עבודת-סיפור בארגונים וגם מחאה

יומן מסע – חלק חמישי. עבודת-סיפור בארגונים.

הגעתי לסנט. לואיס. מהמטוס יכולתי לראות את הקשת הגדולה שהיא סמל העיר. זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי לראות אותה כי מרגע שהיגעתי למלון בו התקיימה הועידה השנתית של הNSN כבר לא ראיתי כלום. את הועידה מקדים אירוע בו יכולות קבוצות המיקוד של הארגון לכנס את המעוניינים, ולהתמקד להנאתן בסוגיות המעסיקות אותן במיוחד. אחת הקבוצות שאני חברה בהן היא קבוצת עבודת-סיפור בארגונים.

לפני שאספר לכם מה היה בקבוצה של Storytelling in Organizations אשמיע קולות מחאה רמים:

המונח Storytelling מתייחס לטעמי רק למה שאני מגדירה כאמנות מספרי הסיפורים. נכון שלעיתים קרובות אני כותבת אמנות הסיפור אבל זו רק לשון קיצור למונח העברי המסורבל. סיפור סיפורים הוא אגב קביעת האקדמיה ללשון העברית. איך אני יודעת? כי בזמנו פניתי אליהם כדי שיפסקו, וזה מה שהם פסקו.

על מה המחאה? על כך שלכל דבר שזז פחות או יותר קוראים היום Storytelling. אז בלי שאף אחד ביקש ממני ולמרות שאני יודעת שאני עלולה לעורר מחאות שכנגד, אני עושה סדר במונחים:

מה לא

שחקן הוא שחקן, סטנדאפיסט הוא סטנדאפיסט, מטיף הוא מטיף ומרצה הוא מרצה. כל אלה אינם מספרי סיפורים. מנחי קבוצות, מאמנים, יועצים ארגוניים, פסיכולוגים, תסריטאים, סופרים, מחזאים, כותבי משחקים בתחום הגיימינג – גם אלה אינם מספרי סיפורים ומה שהם עושים הוא לא Storytelling. הם עושים דברים מופלאים אחרים שיש להם נקודות ממשק לעולמו של מספר הסיפורים אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

גם לא יוצרים בתחום המדיה הדיגיטלית וגם לא הגרסאות הסיפוריות החדשות לקמפיינים פרסומיים. גם לא כל אחד שיש לו סיפור לספר אלא אם כן יש לו את המיומנות גם אם אינו נקרא מספר סיפורים. גיימרים שמשחקים משחקי שולחן פנים אל פנים קרובים לנושא אבל גם הם לא בדיוק. גם לא שחקני תיאטרון פלייבק וגם לא משחקי תפקידים. תקראו את ההגדרה שלי ותבינו למה.

מדוע לדייק?

הנה ההצעה שלי – לדייק בהגדרות. נכון שStorytelling הוא מונח סקסי אבל נא לכבד את מי שעוסקים בו באמת. למה? כי ערפול ההגדרות דורך על מספרי הסיפורים ועל אמנותם, לא שלמספרי הסיפורים אין בזה חלק… נכון זיהיתם – זו אמנות מדהימה ורבת עצמה שיכולה להביא תועלת וכבר עושה את זה כבר אלפי ויותר שנים. יש אפשרות לשיתוף פעולה בין אמנות מספרי הסיפורים לבין כל שאר התחומים שציינתי וגם אכתוב על כך בעתיד. אני אפילו עוסקת בכך. רק צריך לעשות את זה עם הבנה ושכל.

אם נתעלם לרגע מהעברית

שבאמת מסרבלת את העניין אז הנה ההצעות ההתחלתיות שלי. בטוחה שיש מקום לשיפור:

כל מה שהוא עבודה עם סיפורים יקרא Storywork (עבודת-סיפור בארגונים) והעוסקים בו Story practitioners.

כל מה שקשור בכתיבה למדיה כבר יש לו שמות כמו Screenplay writing או Script writing או Story boarding והעוסקים בו הם כותבים.

כל מה שקשור בדיבור לפני קהל נקרא הרצאה או פרזנטציה בתלוי לסגנון העריכה והביצוע.

כל מה שמכוון להטמעת מסר בדרך של למידה נקרא הוראה.

כל מה שמכוון להטבעת המסר המדוייק אותו מתכוון המוסר להטביע בראשי המאזינים נקרא הטפה.

כל מה שהוא שיתוף בסיפורים אישיים במסגרות חברתיות יקרא Story Sharing.

אני יכולה להמשיך אבל הבנתם את העקרון. ואם נאה דורש נאה מקיים אז מה שקוראים Storytelling in Organizations הוא לטעמי 'עבודת-סיפור בארגונים' כי רב העבודה הנעשית בתחום הזה היא לא באמת Storytelling להגדרתי.

המשך יומן

לפני חמש שנים ביקרתי באותה ועידה וגם אז הלכתי לאירוע הקדם של קבוצת המיקוד 'עבודת-סיפור בארגונים'. אז זה נשמע כמו הענף המבטיח בתבל, למרות שכבר אז חשדתי בכך שלא כל הנוצץ זהב הוא. שמענו רק סיפורי הצלחה ואפילו לא התלבטות אחת. הפעם, חמש שנים מאוחר יותר, אחרי הרבה יותר התנסויות וגם לא מעט כשלונות, היה טון אחר להתכנסות הזו ולשמחתי הוא היה הרבה יותר אמיתי.

אם חשבתי שבפני מספרי הסיפורים נפתח אופק כלכלי חדש וסיכוי להציל את העולם הארגוני מתחלואיו בהינף שרביט קסם – ממש לא. מלבד שני אנשים, אף אחד מן הנוכחים בחדר לא היה מספר סיפורים. מי כן? יועצים ארגוניים, מאמנים, מנהלי ידע, פסיכולוג אחד, מנהלי משאבי אנוש, מומחים לאדמיניסטרציה בעולם הפוליטיקה וכאלה. מבחינתי הם הלקוחות, מבחינתם הם האנשים שעושים את הStorytelling in Organizations. משונה, הא? ולמה אני אומרת את זה תבינו עוד מעט.

רוב מספרי הסיפורים שמתקרבים לארגונים מנתבים את עבודתם להופעות במסגרות ארגוניות – ימי כייף לעובדים, סופי שבוע, הרצאות עם הדגמות על כוחו של סיפור בעבודה עם אנשים וכד'. זה כסף קל, זה כסף טוב ולמה להכניס ראש בריא למיטה חולה? אז אלה אינם חברים בקבוצת המיקוד הזו, לא בNSN ולא בקבוצות מיקוד אחרות בתחום.

כדי להכנס לעולם הארגוני ולעשות בו עבודה צריך לדעת לספר סיפורים ועוד כמה דברים לא מבוטלים. בבסיס, זה לא היה אמור להיות כל כך מסובך – הרי ארגונים מורכבים מבני-אדם וסיפורים הם סביבה מצויינת ללמידה אנושית ולפיתוח מערכות יחסים תקינות גם במקרים של מחלוקת וקונפליקט. אלא שגם בעלי המקצוע שיעוץ לארגונים היא אומנותם, יגידו לכם שהשפה הארגונית הרווחת לא מכילה את השפה הסיפורית כל כך טוב. ארגונים מורכבים מבני אדם על היפה והחולה שבנו – על השיתוף והמחלוקת, על הקרבה וההרחקה, על החמלה והכוחניות. ובעולם הארגוני התחרותי של היום, קל יותר לחשוב שהישגים של השורה התחתונה משיגים בכוח. את אנשי העסקים, לפחות רבים מהם, מעניינות תוצאות עכשיו ולא דווקא איזון לטווח הארוך שהוא הסגנון הסיפורי.

בין כל הטכניקות, השיטות, האסטרטגיות וכל ה'ות' שאפשר לגייס לעניין, המתחלפות חדשות לבקרים בחיפוש אחר הפטנט האולטימטיבי, לכולם כבר די נמאס מכל ההשתלמויות לשיפור יכולות. מי שבא עם הצעה שכותרתה נושאת את המילה Storytelling לא בהכרח מגיע עם נתוני פתיחה טובים, למרות שלאחרונה יש שיפור ביחס.

מה עשינו במפגש?

דיברנו, עבדנו בקבוצות. הסגנון ה'סטארי' שאפיין את ההתכנסות לפני חמש שנים פינה מקום לעבודה משותפת. הנושא המרכזי היה 'אתיקה'. יש כל מני סוגיות אתיות לעבודה סיפורית בארגונים – סביב מניפולציה במסרים, סביב פרטיות העובדים, סביב תנאי הפתיחה והדרישות מארגון שמזמין עבודה כזו, סביב הרכב המשתתפים והדרך בה הם תופסים את חלקם בעבודה.

ניסינו לנסח טיוטת קוד אתי ותוך כדי ההתמקדות הבנו שיש נושא שלא מדברים עליו – storytelling. הדיבורים נסובו סביב עבודת היעוץ הארגוני וסוגיות המוכרות לכולנו מתחומי היעוץ, שאלות שכבר יש להן תשובות בקוד האתי של המקצועות השונים שהיו מיוצגים בחדר. אבל מה עם הקוד האתי של מספרי הסיפורים? כל מה שקשור בזה לא עלה בטיוטה אבל לכולם היה ברור שיש בזה צורך. אלא שפתאום הובן לכולם שבשל העובדה שהם אינם מספרי סיפורים, הם לא יודעים את התשובה. אז הם שאלו.

קוד אתי למספרי סיפורים?

כן ולא. לא קוד אתי בהגדרה המוכרת, אבל כן דברים שמספר סיפורים לומד דרך המפגש עם מספרים אחרים ועם הקהל, בעניין מה מותר ולא מותר לעשות. שראוי ולא ראוי. הסיפורים מלמדים אותנו את הדברים הללו וגם הנסיון במפגשים עם קהל. עם הצמיחה מופיעה גם ענווה הולכת ומתפתחת, זהירות בכבודם של אנשים, איזון פנימי, השלמה עם עצמך המאפשרת חמלה. האמנות הזו נוצרה בעולם כדי להכניס סדר ואיזון לא כדי לפצוע ולהרוס. מספר סיפורים יפתח עבור המאזין את האפשרות ללמידה עצמית עמוקה בלי שיורה בבירור מה צריך לעשות. זו הדרך שלנו.

ואחרי כל זה הצלחנו לנסח טיוטת קוד אתי שלא אביא כאן כי אין לי רישום שלה. עוד הבנה עמוקה שנוצרה במהלך היום הייתה קשורה בכך שלרוב העוסקים בתחום עבודת-סיפור בארגונים, אין ידע מספק באמנות הסיפור. הם לא טרחו להכניס את האמנים (טעות ארגונית נפוצה) לתוך תהליך בניית התחום, לא טרחו ללמוד מספיק בעצמם וכיום מסתבר שיש בזה קושי. מצד שני – כמה מספרי סיפורים באמת מוכנים להשקיע בלימוד העולם הארגוני? לא רבים מסתבר. ובכל זאת כמו שכתבתי קודם – יש הרבה עבודה יפה בתחום.