תגידו לי, אתם נפלתם על הראש?! המזל של השידור האומלל הזה הייתה שהקצין שדיבר עם המראיין היה כל-כך ברור בסיפור שלו שזה עזר למראיין שבדר"כ יש לו ראש, להתעשת על עצמו (או להחליט שהקצין לא מבין מה הוא שואל – אחד מהשניים) בתוספת ניעור קל ממפקד חיל-הים (נדמה לי שזה היה הוא אבל אני לא בטוחה).
כואב הלב לראות לוחמים חוטפים מכות. בטח כואב, בטירוף כואב. אבל גם כאן הפגין הכשל הסיפורי את כוחו המעוות. מה חשבתם, שלוחם שייטת נלחם במדים לבנים או בקליפסו מחטב ונשאר זקוף עם מבט סקסי בעיניים בזמן קרב?
"ראית קרב" ענה לו הקצין והמראיין לא הבין. "המטרה הושגה" אמר הקצין. גם לא הבין. "המטרה הייתה לעצור את המשט במינימום נפגעים לצד השני בעיקר" גם לא נתפס. הוא הסביר לו מה היה התדריך, למה התכוננו, עם מה באו ואז שם את השורה התחתונה "כשהבנו שלא מדובר בהתפרעות אלא בכוונה להרוג חיילים ישראלים, עברנו לנשק חי." גם לא בדיוק עזר, מדהים. לראות התפרעויות וחיילי יש"מ חוטפים זה דווקא כן נראה הגיוני, מה?
המראיין היה עסוק באיך זה מצטלם. עד שמישהו, לא זוכרת אם זה מפקד חיל הים או מישהו אחר ענה – "ואם היינו עולים עם מסוקים מעל הספינה ומרססים את הסיפון, זה היה מצטלם יותר טוב? התוצאה הייתה יותר רצויה?" ואז הוא התעורר להבין שהשאלה שלו מכוונת למקום אחר והיא בעצם, לדעתי לפחות, לא רלוונטית. למה? כי הדובר מחק לו את התמונה הקודמת והניח תמונה ממוקדת יותר לכוונות הנסתרות של רבים מאיתנו שהסתברו לו ברגע שהוא ראה את התמונה. פויה, לא יפה, אבל מעיר את ההיגיון.
העניין הוא שהתמונות האלה עם הבאסה על איך זה מצטלם לא העסיקו רק את המראיין, הן העסיקו עוד הרבה אנשים אחרים. תראו מה כוחו של סיפור שמודבק לנו על לוח הדימיון עושה להיגיון. במקום להבין שהלוחמים האלה עשו את הכי טוב שהיה אפשר לעשות בסיטואציה מטורפת ומתהפכת כזו, גם יש לנו שאלות לעניין איך הן פוגעים לנו בתדמית. מה פתאום שיחלאו אותם מכות.