יומן מסע – חלק שלישי.
הסתיים הפסטיבל ויצאנו בדרך חזרה ללונדון. אבל כמנהגנו משנים, בחרנו לעבור בדרך במקום בו לא ביקרנו עדיין ולעשות שם לילה. הפעם נפלה הבחירה על העיר Bath. גם כי אמרו שיפה וגם כי היינו חייבות (לפחות שתיים מאיתנו) לנסות ולאתר באחת מסמטאות העיר את קצה כנף גלימתה של אחת הדמויות המפוארות בסיפורי קאנטרברי – הרעיה מבאת'. אותה דמות עסיסית המעטרת את סיפורה על אודות "מה רוצות נשים יותר מכל" בהקדמה ארכנית לסיפור שהיא עצמה, ההקדמה, תענוג לכל יודע ספר.
מתוך שיקולי חסכון אנחנו בוחרים תמיד שלא לגור בעיר גדולה אלא קצת ליד. לאחר התייעצות עם יודעי דבר ויפי המקום השתכנו לנו בחווה קטנה במבואות העיירה Bradford on Avon שהכינוי "ציורית" מתאים לה במיוחד. התיישבנו לנו בבית קפה מקומי ודווקא כשהחלטנו לצאת לדרך התחיל לרדת גשם סוחף שהפך את התקרובת על שולחנות הקפה בחוץ לתערובת מי-סוכר ונחלי חמאה עדינים. אחרי ששכך הגשם יצאנו לתור את העיירה הסקסונית וגילינו חנויות מרתקות, רהיטים עתיקים מהסוג שבא לקחת הבייתה, פינות חמד ומסתור והכל מתוק מתוק. משהו בשלווה האנגלית בעיקר מחוץ לערים הגדולות מתיר לתהליכים להתרחש בקצב הטבעי שלהם, ללא איום יוצא דופן או הפרת איזון משמעותית. הרחובות משובצים במידה הנכונה של English Roses – הכינוי המקומי לנשים אנגליות סמוקות לחיים, הכל פסטלי, שקט, אדיב ומהודק במידה, בלי הסטריה.
משכה את עינינו הספריה המקומית שהיא גם מוזיאון, עם סלוגן מגניב על הבניין – על רקע אפור מודרני עם צללית ג'יימס בונד מתנוססת הסיסמה – Bond with your library. יש עליהם, האנגלים…
העיר באת' יפהפיה אין ספק. לא רק יפה, גם מעניינת ויש בה הרבה מאוד מקומות מעניינים לבקר בהם. המוקד התיירותי הם המרחצאות הרומיים וחדר המשאבות לידם שהפך למסעדה מהודרת. הצצה קטנה הספיקה לנו להיזכר בכך שהרומיים ידעו להתפנק ובגדול. אלא שאם ברעיות עסקינן הרי שהמבנה שליד המרחצאות משך את דמיוני הרבה יותר – הכנסיה.
לא יודעת אם זה המקום בו נישאה חמשת פעמים אבל בסיפור מצויין כי אכן נישאה בכנסיה. בזמן ששותפי היקר עמד משתאה לנוכח סגנון הבניה וקשתות התמיכה גילגלתי אני את הסיפור בראש. בהחלט מבנה ראוי לנישואין של גברת ראוותנית וחשקנית שכנראה הייתה. את גיבורי הסיפורים שאני מספרת כמעט שלא יוצא לי לפגוש אז להיות במקום בו חיו וביקרו זה לפחות קרוב ומעורר את הדמיון שמצליח להשלים את שאר התמונה.
בכל אופן, גם אם לא היו עיתותינו בידינו אפשר היה להבין שלכאן שווה לחזור עם קצת יותר זמן כדי לבקר בכל המקומות הקטנים והמעניינים ולשבת בכמה בתי קפה שווים רק כדי להתבונן בתיירים אחרים.
כמנהג מספרי הסיפורים, חלקים מן הסיפור יישארו ליד הדמיון שלכם ועל מסיבת הפיג'מות ההזויה בחווה אנגלית במקום מהאגדות לא אספר לכם. למחרת בבוקר יצאנו לדרך לכיוון לונדון ובעוד אנחנו טסים בזהירות בנתיב השמאלי של הM4 מעלה מכשיר הטלפון של אחת מאיתנו מסך הנושא מיסרון עם הוראות נסיעה לעיר Windsor. אנחנו מסתכלים על השעון – וחותכים לכיוון העיר המפוארת והמשכן המלכותי. המון המון תיירים ואנחנו ביניהם. לא הספקנו להיכנס לטירה כמובן אבל סיבוב מהיר העלה כמה רגעים של הנאה ועניין, כמו הבית העקום של וינדזור שהוא בעצם בית קפה. על החלון מודבקת מודעה ובה נאמר שמחפשים שם מלצריות. מעניין אם גם הן צריכות להיות עקומות… בכל אופן אתם רואים בצילום את הדוגמניות שהבאנו מהבית והן דווקא לא עקומות בכלל. עוד רגע קטן של חשבון נפש למספרי סיפורים היה לי מול הפסל של המלכה ויקטוריה שהיא ועושי דברה הם כידוע אחד הגורמים המרכזיים ל"יפיוף" סיפורי-עם, בבחינת נטילת פרטים וסופים אלימים כמו גם עניינים אחרים שהמלכה הנכבדה חשבה שהם גורמים לאי-נחת והרחקתם מן הסיפורים. שינוי קווי עלילה ארוכי-נשימה וחיים של מאות שנים לטובת ה"פוליטיקלי קורקט" – תופעה שאנחנו סובלים ממנה עד היום.
אמרנו יפה תודה, קדנו קידה ששלפנו מהליכות מלכות שהיו בנו פעם ויצאנו לעיר הגדולה כדי להיפרד אישה אישה לדרכה – חלק ארצה, חלק נשארו שם לעוד קצת ועל כך – בפוסט הבא….
אבל רגע לפני אני חוזרת על מה שכתבתי כבר פעם במקום אחר כנראה – יש משהו מנחם באפשרות לחזור למקום בו גדלת כילדה ולדעת שהכל שם נשאר דומה למה שהיה פעם. הזמנים משתנים אבל במקומות כאלה הם משתנים לאט יותר, לא מפוררים במהירות נדבך של עשייה אנושית כדי לפנות מקום לנדבך הבא. וזה מרגיע.