקל הארווי המקדיש עצמו להחייאת השפה הוולשית, סיפר מתוך המובינוגי בליווי זמרת ששרה וולשית בקול של ג'ניס ג'ופלין ומוסיקאית נוספת. הסיפור, נפלא בעיקרו, מכיל בתוכו שני מקטעים בהם מאוזכרים שמות אבירי המלך ארתור, נשותיהם, הוריהם, צאצאיהם, משרתיהם, בעלי החיים שלהם, קרוביהם, רחוקיהם ועוד כל מני הם נוספים ברשימות ארוכות שלא להאמין איך הוא זוכר, יורה בקצב אש ועוד בוולשית מתנגנת. אבל משהו בביצוע ואולי בגלל הסיפור/מוסיקה/שירה/רשימות/שירה נוספת/קצת סיפור וכד' היה מייגע. יצאתי באמצע אבל סימנתי שאפו על היכולת הטכנית.

ענקית ענקית הייתה ג'ן בלייק הענקית. האישה הזו היא קטיפת-גופרית, אמא אדמה שאכפת לה מכל בן אדם בעולם פחות או יותר, נשמה חמה מלאה שמחת חיים וים סיפורים יוצאים מן הכלל. מהבטן ישר לבטן ולא דופקת חשבון לאף אחד. יחד איתה הופיע מוסיקאי לא פחות פצצת אנרגיה ממנה, סחף חושים וחושניות מהצ'קרה התחתונה וזה עוד לפני שהוא מתופף.

מה שהתחבר ישר למופע מוסיקאלי ששילב רוקר לבן עם בלאדיר שחור שמלווה את עצמו בכלים מסורתיים ובונה אנרגיות ממעמקי היבשת השחורה ועד לתקרת האוהל הצבעוני כמו שלמבורגיני פותחת על האוטובאן. לא להאמין איך הצמד הזה הרים את כל הלבנבנים לנענע בלי הנחיות או עידוד מהבמה מלבד המוסיקה. מה שהיה אמור להיות אתנחתא מוסיקאלית של שעת ערביים התפתח לקרחאנה מטורפת, כשכל אותו הזמן יושבים ג'ן בלייק והמתופף שלה על הטריבונה ומדליקים את ה"אח" שלהם עוד יותר.

הטוען לכתר מבחינתי בפעם הזו היה היו לופטון. האיש הזה הוא מקצוען אמיתי ואינו מכזיב לעולם, אלא שהפעם הוא התעלה על כל מה שראיתי ממנו בעבר ובעיקר משום שהיה משהו אישי מאוד בהתבוננות שלו על הסיפור. יש לו נטייה צנונית שהפעם נעלמה כלא הייתה. זה שהוא רהוט בשפתו, מחזיק בדיקציה מרשימה ובחירות סיפוריות מעולות goes without saying. אבל הסיפור… והמוסיקה שעבדה איתו…איי, כמה בכיתי. בכי תמרורים כמו שהילדים אומרים. The homing stone היא סאגה המבוססת על סיפור אוטוביוגראפי של קרוב משפחה שלו שהיה העיתונאי המערבי היחיד ברוסיה הקומוניסטית שהמשטר החשיב כ"אמין" ולכן ראוי לכבוד מסוים. הסיפור משלב קטעים מתוך מסע ההתחמקות שלו מרוסיה בחזרה לאנגליה שהחל ביום בו הבין שצריך לצאת מיד לדרך עם מוסיקה שלא ארחיב כרגע כמה היא הייתה מופלאה ואינטליגנטית, עם דיבור אחד אל אחד של המספר – היו – אל אותה דמות בעבר המשפחתי שלו, על כל פרטי הפרטים המתארים אותו ואת זוגתו/אהובתו הרוסייה ומלוויהם במסע הכל-כך אנושי והפגיע הזה. לתוך זה הוא הכניס קרעי תמונות מוקדמות ובתוכן סיפור אירוע דיג של ילד ואביו הקשוח שסיפר לו על דגי הסלמון ומסעם בחזרה למקום בו הוטלו, הביתה, עם חלוק אבן שנלקח ממקום הדיג והיה קמע לשיבה בטוחה הביתה גם כנגד כל הסיכויים, כשחלק מזה מסופר בלשון שירה poetry והכל תפור בחלקות פשוטה ומרגשת כאילו כלום כמעט. כאילו סיפר מעשייה קטנה. אם אסכם, סיפור דון קישוט חדש שסופר מתוך אהבת אמת: לאיש שבסיפור, לחיים, לאהבה, לכמיהה הביתה, לאמנות, לקהל, למזל, לנאיביות, לסיפור הקטן של אדם אחד שהוא לפעמים ענק יותר מסיפוריהן של אומות שלמות.

ואם אני תיכף מתחילה לבכות רק מזיכרון הסיפור, סימן שהכל אמת. החבורה כדרכה, הייתה מופלאה ומשעשעת ואת הסיפור על המסעדה אני אספר לכם בפעם אחרת, אם תזכירו לי כשניפגש. כמובן שגם הטירה, הנוף, האווירה, האנשים וכל השאר.