המלכה ויקטוריה חיה ונושמת במשרד החינוך

אז יזמה חדשה קמה על משרד החינוך – לשנות אגדות ילדים, בעיקר בכל הנוגע למסרים הבעייתיים לטעמם בענייני בנות ונשים, זה מה שאני מבינה מכל זה. אם אתם רוצים לשמוע קצת יותר – בידיעות אחרונות או בתכנית 'פוליטיקה' – ברבע אחרון של הדיון, אם לדבר הזה אפשר לקרוא דיון בכלל.

קודם הגבילו את האפשרות של מספרי סיפורים להופיע בבתי ספר עד כיתה ג' ועכשיו גם מתכוונים לשנות את האגדות. יש לי כמה דברים לומר על כך: מי שמכם? מי שמכם לשנות תוצרי תרבות ועוד של עמים אחרים? מי ביקש מכם? בתוקף איזו סמכות החלטתם שאתם יודעים טוב יותר?

טענותיה של הגברת אלוש-לברון מאוניברסיטת בר-אילן, שטוחות יותר מהדוגמניות האנורקטיות שיונתן יבין מלין עליהן. דמויות הנשים והבנות באגדות ובמעשיות עמוקות בהרבה ממה שהיא רואה בהן. כל אחת מהן מייצגת שלב התפתחותי של הארכיטיפ הנקבי כולל תהליכי שינוי עמוקים ולא רק מה שרואים על פניו. כל ילד יודע את זה בחוש. כל ילדה מרגישה שיש שם משהו נוסף מעבר למה שנאמר. הטעות העמוקה ביותר שאפשר לעשות היא לראות באגדות ובמעשיות 'מסרים'. אין שם שום מסרים אלא סיפור עלילה הנטווה בתוך נרטיב מורכב ועתיר פרטים מגוונים. המסרים נוצרים בראשו של הקורא/המאזין והם מתפענחים ע"פ החינוך הסביבתי אותו הוא מקבל. אם לא ינסו להלביש מסרים על סיפורים, תיוותר חרות הפיענוח אצל המאזין או הקורא – שהוא המצב הרצוי. כל מספר מיומן יודע שאל לא לכוון למסר מסוים או להתיימר בכך שהוא מקנה דבר מה לצאן מרעיתו. זו תפיסה מסוכנת המעידה על בערות בעניין כוחה של התרבות המדוברת – משהו שרבים שכחו כבר מזמן או שאינם מכירים בכלל. הטקסט המדובר אינו כזה ראה וקדש – הוא צריפה מורכבת של רעיונות עתירים ואפשרות לפתוח חשיבה ולהניע רגשות בעניינים שבעמקה של ההוויה האנושית. הוא טריגר למחשבה עצמית.

לא, בנות צעירות לא רואות עצמן כמו שמשרד החינוך חושב שהן רואות עצמן לאור האגדות. אף ילדה לא לומדת מהאגדות שהיא צריכה לעסוק בעבודות הבית בדיוק כמו שהיא לא לומדת שהיא צריכה להיות נסיכה או מלכה חשוכת ילדים. הרבה יותר מזה עומד מאחורי האפיונים הללו. וכאן נולדת הטעות הכל כך נפוצה – הדמויות בסיפורי העם הן דמויות ארכיטיפיות, לא סטריאוטיפיות. הגיע הזמן שגם משרד החינוך יעמוד על ההבדל. בדיון הטלביזיוני לעומת זאת, היו כל כך הרבה סטריאוטיפים באוויר שזה לא יאמן.

עודד שחר שגה שגיאה נפוצה הנובעת גם היא מהאחדת המדיומים השונים לכדי 'מוסרי מסר' בכרכו אגדות, פרסומות וספרי לימוד בכריכה אחת. השניים האחרונים – אכן מוסרי מסר ובמכוון (שזה דרך אגב לא בהכרח דבר שלילי אבל יש מאחוריו בעיה אתית מסוימת), הראשון – ממש לא וכך זה צריך להישאר אם אינכם רוצים לגדל דור כמו הדור שגידלה המלכה ויקטוריה שעשתה בדיוק את אותו הדבר והחריבה את ילדותו של דור אחד לפחות. לא רק את ילדותו אלא הרבה יותר מזה. אגדות הן לא לילדים בלבד. גם זו טעות שילדו המלכה היודעת-כל ויועציה המלומדים. מעשיות ואגדות סופרו בחיק המשפחה והקהילה והן סופרו בסדר מסוים מאוד, כך שמה שמתאים לכולם ישמע גם על-ידי הילדים וככל שתתאחר השעה אפשר יהיה להרחיק לאגדות ומעשיות שאת פשרן ומטענן הרגשי מוקדם מדי לילדים צעירים לשאת מהסיבה הפשוטה שאין להם השפה והעולם הרגשי לפענח את מורכבות ואירועי הסיפורים הללו. אבל אל תטעו – לילדים לא סיפרו סיפורים עקרים ודלילי מרקם. לא סידרו עבורם את הסופים של הסיפורים ולא 'העשירו' את הדמויות או השוו ביניהן.

הסיפורים אינם המציאות. מעניין שילדים יודעים זאת טוב ממשרד החינוך. בסיפורים אפשר לברר כל מני דברים שחושבים ומרגישים, גם אם לא עושים וזה הבדל עקרוני. עוד לא פגשתי ילד שניסה לערוף לילד אחר את הראש אחרי ששמע ממני את הסיפור על סיר גווין והאביר הירוק. אם מבוגר יאמר לילד שהוא חושש מכך שיאזין לסיפור כי הוא עלול לחזור על המעשה הילד חושב לעצמו 'נפלת על הראש?' אם מישהו חושב שילדות חושבות שנסיכים יצילו אותן בנשיקה אז הרי החדשות: ילדות חושבות שנשיקה מנסיך זה 'איכס' והן גם חושבות שהוא זקן נורא.

צר לי על אריאלה רינגל-הופמן הסבורה שלאגדות פשוט אין מה להתייחס. מעניין מה ההסבר שלה לתופעה המדהימה של קשב דרוך לאגדות ולא משנה באיזה גיל. בתור אשת תקשורת דווקא הייתי מנסה מאוד מאוד להבין איך זה קורה. אולי הייתי לומדת מזה משהו.

אם מתייחסים לאגדות ומעשיות כגוף טקסט בלבד – אז הן טקסטים ישנים ומובן לי הצורך בעדכונם. אבל הן לא. הן מדיום שונה לחלוטין מטקסט מודפס, הן שייכות לתרבות מדברת, אינטראקטיבית, מיידית. אם הסיפורים לא היו מזון ראוי למאזינים, הם היו יורדים מיד ונקברים שלא כמו אוקינוס הספרים שאנחנו תקועים איתם. בואו נראה את משרד החינוך אמיץ מספיק כדי לעמוד במבחן הזמן והצרכן – לשנות באופן רציף את גוף הידע שהחברה הזו חיה עליו ע"פ עמידותו אצל הצרכנים שלו. אוי אוי אוי – כמה ספרי לימוד היו עפים החוצה בכוח צנטריפוגלי. אבל אלה שהיו נשארים היו כנראה באמת שווים את זה, בדיוק כמו האגדות והמעשיות ששרדו את מבחן הזמן והקהל. אלה שלא היו טובות מספיק, נעלמו לנצח בלי לתפוס מקום מיותר. טובות מספיק פירושו מזון עשיר ומשובח להתענג עליו בכל החושים והמחשבות שלי עצמי. אין אף אדם שיש לו הזכות הטבעית לשים עצמו לפני הסיפור. אצל מספרי הסיפורים יש מדד ידוע – מספר עולה דרגה ביום בו הוא נעלם והסיפור מתרחש לעיני הקהל. כל מה שהמספר עושה, כל המיומנות שלו, מכוונת ליצירה מחודשת של הסיפור בראשם של מאזיניו. אם הוא מופיע ברור יותר ממראות הסיפור, משהו לא בסדר, הוא מפריע, תופס מקום לא לו.

אם משרד החינוך יעצור את עצמו מלבצע את הסירוס האמור, ייטב. אבל גם אם לא, אין אף משרד חינוך בעולם, לא היום ולא פעם, כמו שאין אף דיסני או מעקר דגול אחר שיצליח לשבש את הזיהוי המיידי של קהל לאגדה מסופרת היטב. או כדבריו של איינשטיין שנשאל על הדרך לגידול מדענים "אם תרצו לגדל מדענים, ספרו לילדים רכים סיפורי מעשיות. אם תרצו לגדל מדענים ברמה עולמית, ספרו להם עוד מעשיות." הדבר אליו התכוון איינשטיין רחוק מרחק שנות אור מהפרשנות השטוחה ששמעתי בדיון. אבל על זה ברשומה אחרת.