נסעתי לפגוש את איתן מור מHeadRoom – סטודיו להפקת סרטים. חלק מהסיפורים שאנחנו מרכיבים עבור לקוחות מסופרים בסופו של דבר באמצעים דיגיטאליים. הגעתי לרח' אברבנאל ולפני שפניתי לחפש את הסטודיו, הבנתי פתאום שאני בפלורנטין וששם עובד מדי יום איש יקר שלמד אצלי פעם להיות מספר סיפורים, לפחות את תחילת הדרך.

שאלתי אם מכירים את המשחיז ואמרו שכן, שפה, 20 מטרים מאיפה שחניתי. הייתי בטוחה שזה מאותם צירופי מקרים מופלאים. פתח בית העסק היה מוגף בתריס מתכת כבד עם שני מנעולים שאף אחד לא יתעקש להתעסק איתם. שאלתי גם את השכן והוא אמר שכן, שכאן המשחיז. הוצאתי כרטיס ביקור ורשמתי עליו בין השאר שאנסה לחזור מאוחר יותר. את הכרטיס תחבתי מתחת לתריס והלכתי לחפש את איתן והסטודיו.

עוד לפני שהגיעה השעה הנכונה ובגלל שבית העסק לא היה רחוק מהסטודיו, ראיתי איש מגיע אל התריס ואת השכן מצביע לו על הכרטיס המסתתר. ראיתי מרחוק שהוא מספר לו שהייתה כאן מישהי. לא יודעת איך, אבל גם מרחוק רואים דברים כאלה. הוא התכופף לאיטו ואני הבנתי שזה לא המשחיז שחיפשתי. בכל זאת, כדי להבהיר את התעלומה וכדי שהאיש לא יהיה מודאג, ניגשתי והצגתי את עצמי. כן, הוא משחיז, אבל לא שמע על זה שחיפשתי. השיחה התגלגלה לסוגי השחזה והבנתי שהם לא משחקים באותו תחום השחזה. משם התחדדה השיחה לכפר ויתקין משום ששם המקום רשום על הכרטיס שלי ומשם לשנות החמישים והלאה לתוך ההיסטוריה. בסופו של דבר, נפרדנו בחביבות.

מן העבר השני של הרחוב חיכה בחור מאיר פנים שהבין עוד לפני שאני כנראה לימור. חציתי את מפתן הדלת והופ, התפאורה התחלפה לגמרי. מרחוב פלורנטיני לא משוקם שכונות, נכנסתי למרחב הנעים של איתן ורפאל. מן מקום כזה שעושה חשק למצוא את הנכס הרעוע הראשון בשכונה שעומד למכירה ולעשות בדיוק את אותו הדבר. רק שלי אין כזה טעם מגניב שהוא חלק מעולמם של האנשים הויזואליים במציאות. אני בן אדם ויזואלי בדמיון ולא בדיוק עילוי בעיצוב סביבתי… אז ויתרתי על הרעיון ושקענו לתוך העבודה. בשקט ובסבלנות הקשיב איתן לכל הבקשות שלי ולכל הסיפורים שקשה לי להימנע מלספר אותם. היה כייף.

בסוף הפגישה שאלתי אותם אם יש להם אתר שאוכל להפנות אליו אנשים כשאכתוב עליהם פוסט בבלוג הזה. כן, יש. השיחה עברה לבירור אם כדאי או לא כדאי לבלוג (שזה פועל חדש בעברית…) ולקידום אתרים וליצירת במה ברשת, מקום בו ניתן לספר את הסיפור בלי לבזבז על זה את כל היום ולקבל עזרה מאחרים. נפרדנו, חזרתי לאיזיפארק ולכמה דקות שנשארו לי לפני הפגישה הבאה שהייתה בקצה השני של העיר הלבנה.

נסעתי לאיטי ברחובות פלורנטין, מנסה למצוא את משחיז הסיפורים שפעם היה תלמיד שלי. לא מצאתי, אבל את הפוסט שכתב לכבודו פעם זאב ארליך, דווקא כן.