פעם היה יובל קטן שזרם בנחת בין עצים וסלעים. על גדותיו צמח עשב רענן ובעלי חיים קטנים היו מגיעים אליו כדי להרוות את צמאונם. יום אחד, הגיע היובל לסלע גדול ולא הצליח לעבור. ניסה מימין, ניסה משמאל, אבל דבר לא עזר.

"היי יובל, מה קורה?" שאלה צפרדע שהופיעה מאי-שם. "מנסה לעבור, לא מצליח, יכולה לעזור לי?" ענה יובל.

"בטח" אמרה צפרדע, "בשביל מה יש חברים?" היא זינקה אל תוך מי היובל, ניסתה מימין, ניסתה משמאל, זה היה קשה. עד שהצליחה לצלול ממש קרוב אל תחתית הסלע, דחקה בכוח והופ! הוא התגלגל הצידה.

כשיצאה משם, יובל נעלם, זרם הלאה. "חוצפה" חשבה צפרדע, "אפילו תודה הוא לא אמר!" והיא המשיכה בדרכה, נעלבת.

כעבור זמן פגשה ביובל שוב. היא לא כל-כך ידעה מה לומר אבל לפני שהספיקה לחשוב באמת הוא קרא אליה "היי צפרדע! לא הספקתי לומר לך תודה כי זרמתי הלאה, אבל אספתי לך בדרך זבובים נחמדים, רוצה?" צפרדע התביישה לעצמה שחשבה מחשבות כאלה על חבר טוב. היא זללה את הזבובים, שתתה קצת מי יובל והמשיכה בדרכה.

למחרת הגיעה אל בריכה רדודה כדי לשתות מים. פתאום שמעה קול מוכר אבל הוא היה מכוסה, עמום. "צפרדע, אני צריך לצאת מכאן, אני צריך לזרום, לא טוב לי כאן, את יכולה לעזור?" צפרדע חפרה במהירות תעלה קטנה על גדת הבריכה ויובל נחלץ משם וזרם לו הלאה, אל הנחל ומשם אל הנהר. צפרדע המשיכה אחריו וקראה לו "היי יובל! חכה לי רגע!"

היא לא שמעה את התשובה שלו. היא קיפצה לאורך גדת הנהר וקראה שוב ושוב אבל קולו של יובל נבלע במי הנהר הגועשים, אי אפשר היה להבדיל בינו לבין הקולות האחרים.

"אני אקפוץ לחוף הים, נהרות מגיעים לשם" חשבה צפרדע, קיפצה מהר מהר למקום בו נשפך הנהר לים וחיכתה שם. עבר יום והיא לא שמעה את יובל. היא קראה לו, חיכתה עוד יום ועוד יום עד שהבינה. כשהבינה היא הלכה משם, חזרה לפעמים ואף פעם לא הפסיקה להתגעגע.

—

ביי תרצה, העונג היה קצר מדי. אין הרבה אנשים כאלה וכשפוגשים אחת לא רוצים שהיא תיגמר. מה לעשות. לא מצרפת תמונה, יש לי בראש והמבט יישאר שם לתמיד. שיהיה בקלות עם החשבון הסופי וניפגש בים הנשמות אי-שם בעתיד. מבטיחה לספר לך "ומה קרה אחר-כך".