יומן מסע – חלק שמיני ואחרון.
הגיע הזמן שאכתוב כמה מילים על מה שהאמריקאים יודעים לעשות היטב – להכניס סדר וארגון בכל דבר. יהיו מי שיגידו שלהיות מנהל תפעול זה יותר קל מלהיות איש חזון. אולי, אבל היכולת שלהם לארגן כל דבר בהחלט מעודדת תוכן איכותי והם מפרגנים לעצמם את קצב ההתפתחות של תוכן כזה.
מה הרשים אותי במיוחד?
שביום בו הסתיימה הועידה הקודמת יצא קול קורא לועידה הבאה – עם רשימת נושאים מסודרת, עם מקום התרחשות ידוע, עם לו"ז התחלתי מוגדר.
שכל תהליך ניהול הפרוייקט של ועידת מספרים שנתית – והוא פרוייקט מורכב – עומד בלו"ז מדוייק בלי שום סטיה.
שעל כל דבר מודיעים הרבה זמן מראש, עם כל המידע הדרוש עד לרמת רשימת ספקי ציוד אורקולי וחנויות בהן אפשר לשכפל מסמכים ברדיוס סביר ממקום האירוע.
שהם יודעים לבנות רשת של מתנדבים מתוך הקהילה בה מתרחשת הועידה ומתייחסים אליהם בשיא הרצינות.
שהם עומדים בלוחות הזמנים לאורך כל ימי הועידה והכל מתוקתק כמו שצריך.
שעל כל שאלה הם יצאו מגדרם כדי למצוא תשובה ולו גם אם מדובר בפרט האישי והפעוט ביותר.
שהם אדיבים ביותר, גם אם זה נשמע לנו כמו הקלטה. הם באמת אדיבים ומפרגנים לכל אחד את מי שהוא בענק כל עוד זה לא מוזר להם מדי. במקרים כאלה הם נוהגים בכבוד גם אם לא בלבביות.
שבכל אירוע בתוך הועידה היו מתורגמנים לחרשים.
שהם לא מפסיקים לאסוף משוב וללמוד, להשתפר ולחפש איך לעשות כל דבר טוב יותר. רק אתמול קיבלתי מייל עם טבלת אקסל המפרטת את המשוב של המשתתפים בסדנה שלי. הם טרחו לחלק פתקים קטנים בכל סדנה, אספו אותם ובאמת עשו איתם משהו מועיל.
מה עוד הרשים אותי?
שהם יודעים לשמוח שמחה ילדותית ותמימה.
שהם מוכנים להשתטות בתנאי שיש מוסיקה קצבית ברקע.
שהם משקיעים בפרטים הטריוויאלים ביותר שבמדינה גועשת כמו שלנו לא רואים אותם בכלל.
שכשהם שמחים הם מגיבים בהתלהבות ומיד. לא משחקים אותה קשים להשגה.
שהם מוכנים להשתתף בקלות כמעט בכל דבר.
שאם יש להם קוים אדומים הם אומרים אותם.
שהם מתכננים את הבניינים ככה שיש בהם מספיק מקום לזוז.
שהם פותחים בשיחה בקלות וטורחים להציג את עצמם ואת מי שהם מכירים.
מספרי סיפורים
ואיך הם מספרים? הרבה פחות טוב מהאירופאים. יש לרובם סגנון מאוד מקומי המתעסק כמעט בטרחנות בפרטים אישיים והסטוריה משפחתית או מקומית. זר לא יבין זאת במיוחד אם הוא לא משם. סיפורים אישיים אפשר לספר גם בצורה שתזמין את כל המאזינים להיכנס אל תוך הסיפור אבל הם לא טורחים. רובם עסוקים בין השאר בלהצחיק (תופעה שיש לה הדים רבים מדי גם בארץ) ואם זה הולך להם הם נתקעים על ההילוך. חבל, כי לטובים שביניהם יש הרבה יותר יכולת העומדת בזכות עצמה מאשר לסיפורים שהם מביאים אל הבמה.
יש כמה יוצאי דופן ואלה בדר"כ באים או מרקע אתני מוגדר או שהם עשו לעצמם נפשות מסיבה שאינה דווקא יכולת הסיפור שלהם או שהם באמת באמת טובים. מה שיפה בקהילת המספרים האמריקאית זה שהיא טורחת להחמיא לבעלי היכולת ולחזק את ידיהם. ולאות הוקרה, משום שזה חייב מבחינתם להיכנס לנוהל מסודר, הם גם מחלקים פרסים:
פרס מעגל המצויינות – על יכולת אמנותית בולטת.
פרס מפעל חיים – בעיקר על איסוף ומחקר.
פרס שירות לאומי – למספר שקידם באופן אישי את האמנות ברמה לאומית.
פרס אדמיניסטרציה – נו, זה ברור אבל הם גם מבינים כמה הקשר חשוב.
פרסים איזוריים
פרס לקשרים בינלאומיים
אחת מזוכות הפרס לשנה זו היא מספרת אגדית לטעמי בשם Dovie Thompson. לא הכנסתי קישור לשם שלה כי אין לה אתר מסודר משלה אבל אם תכניסו את שמה לגוגל תראו אותו באין ספור כניסות. דאבי היא מספרת אינדיאנית אסלית והיא מספרת רק סיפורים אינדיאניים, סיפורי עם או עמים – משום שאינדיאנים הם לא עם אחד אלא הרבה.
נפגשנו לפני כמה שנים, הופענו יחד ונקשר בינינו קשר עמוק מאוד. בכל פעם שאנחנו נפגשות זה כאילו שמישהו נתן לנו חמצן במתנה. הקשר ההדוק כל כך נובע ממקום של אמת – גם בלב גם בפה. עבורה, לקבל פרס על מצויינות באמנות היה מוזר מאוד. מבחינתה, זה מקומה בעולם, מספרת סיפורים. למה שתקבל פרס על מי שהיא? אבל היא החליטה החלטה אינדיאנית לא להביך את מי שנתנו לה את הפרס ובאה לקבל אותו.
עם כל הכבוד שרוחשים לה, דאבי היא תופעה יוצאת דופן בארה"ב. עם כל זה שאוהבים את חבלי הקסם והסיפורים שהיא יודעת לטוות, לא קל לאמריקאים לזכור בנוכחותה את הקשר בין מצבם של בני עמיה לעוללותיו של האדם הלבן שעכשיו קושר לה כתרים. היא לא מוותרת, לא מתפשרת ועושה את מה שהיא עושה באמונה שלמה. אם נדמה לפעמים שהיא מוותרת על הזכות לומר את מה שהיא מרגישה באותו רגע זה רק מפני שצו המסורת בה גדלה חינך אותה לכך.
לכן, סיקרן אותי לשמוע מה יאמרו עליה כשתעלה לקבל את הפרס. מנהג יפה יש שם, שאת מקבלי הפרס מברכים כאלה שקיבלו אותו פעם. הם לוקחים את המטלה הזו כזכות גדולה ומשקיעים בדבריהם הרבה מחשבה ולב. אבל לברך את דאבי צריך אומץ…
אני לא זוכרת את שמו של מי שברך אותה אלא רק שהוא מספר, מוסיקאי ואיש עדין להפליא. הוא בחר בדרך היחידה בה אפשר לבחור כדי שדאבי לא תחוש זיוף מצועצע – האמת. הוא התחיל לדבר והיא התחילה לבכות מתוך הוקרת תודה על האומץ. מה אמר?
גשר בין עולמות
הוא דיבר על כך שדאבי היא מסוג המספרים שבחרו ללכת בדרך של גשר בין העולמות. היא חיה בתרבות שדרסה את אבותיה וזוכה ממנה בהוקרה עמוקה בזכות ולא בחסד. היא בחרה את הנתיב הקשה ביותר של מספרת סיפורים בלי שתוכל לבחור – היא רק הולכת בדרך. היא לא לגמרי חיה כמו אינדיאנית וגם לא לגמרי חיה כמו אמריקאית, היא לא מספרת סיפורים שאינם אינדיאניים אבל היא מספרת אותם באנגלית שאינה שפת סיפוריה. היא לא מוכנה לשים את סיפורי עמה בפי אף מספר אחר וגם אינה מכבדת את אלה העושים זאת אבל באותה מידה היא אחד האנשים הנדיבים ביותר בקהילה בה היא חיה. הם מעריצים אותה ולא מבינים אותה וגם לא באמת יבינו אותה לעולם. וכשאת לא לגמרי פה וגם לא לגמרי פה, את הופכת להיות גשר מתוך הבנה שגשר, עם כל הכאב והכעס, חשוב יותר. לצורת החיים הזו יש מחיר שרק מי שבחרו ללכת בה יודעים כמה הוא עצוב ועם זאת אושר גדול.