יומן מסע – חלק רביעי.

השארנו את המזוודות בשדה התעופה ויצאנו לכיוון לונדון בטיוב. מוכר הכרטיסים אמר שאם אנחנו חוזרים בבוקר נצטרך לקנות כרטיס ליום חדש כי הטיוב נסגר ב4:30. כעבור 3/4 השעה הגחנו בתחנת פיקדילי סירקוס. המקום נראה עדיין תמים יחסית. לכאן נחזור יותר פעמים משיכולנו לשער במהלך חצי היממה הקרובה…

החלטתי להראות לו את השכונה בה גדלתי אבל לקחת אותו להמפסטד בשעה כזו כבר היה בזבוז זמן ורעיון לא מועיל ולכן החלטתי לפנות קודם כל לsecond best – ארמון בקינגהם. ירדנו בזנבנב של Regent St לכיוון פארק סנט. ג'יימס. הוא התפעם מכל פסל שעמד ברחוב, צילם כל תבליט, עמד והסביר לי על טכניקות פיסול והיה מלא הערכה למשהו שהלונדונים כבר לא רואים ממטר. הגענו לפארק הומה אדם עסוק בפעילות פנאי שלפני ההתכנסות אל הבתים. בתקופה הזו השמש שוקעת מאוחר ויש הרבה זמן להנאות מכל סוג שהחוץ הלונדוני מאפשר. מתישהו עלינו אל הרחוב The Mall ואז קלטתי פתאום שמשהו קורה.

מולנו עבר זוג – הוא בבגדי שרד, היא בחליפה קייצית קלילה וכובע אסקוט.. ואז עוד זוג. המראה הזה הזכיר לי משהו מלפני הרבה שנים 'משהו קורה' אמרתי והתחלנו להתקדם במהירות במעלה הרחוב. לקראת הכיכר כבר אפשר היה לראות את שורת המכוניות הממתינה לבעליהן יחד עם הנהגים המצוחצחים. חלק מן הזוגות כבר ישבו בפיקניק קטן על הדשא בפארק אבל הרוב עוד באו מן הכיכר אל השדרה. פרצנו אל תוך הכיכר כדי לא להפסיד משהו שאולי… ואז ראינו אותם – שורות של כובעי אסקוט לראשי נשים בכל הגילים והגדלים, בנות זוגם של שגרירים, נספחים צבאיים, נספחים תרבותיים, בעלי ממון, בעלי דיעה ושאר כאלה שלא נראים ארחי-פרחי.
הוא ניגש לצלם הקטן ושאל 'על מה?' וזה ענה 'מסיבת גן עם המלכה, אוכלים סנדביצ'ים קטנים ושותים תה, עזוב…' וחזר לצלם את הכובע המגוחך הבא. עמדנו בהשתאות אין קץ מול שורת הכובעים שאי-אפשר לתאר וצילמנו. כשעומדים ומסתכלים הרבה זמן התמונה מתעמקת ואז גיליתי משהו מעניין מאוד – הן דומות לכובעים שלהן! .

משום שהוא חובב כובעים מושבע היה קשה להפריד אותו מן המחזה אבל בסופו של דבר הצלחתי וצעדנו דרך הפארק הירוק לרח' פיקדילי, התיישבנו בפינת רחוב ליד ה'ריץ' כדי לשתות קפה וצפינו בעוברים ושבים. בלונדון נראה שהכל הולך ולא יאומן לאיזו מידה. הערב התחיל לתת אותותיו והברים הלונדונים החלו לארח את המבקרים ל"דרינק" של ערב שהוא מנהג מוזר של עמידה ממושכת ברחוב גם אם בבגדי שרד או חליפת עבודה יוקרתית ונעלי עקב דקיקות.

יצאנו לדרך שוב דרך .Bond st שיש לו חלק ישן וחלק חדש ובכלל – לונדון בבניה ושיפוצים כל הזמן. תוך כדי הליכה בין חנויות יוקרתיות סגורות ראינו גלריה פתוחה אז נכנסנו. בפנים הייתה תערוכה קבוצתית של מאיירים. העבודות שלכדו את תשמות לבי היו אלה של מאייר ואנימטור צעיר בשם Mike Nash שנושא שם זהה לאחד מסגני הנשיאים במיקרוסופט אבל זהו, הוא לא. אם אתם נכנסים לקישור, היכנסו לגלריה. מייק אחראי על יצירת הציורים והקונספט הויזואלי לסרט שיצא בקרוב ע"פ הסיפור "מסכת המוות האדום" של אדגר אלן פו. בטוחה שיהיה מצמרר למדי…

אנחנו שועטים ברחובות, אני מדברת ללא הרף (כרגיל), ספק נזכרת, ספק מסבירה, ספק מפענחת את המראות שלא השתנו בהרבה ובכל זאת הם אחרים עד שנכנסנו למרבל-ארץ'. המקום הזה נראה שונה מאוד ממה שהיה כשהייתי ילדה והלכנו משם. לא הרגיש לי בית. חזרנו באוטובוס לפיקדילי סירקוס והחלטנו לא ללכת למופע אלא להיות בעיר באמת.

לא שחיכו לנו יותר מדי, השעה כבר הייתה 23:00 כשנזכרנו שאנחנו צריכים אולי לאכול משהו ובאותה נשימה נזכרתי שבשעה הזו כבר לא מגישים אוכל ברוב המקומות אבל בסוהו עוד מצאנו. יחד עם עוד הרבה טיפוסים שהחלו את חיי הלילה של לונדון – ערב רב של סגנונות עם מכנה משותף ברור – אלכוהול וציד לילי. פתאום תל-אביב נראתה חיוורת אבל לא לזמן רב…

הוא התעקש שהוא חייב לראות את ה'בינג-בנג'. לא עזר לי כמה שניסיתי לתקן את ההיגוד, הוא התעקש על 'בינג-בנג'. אז התחלנו ללכת לכיוון התמזה והגענו לכיכר טרפלגר. כן, אני יודעת שכולכם הייתם שם, אבל כמה היו בלילה? אחרי חצות? המקום ר-י-ק לחלוטין, עטוף שלווה סטואית המתרוממת לאט מתוך מבני הפאר שסביב הכיכר. תחושה של סלע שאי-אפשר להזיז לעולם. האימפריה הבריטית עם כל כובד משקלה.

החלטנו לשאול מישהו כדי שלא נטעה ברחובות הריקים וכשמצאנו אחד כזה וביקשנו ממנו להצביע לכיוון התמזה הוא ענה fancy a swim? אפשר למות מהם לפעמים… הגענו. עלינו על הגשר והשקפנו על הנהר הגורף. לא רחוק מאיתנו נישא גלגל ענק בצורת אופן של אופניים תלוי מעל הנהר. לפי החשבון שלי אם הוא נופל מהציר, הוא עושה 'פלופ' אלגנטי ישר לתוך המים בשלמותו ועוד נשאר קצת מקום לגלים. עברנו לצד השני והלכנו לאורך המוזיאונים – תערוכה של דאלי, תערוכה של מלחמת הכוכבים והגענו לגשר שמצידו השני עומד ה'בינג-בנג'. חמוד זו המילה היותר מתאימה לתיאור מבנה שפעם היה נראה לי כמו פסגת העולם.

חזרנו דרך הרחובות הריקים לכיכר פיקדילי. הבנו שלונדון לא הולכת להיות יותר מדי סוערת בשעות הקרובות והסוהו נראה כבר כמו ביצה טובענית. יש הרבה מסיבות פרטיות בלונדון אבל אנחנו לא דאגנו לעצמנו להזמנה מבעוד מועד והרגשנו שהדבר הנכון יהיה לחזור לשדה התעופה. התיישרנו לכיוון הכניסה לטיוב ו…הרשת נעולה. הוא לא אמר שהרכבת עובדת עד 4:30? אבל המחשבה הזו כבר לא הייתה רלוונטית, אז מה אם הוא אמר.

שני שוטרים חביבים בכחול עמדו שם וניגשנו לשאול אותם. לפדינגטון לא ראינו את עצמנו מגיעים באותו רגע ומלון לא היה כלול בתכנית לילה לבן אז שאלנו אותם מה קורה ואם יש להם רעיון. 'הו' אמר השוטר הצעיר 'לונדון נסגרת ב2:00, מצטער'. מה? נסגרת? פתאום תל-אביב נראתה לנו כמו דאון-טאון מנהטן והיא כנראה באמת הרבה יותר דומה לה מלונדון. אח"כ הוסיף 'אבל יש בר אחד שמותר לו להיות פתוח אחרי 2:00, בר איטליה.' הוא נתן לנו הוראות ואכן, באישון לילה, הגענו למקום שהוא ממש מקום מעולה למספרי סיפורים כי רק מאוסף הדמויות שעברו שם במהלך הלילה אפשר לתפור תכנית בקלות. מקום טוב לכוס תה ומחשבה היא כותרת בלוג הבר. תה לא ראינו אף אחד שותה בשעה כזו ואת המחשבות של מי שנכנסו לשם במהלך השעתיים וחצי שישבנו שם לא הייתי מחברת לכוס תה דווקא…

בשעה 4:30 בדיוק הופיע צמד השוטרים שפגשנו בפיקדילי, כדי לבדוק שהבר אכן סוגר את שעריו. מסתבר ששעות הסגירה המוקדמות שנקבעו לברים בלונדון הן הדרך של פרנסי העיר לחסוך לציבור עודף עודף עודף שתיה. כולם מתים הרבה קודם, אבל אחרי שתיים אין יותר איך למות, לפחות לא בברים. האמת היא שהרעיון הזה חוסך כנראה חלק מן המחזות שיכולים היו להתפתח אם ניתן היה לשתות ברחוב בכל שעה. אבל תאמינו לי, עד שתיים הם נותנים הספק יפה. השוטרים, שכבר הבינו שאנחנו צריכים למצוא לעצמנו מקום עד שעה 6:00 בה הסתבר אכן נפתחים שערי הטיוב רמזו לנו באצבע להתקרב ולחשו לאיש הכובעים 'בעצם, מעבר לפינה ממש, נמצא עוד בר אחד שמותר לו להיות פתוח עד 7:00…'
בשלב הזה כבר שתינו מיץ תפוזים מה שעורר בנו רגשות אהדה לארץ מולדתנו ובשעה היעודה יצאנו בדרך חזרה לשדה התעופה. סביב המזרקה בפיקדילי אפשר היה עוד לראות את שרידי הלילה. המון זמן לקח להעיר את השיכורים.

נו, ואני בכלל גדלתי בהמפסטד. הוא לישראל אני לסנט. לואיס במיזורי ועל כך בהמשך… אבל תל-אביב, יותר עדיף. לפחות בלילה.