יומן מסע – חלק ראשון.

פעם בשנה, בסוף השבוע הראשון של חודש יולי אני יוצאת לדרך לעולם האגדות. לעולם הזה יש מקום של אינסוף בראשי המאזינים ומספרי הסיפורים ומקום פיזי בעולם הממשי – טירת סנט. דונטס שבוולס. בחור הזה מתקיים פעם בשנה פסטיבל מספרי סיפורים בינלאומי. אומרים שאם יש לאדם כסף כדי לבקר בפסטיבל מספרי סיפורים אחד בלבד, פסטיבל המספרים Beyond the Border הוא המקום לבקר בו. לשם מגיעים כל עושי הלהטים במילה המדוברת – כל מי שמילים הופכות בפיו לחומר חי, לישות המתקיימת בזכות עצמה.

אז קודם כל, כדי להגיע למקום הזה צריך לטוס ללונדון. משם לעלות ברכב על הM4 מרחק חמש שעות נהיגה נוספות – בצד השמאלי של הכביש ומתוך תפילה שתמיד נזכור להסתכל ימינה לפני שנעיז להיכנס לכיכר כלשהי. אחרי שעוברים את תעלת בריסטול על גשר שמרחוק נראה כמו אסופה של מפרשיות – מגיעים לוולס. ההבדל בנוף ניכר מיד – וולס נראית כמו ארץ ההוביטים – ירוקת עד וחמדמדה ביותר. עוד כמעט שעה נהיגה לכפר קטנטן שנקרא Llantwit Major. מה אני אומר לכם? חור. אבל הלואי עלינו חורים כאלה. הכל רגוע, ירוק, שלו, בלי כיוון מיוחד, בלי כמיהות יוצאות דופן מלבד לסכם את הערב המוקדם בכוס בירה מקומית בפאב Old Swan Inn – בניין קטן ועבש מהמאה ה11 אבל איזה אופי…

בצילום אתם יכולים לראות את גינת המארחים שלי – לינדה וסטיב שבכל שנה מחכים בחדווה קטנה שנגיע. הגינה הזו מחוברת לבית העומד שם מן המאה ה14. איכשהו אנחנו תמיד מביאים איתנו את השמש – מה שחסר שם לעצמות מאוד – בדר"כ קר וגשום.

אז מה כל כך מיוחד בפסטיבל הזה? כמה דברים. קודם כל התכנית – היא תמיד מורכבת ויוצאת דופן. יש בה סיפורי עם, אגדות, אפוסים, קטעי מיתולוגיה – כל היופי שיצרה האנושות כדי ללמד את עצמה על עצמה. המופעים בנויים בדר"כ סביב סיפור אחד ארוך – מה שעדיף בעיני בהרבה על אסופת סיפורים קצרצרים שאין ביניהם קשר מחייב. הביצוע – ובכן כאן כבר יש הרבה מאוד אפשרויות: בכל פסטיבל יש מספר או מספרת אחת שהם מבצעים "על הפנים" ואין לי מושג מה הם עושים שם. לעיתים מזומנות תוכלו לשמוע ביצוע טוב של סיפורים מצויינים. אבל לעיתים קרובות בהרבה תוכלו לשמוע ביצועים יוצאים מן הכלל לסיפורים מעולים.

כשמלווים מבצעים מסויימים לאורך תקופה ומקפידים לבקר בפסטיבלים אפשר לעקוב גם אחרי התפתחות האמנות והאמנים. השנה ראיתי שני דברים בולטים – את טלטלת החיפוש וצומת דרכים. טלטלת החיפוש פירושו החיפוש האינסופי של אמני הסיפור אחר דרכי הביטוי המתאימות להם, אחר דרך עריכת סיפורים לבמה במאה ה21 אחרי שנדמה שכבר ראינו ושמענו הכל, אחר יצירת ההקשר עבור הקהלים השונים מתוך נסיון לקשור סיפורים עתיקים לחיים של היום. חיפוש אחרי דרכי מבע קוליים מיוחדים, בירור ייחודה של אמנות הסיפור מול אמנויות במה אחרות, עריכת חומרים מורכבים לבמה, שימוש במוסיקה ואביזרים בדרך המחמיאה לסיפור ולא בדרך הקוברת אותו ועוד כל אותן סוגיות שמעסיקות מספרי סיפורים בכל העולם.

אז מה שמעתי? הנה התכניה. ולפי הסדר המופיע בה זה מה ששמעתי: מייק ברנס – איש מצומק שיש לו טכניקת סיפור יוצאת דופן. הוא יושב מול הקהל בעיניים עצומות כל המופע ומתבונן אל תוך עצמו ואל הסיפור, מספר בקול מתנגן-שטוח, משהו שקשה מאוד לתאר במילים. הוא פועל בניגוד לכל הכללים המקובלים אבל הוא מכשף את המאזינים. קשה מאוד להשתחרר מהמלכודת הטרנסואלית שהקול שלו מייצר, פשוט מדהים. הסיפורים שלו חזקים, נוגעים ללב, לא מוותרים במילימטר, בין אם הוא מספר בדיחה או סיפור של מהגר אירי עלוב חיים בקנדה כולל הסוף המר.

"כורי הפחם מהגיהנום" Les Charbonniers
De L’Enfer הוא תרגום שמה של להקה מפורסמת של זמרים מקוויבק – חמישה גברים השרים א-קאפלה שהליווי היחיד בו הם משתמשים הן פלטות עץ מחוברות לחשמל עליהן מקישים שניים מהם בנעליהם ללא הרף. לא תאמינו אילו שרירי בטן יכולים להיות לשמנמנים. חבורה מדליקה ביותר.

דן ישינסקי – מספר קנדי יהודי שידוע כבר במקומות רבים. דן הציג תכנית חדשה שלו על חייהם של הורים המלווים פג בבית החולים במשך שבועות – על הקושי, על הפחד לקוות, על היעדר השפה המתאימה, על שעות וימים ארוכים בריק פנימי וחיצוני, על איך השתמש בסיפורים כדי לקשור קשר עם מי שלא היה בטוח שיחזיק מעמד ויחיה, על היחסים בין ההורים המלויים רך כזה. מאוד מאוד מרגש ואת הדמעות לא הצלחנו לעצור. אבל החזרנו לו ביד יפה כשרצה לשמוע שירים ביידיש – יחד עם המוסיקאי שליווה אותו – בריאן כץ, יהודי כשר גם הוא, פצחנו בערב שירים יהודיים וישראלים – היה כייף לא נורמלי והתור של דן להתרגש עד שורשי השערות.

שרון שורטי – מספרת מהיוקון ולטעמי על הפנים ולא ארחיב.

ארנו וילרדבו – ספרדי, תותח במה, איש עם אנרגיות בלתי ניתנות לעצירה. הוא סיפור תכנית שקרא לה "טאורוס" המוקדשת לטעמו לבני מזל שור או להתנהגות האנושית ה"שורית". בעצם הוא טווה את סיפור המלחמה בין כרתים ואתונה, את סיפור המינוטאור וסיפור תזאוס יחד עם מסרים פוליטיים אודות מצבה של אירופה. הוא בוטה, שלא לומר גס עד גס רוח, מצחיק בטירוף, בלתי מתפשר, טוטאלי, נרקסיסטי במידה הנכונה למספר סיפורים, הולך עד הסוף בכל דבר ועניין, מאתגר ומשלב את הקהל, פצצת אנרגיה שגם ארגז של תרופות הרגעה לא יוכלו לה. הוא השתמש באביזרים מטורפים, השתלח לכל עבר, התחרפן שוב ושוב, פשוט גדול.

המשך יבוא…