הבנות שלי לא מקבלות מזונות מאביהן כבר שנים רבות. לא מתאים לו. אני מקצרת כדי לומר שבתור מי שהתמנתה אוטומאטית לתפקיד הגובה, אין משהו שניתן לעשות על פי חוק שלא עשיתי. משפטים חכמים מהסוג של "צריך לדעת ממי להתגרש" או "למה שלא תיקחי לך בעל עשיר" שמעתי מספיק. גם את "תוותרי, לא בריא להסתובב עם הכעס, זה עוצר אותך." את תיאוריית הקונספירציה אודות החזקת הנשים במצב נחות כבר קראתי וגם את הגברים הזועקים על העושק והגזל. אני לא המקרה עליו אתם צועקים. ממש לא.
אני בנקאית מזונות
את מה שהילדות צריכות לקיומן הבסיסי הן צריכות. כדי לגשר על העובדה שמשק הבית ממומן על ידי אדם אחד במקום שניים, הבנקאית נותנת מימון ביניים. המימון הזה לא בא מתוך שק מטבעות השוכב אצלי בארון, אלא מעבודה. אני המלווה וכדי שיהיה לי כסף להלוות אני צריכה להרוויח אותו. בנוסף, משום שמול כל הלוואה צריך לתת ביטחונות, אני מספקת גם אותם. בגלל שסעיף המימון מכוסה בעבודה, את הביטחונות אני צריכה להביא ממקום אחר. זמן ואנרגיה קוראים לזה והם מכוונים בדרך כלל לעוד עבודה, כי עם זמן ואנרגיה לא משלמים שכר דירה.
אני משלמת את הקרן ואת הריבית, אני מספקת את הביטחונות. כגוף בנקאי, אני שואפת להבטיח את הסכום עליו נתתי מימון ביניים, כדי שהחוב לא יצטבר. אני בנקאית שמרנית ואחראית למדי. נכון שאני מספקת גם את הביטחונות, אבל מה יקרה אם ייגמרו לי הזמן והאנרגיה? אז יש לי שאיפה לגבות.
החייב לא רוצה לשלם
קורה. גם לבנקים הכי גדולים. במקרה כזה ניתן להפעיל אמצעי אכיפה. הוצאה לפועל, עיקולים, פקודות מאסר. לחייב אין כסף אף פעם. הוא חי ונושם, הוא עובד, אבל כסף אין לו. אז מכל הערימה של האפשרויות נשארת פקודת המאסר. זה שלמשטרה לוקח לפעמים 150 יום לטפל בה’ שזה הרבה מעבר ל-90 יום הרשומים בחוק – זה בקטנה.
לפעמים היא מצליחה להביא את החייב בפני רשמת וזו מסכמת את מה שמסכמת. לי עצמי כבנקאית מזונות אין זכות להתערב. כאן מתגלה שיבוש קטן – החייב מחרבן על מערכת המשפט וזו מצידה לא מוחה.
מה קורה אם אני מוחה
לי לא ניתן למחות אלא לממן. נסיעות לבתי משפט, אובדן ימי עבודה, מילוי טפסים (שיש חלק מבנקאיות המזונות שאני פוגשת שאפילו לא יכולות להבין מה כתוב בהם או לממן את הנסיעות לבתי המשפט), פקידים, תצהירים – כל דבר עולה כסף, זמן ואנרגיה.
מה קורה אם אני חייבת
עד כאן הפתרון נשמע כמעט סטרילי. אבל קורה שכל הקומבינה לא מצליחה לי כמו שהתכוונתי. הבנק שלי לא עומד בתזרים של עצמו. מעניין את הסבתא, את הכסף הם רוצים עכשיו. אם אין לי, אני מממנת את הקנסות והריביות עד שיהיה לי, באשראי עצמי. אשראי עצמי זה כמו ביטחונות – זמן ואנרגיה לעוד עבודה.
את מה שקורה במצב כזה יכולים מעט מאוד אנשים להבין. בעיקר משום שהשאר מספרים לעצמם שזה לא יכול להיות. שאני ושכמותי בטח עושות משהו לא נכון. בעיקר כי זה משאיר איזו נקודה מאוד בודדה וקשה שגם בנקאיות מזונות ותיקות לא מרבות לדבר עליה. מי שהעירו אצלי את הרצון לכתוב על כך וגם זה לקח זמן, הם נילי יעקוב שהופיעה בכתבה "מדינה בחובות" והמקום ממנו בא הבכי שלה. כנראה שאכתוב עוד.