הרבה נסיונות לכפות את סד המילים על גדלותו המוסיקאלית והאישית של האיש היקר הזה ינסו בימים הקרובים. גם הרבה מילים פחות טובות יסננו אודותיו. בעיקר נגני תזמורות שידעו את שבט לשונו המשתלחת. אבל לא יהיה ביניהם גם נגן אחד שיכפור בדעה שהוא היה מנצח אדיר, היודע נפש תזמורת ומבין אותה מתוך קרביה ולעומקם. אם היה לא נוח הרי זה משום הפער שנשאר לפעמים בין הדרך בה רצה לשרת את עבודתו של הגאון היוצר למה שנתנו לו הנגנים, או מה שהצליח להוציא מהם. וגם משום שמנצח תזמורת הוא אדם, כמו כולם.

פגשתי אותו בפעם הראשונה בגיל 15 כנגנית אבוב בתזמורת הנוער של קרית-אונו, אז, תזמורת מפוארת ועתירת יכולת. ישבנו לצד הסימפונייטה של באר-שבע בטקס קבלת הפנים לסאדאת. הוא ניגש למנצח אלקלעי וביקש ממנו "סיבוב". זה הושיט לו את השרביט ופינה מקום. מנדי ביקש תיק תוים ואחרי דפדוף מהיר בחר את האריה על מיתר סול, י.ס. באך. כמה חודשים לפני כן התחלתי לנצח. החוויה של הנגינה מולו הדביקה אותי סופית בחיידק ולתמיד. זה הרגיש כאילו אני מצליחה להפיק אור מתוך המוסיקה, לא רק לי, לכולם. בתום הנגינה החזיר לאלקלעי את השרביט ואמר, "אני מקנא בך". לא הבנתי.

שנים אחר כך באתי ללמוד אצלו. כבר ניצחתי באופן סדיר יותר מעשור, בעיקר על תזמורות כלי נשיפה והקשה, תזמורות נוער. זו הייתה הבחירה שלי מול הריאליה של חיי. בכל פעם שמישהו מעמיתי לספסל הלימודים עיקם את פרצופו למשמע הבחירה, הוא הסתובב ואמר "אני מקנא בה". לא הבנתי.

אם נגני תזמורות "חטפו" ממנו לא פעם הרי שהתלמידים שלו לניצוח זכו בהשוואה לטיפול ספא מפנק לנשמה. הוא הקשיב לכל מילה והתבונן בכל תנועה כאילו שהוא היה התלמיד ואנחנו המורים. הייתה לו סבלנות אין-קץ גם לעצלנים שבזבזו את זמן השיעור של עצמם במקום להתכונן. הוא לא טרח להעיר על אי הכנה, מי שרצה ללמוד הבין מהר מאוד שכדאי לו ללמוד לא רק את הרפרטואר של עצמו אלא גם של התלמידים שלפניו ואחריו, כי כל דקה עם מנדי הייתה שווה את משקלה בשנות ניסיון על הפודיום ובידע מוסיקאלי ותזמורתי עמוק.

רק דבר אחד היה אסור לומר בשיעורים שלו. אסור היה לומר, "כי ככה עושים את זה כולם, לא?" בתשובה לשאלה אודות בחירת ניצוח. מי שעשה את הטעות הזו זכה במבט שאת פשרו עדיף היה לא לדעת ובמשפט קצר אחד כתגובה, "תקרא מה כתב הגאון" תוך שהצביע באצבע הכנר הארוכה שלו לתוך הפרטיטורה. היה לו כבוד עצום לעבודת המלחין. הוא היה מוכן לקבל כל אינטרפרטציה, רחוקה ככל שתהיה מדעתו ובלבד שתהיה מנומקת מהיסוד ומבוססת על "מה כתב הגאון".

בוקר אחד, תוך שאנחנו עומדים במסדרון הצר ומחכים לשיעור של המאסטרו, הוא הגיח נמרצות מאחורי ואמר, "בוקר טוב ליידי. שמעתי שאתמול בערב האקורד האחרון של ואן-גליס נכנס לתוך קניון רוטשילד באותה מידת רושם שהספינה של קולומבוס נחתה על החוף עד שנעצרה". התלמידים שעמדו לידי העלו חידה על פניהם ואני הייתי המומה. רק באותו רגע, אחרי שהסביר את כוונתו, הסתבר לנו שהוא עוקב אחרי עלילות הניצוח שלנו במידה בה יכול היה. שוב עלה עניין הזלזול משום שאותו קונצרט היה אירוע ל120 נשפנים ונגני כלי הקשה. שוב חזר על האמרה, "ואני מקנא בה".  הפעם ביקשתי הסבר. "אני מנצח רוב ימי על נגנים מקצועיים. הם מנגנים טוב מאוד, טוב בהרבה מהנגנים שלך, אבל הרבה פעמים אני מרגיש שהם באים לעבודה ונותנים לי 60-70 אחוז ממה שהם יכולים. במה שאת עושה, הם נותנים לך 110 אחוז. בגלל זה אני מקנא בך".

נכון שזה היה יפה מצידו. נכון שאם הייתי יכולה לשנות את הריאליה, סביר להניח שהייתי מעדיפה ללכת במסלול קרייריסטי מובהק של מנצחי תזמורות מקצועיות. אבל במקום מסוים, הוא צדק ועוד יותר מזה, עשה את מה שאמר. מנצח כזה יכול היה לשבת על גג העולם מדי יום. הוא גם ביקר שם לא מעט. אבל את רוב ימיו הקדיש לעשייה כאן, במדינה קטנה שאינה מתגמלת מוזיקאים בסדר גודל כזה כמו שמתגמלים אותם בהרבה מדינות אחרות. שהזירה המוסיקאלית שלה קטנה על כמות הכשרונות שגדלים כאן ונגועה בבחישות ופוליטיקה. הוא השקיע שנים בתלמידים שכבשו פסגות ולא היה בו שמץ קנאה או נסיון לעכב אותם, ההיפך. הוא חיפש את המקומות בהם יוכל להפיק 110% ולגרום לנגנים "להתנפח" כדבריו כדי שהאור יזרח מתוך המוסיקה ועבודתו של המלחין תקבל את כלי הביטוי הטוב ביותר שיכול היה להעמיד לרשותה. זה מה שהוא ניסה ללמד אותנו לעשות וזה מה שבסופו של דבר הבנתי.

אני אתגעגע מאוד לגאון ולג'נטלמן.