אבא שלי היה צבר. כשהיה צעיר החליטו הוריו שאין בארץ קולטורה וחזרו לפולין, ארץ הולדתם, כדי שהילדים יקבלו חינוך טוב. בשנת 1936 עלו ארצה עם עוד קבוצה גדולה של אנשים שהבינו ששם זה כבר לא המקום שלהם. את שם המשפחה שלו שינה כשהגיע לדרגה גבוהה בצה"ל. אז היה מקובל שקצינים בדרגות כאלה אינם נושאים שם גלותי אלא שם ישראלי.

זה הסיפור ששמעתי הרבה שנים.

כעבור 55 שנה מהיום שעזב את פולין, חזר לשם. אמי נסעה לשם במסגרת עבודתה והוא החליט להצטרף אליה. ביום החופשי היחיד שהיה לה, העלה את הרעיון לבדוק את מקום מגוריו דאז. הם עלו על מונית בתחנת הרכבת בורשה ואחרי שעה וחצי נסיעה עצרה המונית בדיוק לפני הבית. הוא יצא מהמונית, התבונן בבית ואז סב לאחור ושאל את אמי "איך הגענו לכאן? איך ידע נהג המונית לאן להביא אותנו?" היא הייתה מופתעת מהשאלה אבל ענתה בכל זאת, "אתה הסברת לו בפולנית כל הדרך". הוא לא ידע שדיבר פולנית ולא זכר שהוא זוכר ויודע לדבר בורשאית רהוטה.

זה קרה לפני לא כל כך הרבה שנים. כשחזר, סרב לספר מה בדיוק היה. גם בנסיעה וגם הרבה שנים קודם.

לפני ארבע שנים לערך נפטר. זמן קצר לפני מותו בשלה השעה להיענות למשימה שהטיל עלי אריק שמיידלר ז"ל. אריק, שבין שאר הדברים בהם עסק שעיקרם סיפור סיפורים, היה חוקר שואה מטעם עצמו. "הוא סובל מסינדרום הניצולים," הייתה התיאוריה שלו, "והוא לא יספר לך דבר. הסיכוי היחיד יגיע אם יפגוש אדם כמותו או לפני מותו. אם את רוצה שהסיפור יישמר, זו החובה שלך ואת יודעת מספיק על סיפור סיפורים ובני אדם כדי להוציא ממנו את הסיפור".

אבי נפטר ממחלה, בשיבה טובה ובביתם של הורי. כך ביקש וכך היה. בחדר שלו, ממש מול המיטה, עמד מחשב. יום אחד התישבתי ליד המחשב ושאלתי אותו "איך מאייתים בפולנית את השם של העיירה ממנה באה המשפחה שלך?" שהרי פולנית מאייתת את עצמה באופן הזוי למדי. לשאול את אבי שאלה של ידע היה טריק ידוע. הוא ישר היה נזעק להיענות. אלא שהפעם, הובילה התשובה שלו למקום בלתי צפוי מבחינתו – לתמונת בית הספר היסודי בעיירה ההיא. הוא זינק מהמיטה, התיישב בזקיפות והתחיל לירות מידע בכמויות לא מתקבלות על הדעת עבור אדם ששתק כל כך הרבה שנים.

זה הסיפור האמיתי

הוא נולד שם. שם משפחתו המקורי שונה כבר שם ביזמת בן משפחה שהיה מנהל ברשת בתי הספר "תרבות". אמתלת החלפת השם כאן הייתה קשורה בעניינים שהשתיקה יפה להם. המשפחה עסקה במלאכות קטנות וימיה לא היו קלים גם אם מעניינים או קרובים בין בני המשפחה. האישה היקרה בחייו הייתה סבתו. יום אחד הבין אביו שצריך לעזוב. ששם זה כבר לא המקום. הם עלו ארצה. הוא עוד חזר לשם פעם אחת כדי לבקר את סבתא ושאר המשפחה. בשנת 1938 נסע לקייטנה בורשה. איך אני יודעת? מצאתי את כרטיס הרכבת של הנסיעה הזו. הוא שמר אותו באלבום חבוי שלא ראיתי מעולם לפני אותה שיחה. כשהראיתי לו אותו הוא נזכר. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראה אותם.

כל יהודי אוטווצק מחבל מינסק-מזובייצקי, 1500 במספר, נספו באותו יום – נורו למוות בחורשה שמעבר לפסי הרכבת החוצים את העיירה. על ערש דווי שלו שמעתי את רשימת השמות שמעולם לא היכרתי. רשימת אנשים ששתק הרבה שנים. רשימת אנשים שסיפורם נקטע לתוכו. לפי מה שעשה במשך חייו ברור לי שניסה בכל דרך להמשיך עבורם את הסיפורים, כדי שאלה שלהם לא יתבזבזו סתם. אבל כמה סיפורים יכול אדם אחד להמשיך? במעשה – הרבה, בסיפור – רק אחד בכל פעם. לספר אחד בכל פעם היה כנראה כואב מדי, לכן עשה הרבה.

ובכל העשייה שאני ראיתי, תמיד שאלתי את עצמי למה הוא נראה לי כל כך הרבה אנשים. בסוף קיבלתי תשובה. אני מספרת לעצמי את הסיפור שוב ושוב. בכל פעם הוא נראה לי אחר. אולי יום אחד הסיפור יתייצב אחרי שיתייצבו לאור המילים כל אותם אנשים.