אני מביאה לכאן פוסט פתיחה של דיון המתקיים כרגעבקהילת פרזנטציה בקפה דה-מרקר, מתוך תקווה שגם כאן תתפתח שיחה.
טוב, היטלר והפרזנטציה שלו הם עניין טעון. אני מתנצלת מראש בפני כל מי שהעניין מעורר אצלם תגובות שלא אני ולא הם יכולים להצטער יותר על כך שהביאו אותנו לכדי זה, שאותן תגובות קיימות בכלל.
כמה דברים שכדאי להניח כאן בהתחלה:
יש הטוענים שהיטלר היה נואם מבריק.
הנאומים שלו נאספו באדיקות קפדנית, תועדו ואף נמכרים כאסופה כולל הקלטות וכד'.
את דעתי, לפחות בתחילת הדיון, אנסה להשאיר בצד.
על כל נאום צריך להסתכל גם בקונטקסט ההיסטורי/חברתי שלו. כדאי לזכור.
אני לפחות אנסה ואני מעודדת את כל מי שישתתפו לנסות, להשתמש בכלים המקצועיים שלי, כדי לבחון את החומר. כל אחד והכלים שלו.
אני מספרת סיפורים. משם אני באה לדיון הזה.
מספרת סיפורים יכולה להצטייר כזקנה חביבה עם משקפיים על קצה חוטמה הקוראת בנחת ובחיוך סיפורים לילדים היושבים לרגליה.
יש גם כאלה וגם אני כזו לפעמים, למרות שאני לא זקנה ויש האומרים שגם לא חביבה.
מה שיהיה נכון יותר לומר הוא, שאני מבינה ממקום עמוק בחוויה וגם ממקום מושכל מאוד, את מכאניזם ההשפעה של התקשורת האנושית.
אם אנסה לצרוף עבורכם את המהות, אמנות הסיפור מורכבת מקשר דינאמי בין שלושה מרכיבים: סיפור-מספר-קהל. אם תרצו לקרוא את ההגדרה שלי לאמנות הסיפור תמצאו אותה באנגלית כאן, בווידג'ט השישי, מימין.
חומר לדיון
בהמשך תמצאו את התרגום שלי לנאום מפורסם ויש האומרים אחד הגדולים של היטלר. ניסיתי להיצמד לתרגום האנגלי ממנו לקחתי, בלי לעבד יותר מדי את השפה ואת התחביר. אתם מוזמנים לצפות בסרטון של הנאום באותו אתר. לא היה לי חשק להנציח אותו גם כאן מסיבות רגשיות.
מה אנחנו רוצים לברר?
לא יודעת, זה נראה לי חלק מהדיון. אני מניחה שאחת השאלות היא אם הוא באמת היה נואם מבריק. שאלה אחרת היא – מה אפשר ללמוד מהחומר.
אוקיי, הנה הטקסט, את הקול, המחוות וכל האווירה תוכלו לראות בסרטון.
ניצחון הנחישות
"הקונגרס השישי של המפלגה מגיע לסיומו. מה שמיליוני גרמנים מחוץ לשורות מפלגתנו רואים אולי כתצוגה מרהיבה של עוצמה פוליטית, רבה משמעותו באופן בלתי נתפס עבור הלוחמים הותיקים, המפגשים האישיים והרוחניים של לוחמים ותיקים ורעים לנשק. ואולי אחד או יותר מביניכם, על אף הפאר המשכנע של ההתכנסות הזו של מפלגתנו, נזכר בימים בהם היה עדיין קשה למדי להיות נציונל-סוציאליסט.
כשבמפלגה שלנו היו רק שבעה אנשים, היא כבר ביטאה שני עקרונות: ראשון, להיות באמת תנועה מותנית אידיאולוגית; ושני, להיות אם כך, הכוח היחיד בגרמניה.
כמפלגה, היה עלינו להישאר במיעוט משום שהיינו צריכים לגייס את המרכיבים בעלי הערך הרב ביותר של מאבק והקרבה של הרייך, שבכל זמן, הגיעו לא לרוב, אלא למיעוט. משום שהגברים האלה, הטובים מבני הגזע הגרמני, בביטחון-עצמי גאה, תבעו באומץ ובעוז את הנהגת הרייך והאומה, הצטרפו האנשים במספרים הולכים וגדלים להנהגה הזו ושעבדו את עצמם.
העם הגרמני שמח בידיעה שההנהגה המתחלפת בתמידות הוחלפה כעת בתורן קבוע; כוח המתייחס לעצמו כנציג הדם המשובח ביותר ובידיעה הזו, רומם עצמו להנהגת הלאום הזה והוא נחוש להחזיק בה, ולהשתמש בה למרב התועלת ולעולם לא לנטוש אותה שוב.
תמיד רק חלק מהעם ימנה על הלוחמים הפעילים באמת, ויותר מהם יתבקשו מאשר מיליוני אזרחים אחרים. עבורם, רק ההתחייבות "אני מאמין" אינה מספקת; במקום, הם מבקשים להישבע "אני אלחם".
המפלגה תייצג בכל הזמנים את האליטה של המנהיגות הפוליטית של העם הגרמני. הדוקטרינה שלה לא תשתנה, קשות כפלדה תהיינה הטקטיקות הארגוניות שלה, גמישות וסתגלניות; קיומה בכל-אופן יהיה כשל מסדר קדוש!
אבל המטרה צריך שתהיה שכל הגרמנים הנאמנים יהפכו לנציונל-סוציאליסטים. רק הנציונל-סוציאליסטים הטובים ביותר הם חברי המפלגה!
בעבר, האויבים שלנו רדפו אותנו והסירו את האלמנטים הבלתי רצויים של המפלגה עבורנו. היום, אנחנו עצמנו צריכים להסיר אלמנטים בלתי רצויים שהוכיחו שהם רעים. מה שהוא רע, אין לו מקום בתוכנו!
זו המשאלה וזה הרצון שלנו, שהמדינה והרייך ימשיכו באלף השנים הבאות. אנחנו שמחים בידיעה שהמזל הטוב הזה הוא שלנו בשלמותו! בזמן שהמבוגרים יותר בינינו ייתכן שיוותרו, הנוער מחויב אלינו, גוף ונפש!
רק כשהמפלגה, בשיתוף הפעולה של כולם, תגלם באופן הגבוה ביותר את הנציונל-סוציאליזם במחשבה וברוח, תהיה המפלגה עמוד תווך נצחי ובלתי ניתן להריסה של העם הגרמני ושל הרייך שלנו. אז, לבסוף, צבא מפואר, אותם לוחמים מבוגרים, גאים של האומה שלנו, יצטרפו למנהיגות הפוליטית של המפלגה, שווים בנטיית המסורת ואז אותם שני מוסדות יחד, יחנכו ויחזקו את האדם הגרמני ויישאו על כתפיהם את הממלכה הגרמנית, הרייך הגרמני!
בשעה זו, עשרות אלפי חברי מפלגה עוזבים כבר את העיר, בעוד שחלקם עדיין מתענגים על זיכרונותיהם, אחרים כבר מתחילים להתכונן לסקירה הבאה. שוב ושוב אנשים יבואו וילכו, הם יונעו מחדש, יהיו שבעי רצון ובאותה מידה יתמלאו השראה, משום שהרעיון של התנועה הוא ביטוי חי של אנשינו, ולכן, סמל נצחיות. תחי התנועה הנציונל-סוציאליסטית, תחי גרמניה!"
אוקיי גבירותיי ורבותיי, דיון…
כמה נקודות:
1. הייתה סלקציה רצינית בחומר המצולם, ורק מה שהחמיא הורשה להגיע לעריכה.
2. צריך לזכור שהיה ריחוק פיזי ותיקשורתי עצום אז, בין ה"מנהיגים" לבין העם. לעם לא הגיעו צילומים של "מנהיגים" למשל מפהקים או מוטרדים או רועדים מנאורוטיות. (לא רק בגרמניה זה היה כך)
3. העליה של היטל רהיא מורכבת. התעמולה היא רק חלק ממכלול הדברים שעזרו לעליתו.
4. צריך להתייחס, כשדנים בנאומים, גם לתוכן ולא רק לצורה.
גם לתוכן ולא רק לצורה. מזמינה התייחסות. אגב, היום גם מצלמים הרבה יותר מאז. הסיכוי של מישהו מאיתנו להיתפס בעין המצלמה של אחר עולה בהתמדה. העניין הזה הפך לסוג של עריצות שדורסת מחדש התנהגות טבעית, רק מהצד ההפוך הפעם.
לא רק שמצלמים כל הזמן, אלא מצלמים מקרוב ובלי הבחנה. הסיכוי של פוליטיקאי לבנות תדמית של אל, או של מישהו על אנושי, היא ממש בלתי אפשרית. הרגשות שלנו כלפי הפולטיקאים היום הם מגוונים מאוד, תמיד יש את הרמה של זלזול בו או לצחוק איתו כאילו אנחנו באותה רמה. הערצה בקרב רוב האוכלוסיה כבר לא קיימת, אנחנו תמיד גם ביקורתיים.
מהרבה ראיונות עם אנשים מהתקופה עולה דבר אחד שעבורנו נראה כבילתי אפשרי. הם מדברים על אהבה. אהבה כלפי היטלר והאהבה של היטלר לגרמניה. זה אלמנט די מכריע בתמיכה בהיטלר.
כאילו אף אחד היום לא יגיד שהוא "אוהב" את נתניהו, בין השאר כי הריחוק הזה כאילו מאלוהים לא קיים.
נו,
עושה רושם שדיון גדול לא יצא מכאן…
הישראלים עדיין מעדיפים לא להתמודד עם הראליות של העבר, בטח מפחד שהם יאלצו להביט בעצמם במראה.
המאורעות שקרו בשנות הארבעים ומעט לפני כן בגרמניה, חשובים ומעניינים את הישראלים רק מאספקט אחד: "קדושת השואה"
זה כמובן כתירוץ למלחמות ולרצח…
ההצעה לדיון לא מובאת מכיוון "קדושת השואה" שזה מונח מוזר הדורש הבהרה. בכל אופן כאן זה בעניין הפרזנטציות של היטלר.
לא התכוונתי שההצעה לדיון באה משם… הגישה הישראלית באה משם, ולכן הסיכוי שיתפתח דיון בנושא היטלר, הנאצים ומלחמת העולם, דיון שהוא בלי קשר ל"קדושת השואה" הסיכוי קלוש.
כאילו, את בסדר.. 🙂 בזה שהעלית את הנושא לדיון… מי שלא בסדר הם אלו שלא יכולים להתמודד עם דיון כזה…
לימור,
אפילו שהמאמר ירד כבר מהעמוד הראשי של רשימות, אפשר להמשיך בדיון הפרטי… 🙂
אני עוקב אחריו… 🙂
ההצעה לדיון באה מתוך דיון אחר שעניינו – פרזנטציה. נכון, קשה לנתק מן ההקשר הרגשי ואני לא בטוחה שרק לישראלים. בכל מקרה, הרצון שלי הוא להתבונן על העניין מתוך נקודת המבט של מי שעוסקים בעמידה בפני קהל מתוך מטרה להניע, ללמד, לפתוח את המחשבה, לגעת וכל דבר אחר, כמו השפעה למשל.
בשל כך, גם הכללת טיבם של המשתתפים בדיון אינה נקודת פתיחה – היא סוגרת. אני עדיין מקווה לנקות את הדף המכליל ולהתבונן בפרטים ממש.
הדיון בקפה דה-מרקר נפסק, אולי כי להעמיק עד כדי כך אין לכולם רצון. בכל אופן, כמה דברים מעניינים וראויים לתשומת לב בכל זאת עלו שם. כאן אני מקווה להמשיך.
אז הנה מחשבה אחת – להתבונן על הסרטון ללא קול. להשתיק אותו לחלוטין ורק להתבונן. אני אחזור לכאן.
הרשמים הראשוניים שלי מהתבוננות בסרט ללא סאונד:
הוא עולה לבמה עם כוונה מאוד מאוד מסוימת. הוא התכונן בבית, יש לו תכנית ברורה והוא מתכוון לדבוק בה. אפשר לראות על פניו שהוא מנסה להרגיש את הרגע אבל לא פנוי לזה, כולו מרוכז בתכנית ולפי המבטים אל הטקסט לאורך כל הנאום הוא לא זוכר אותו טוב מספיק (יש לכך סיבה הקשורה גם לטקסט) וגם חייב להיזכר בהוראות הבימוי שכתב לעצמו. יש בו חוסר סבלנות מסוים לכל הפתיחה עם מחיאות הכפיים והמוסיקה. הוא מנותק מזה ומנותק מהקהל.
ב1:37 אפשר לראות שהג'סטות הוכנו מראש אבל הן לא מוטמעות בטבעיות. אין להן שום טעינה פנימית אמיתית אלא נראות מושפעות יותר מאיזה קול פנימי שאינו קשור בתוכן הדברים.
ב2:30 רואים שהוא שבע רצון מהמתרחש ומעצמו עד כה. בעייתי מאוד בפרזנטציה. הוא כל כך מרוצה מההתקדמות של עצמו לאורך קו המתאר של התכנית המוקדמת שמחיאות הכפיים של הקהל רק מפריעות לו. הוא מנסה לעצב באופן פלאסטי את הכוח שאמור לעבור מהבמה לקהל העצום.
ב3:50 יש שיא של תנועות חיתוך. אתה מבין שהוא מדבר על כאסח, רק לא ברור מאיזה סוג. יש כאן מעבר לפאתוס מוגזם וצורך לבסס כל דבר. הוא מבצע אחד-על-אחד שזה בפרזנטציה אחת ההחלטות הפחות מוצלחות אלא אם כן אתה מטיף. רפרטואר הג'סטות שלו מצומצם והוא סובל מקיטוע אנרגטי – אין קוהרנטיות בטעינה האנרגטית של המשפטים ובקשר עם הקהל.
ב5:12 הוא כבר מגלגל עיניים. המשימה גדולה עליו משום שהוא דחף מלכתחילה למקום של הפקת כוח, אגרסיה, מתוך עצמו. כמה אפשר? מתישהו הכוח נגמר וגם האפקטיביות.
ב5:53 הוא נראה מותש, מרוקן. בתור מי שאוטם את מבטו לנוכח קהל אטום מבט הוא צריך למצוא מקור טעינה אחר מלבד הקהל. הוא מוצא אותו בתוך עצמו אבל כוחו הולך ואוזל.
ב6:59 הוא נראה שיכור מהצלחתו בהוצאת התכנית לפועל. הוא מניף אגרופים ללא הרף.
ב8:30 נגמרת לו הבטריה למרות שהוא מצליח לגייס עוד קצת לקראת סוף הנאום.
ברגע שהנאום הסתיים הוא עף מהבמה. עשיתי מה שהתכוונתי, יאללה ביי