יומן מסע – חלק שני.

דקה לפני שהגענו לוולס עוד ירד גשם סוחף. עקבנו אחרי המטאורולוגיה באתר הBBC בדריכות והיה ברור לנו שאנחנו הולכים לספוג כמויות עצומות של גשם בקיץ וולשי סוחף. אבל, כדרכם של ישראלים, איך שהגענו, הפסיק הגשם לרדת. לפחות בשעות שבני אדם רגילים מסתובבים בהן בחוץ. הפסטיבל התקרב לשעת הפתיחה שלו ועדיין – השערים נעולים מפאת נהלים כאלה ואחרים. היחידה המובחרת שלנו לא קטלה קנים מול השמש הוולשית המתעתעת – איך הפציעה השמש מבין העננים והחבורה השתרעה לה בנחת על פיסת דשא יבשה יחסית ותוך דקות מספר נחרה בקולי קולות. אם לא היה מתחיל הפסטיבל הם היו ישנים להם באושר ועושר עד עצם היום הזה.

משהו בפסטיבל השנה היה שונה מהרגיל ולא לטובה. למה? על כך בהמשך. בינתיים, יש עוד כמה מופעים לספר עליהם.

קאתי קווקוול – כבר כתבתי עליה בעבר וכיניתי אותה כזו שיש לה atitude של רוצחת סדרתית. מה לומר? היא לא הכזיבה גם הפעם. מופע בן שעתיים עם הפסקה קצרה בו סיפרה בשני חלקים רומנסה על לנסלוט האביר. טכניקה יוצאת מן הכלל, דיקציה מדוייקת ברמה לא אנושית כמעט, פוקוס מדהים, זכרון מרשים ועבודה מושקעת מקצה עד קצה. אבל…. קשה לראות את הסיפור, קשה להתחבר אליו משום שהיא עומדת בדרך כמו לוחמת בלתי מתפשרת. היא חסרת סבלנות וקשר לכל מה שאינו הזמן שלה על הבמה והיא לא רואה את הקהל ממילימטר. חבל על ההחמצה משום שבכל עניין אחר היא אחת המבצעות הרהוטות ביותר שראיתי מעולם. מה שכן, השנה היא עונדת טבעת נישואין ואולי כאן מתחילות החדשות הטובות…

מייקל הארבי – חמד של איש. דוגמה מעולה למספר סיפורים שבנה את עצמו לאט לאט, לא התחיל בשום קליקה יוקרתית וגם לא משתייך לאחת. פשוט מספר מצויין, נעים הליכות ונעים סיפור. מספר באנגלית ובוולשית ובניגוד לשאר מחיי הוולשית לא מחזיק בדגל של התלהמות ורזיסטנס אלא פשוט שר את השפה בחן.

TUUP – קודם כל, גבר מעורר תאבון… קשה מאוד להתעלם מהעובדה הזו. סוס אציל וחזק, גמיש ומלא עוצמה. הוא מספר בעיקר סיפורי עם הקשורים למסורת ממנה בא ומצליח בקולו האדיר להפיק עוצמה ורכות, כאב ושמחה, תנועה ואין-תנועה. מרגש ומשעשע בו בזמן, שולט בכל החוויה ונוגע עד אחרון היושבים בקהל.

רובין וויליאמסון – באלאדיר ובארד אמיתי. הוא כבר המון שנים מול קהל ובכל פעם כובש אותו מחדש. מתיישב בפשטות מול המאזינים, מרים את הנבל ויוצא לדרך. שום טריקים, שום כאריזמה יוצאת דופן, אבל המאזין נתפס בתוך דקות ספורות לתוך העולם הקסום שהוא מייצר. מספר סיפורים ארוכים ארוכים, שר בפשטות אבל בקול יציב, שולט בנבל כמו זקנה שסורגת כבר חמישים שנה, מייצר רצף ארוך של קסם שהופך גם את המאזין האוקספורדי ביותר לילד קטן.

גם על היו לופטון ודניאל מורדן כתבתי בעבר. היו לופטון – כל דבר שהאיש הזה עושה הוא עושה היטב. הם סיפרו יחד את 'איקארוס' וזו הפעם הרביעית שהם מעלים יחד סיפור מתוך המיתולוגיה היוונית. הביצוע היה מצויין אבל הייתה חסרה בו האוירה הראשונית של ה'אודיסאה' שיצרו יחד. משהו דעך קצת ונבלע אל תוך המיומנות הגבוהה של שניהם. יש אצל היו משהו שעדיין מעמיד את המבצע לעיתים לפני הסיפור אבל אין מה לומר, האיש הוא מקצוען. דניאל מורדן לעומת זאת, הצליח להשתבח. הוא מבצע יוצא מן הכלל ויש לו את כל מה שצריך כדי להיות פרפורמר מרתק. הוא לא הכזיב גם הפעם אלא שבניגוד לפעמים קודמות הפך חייכן. הסיבה התגלתה כעבור יומיים כשראיתי אותו נושא על כפיים תינוק כבן שנה. אולי יש תקווה גם לקאתי…

דיוויד אמברוז – אחד משני מארגני הפסטיבל, ביקר בארץ לא מזמן בפסטיבל בהרדוף. הוא סיפר לילדים והיה יוצא מן הכלל – קל, משוחרר, מחזיק את הסיפורים בחן, שותף אמיתי של הקהל, אנושי וחם.

המופע האחרון ששמעתי הוא המופע לו חיכו כל באי הפסטיבל – ההפקה החדשה של בן הגרטי 'פרנקנשטיין' יחד עם המוסיקאית שינד ג'ונס. כן, סיפורו של פרנקנשטיין הידוע לכולנו במופע בן שעתיים ובחבירה עם מוסיקאית מרתקת. אבל, בניגוד לציפיות וליכלתו המוכחת והמדהימה של בן – זה לא היה זה.  למה? לבן הפתרונים אבל לי זה נראה כעבודה לא גמורה. היו בה רגעים חזקים שניכר היה בהם שהוא בדק את כל האפשרויות ובחר את החזקה ביותר. מנגד, היו הרבה רגעים של עריכה בעייתית וניצול לא נכון או לא מלא של כוחו העצום והמרתק כמבצע. ואולי מוצא בן הגרטי את עצמו כיום ניצב על אותה צומת עליה ניצבים מספרים טובים בכל העולם והדבר מערער את רוחו ואיתה גם את כוחו. מה הוא המקום הזה? על כך בפוסט אחר אבל ברמיזה – אחרי 30 שנה של רנסאנס אמנות הסיפור, הגיע הזמן לחשבון נפש.

ניכרת הייתה עוד סוגיה שעמדה בשקט מאחורי הקלעים אבל נוכחת היטב עבור מי שביקרו שם כבר – משהו היה דל בהפקה. משום שאני יודעת שהפסטיבל נלחם על מקומו במפת התרבות המקומית כמו הרבה פעילויות אחרות של מספרי סיפורים, אני יכולה לשער שתמיכת המוסדות המממנים בפסטיבל השנה לא הייתה דומה לזו שבעבר וחבל כי החבר'ה האלה יודעים לתת הופעה.

את מה שלא סיפק הפסטיבל השלימו האנשים. היה מרנין לראות כמויות גדולות של בני נוער באים להקשיב כאחד האדם, הבירה יכלה למלא את האוקינוס שאת קצהו אתם רואים בצילום וכמות הטיפוסים המשונים שביקרה שם יכולה לספק חומר לכמה תכניות סיפורים. אבל מעל כולם – החבורה הישראלית שהייתה הקבוצה הגדולה ביותר שבאה לבקר ממדינה אחרת – עליצים, קשובים, מאירי פנים ונוגעים ללב. לשון זכר משום שאחד התברג באומץ לחבורה ועמד בכל המשימות הנשיות הנדרשות במסע כזה כולל נהיגה אמיצה בצד שמאל ומסיבת פיג'מות. הבנות האנגליות בהחלט מצאו בו חן ואני שמחה על שהשכיל להסיר את כובע הבארט עם סמל הרזיסטנס הבאסקי שהוא נוטה ללכת איתו לפני שנכנסנו למופע של המספר הקאטאלוני, כי יכול להיות שאם לא היו הדברים נגמרים אחרת…

ועל המשך הרפתקאותינו בפוסט הבא.