דבריו של מרק טוויין יכולים לעורר התנגדות מסיבות שונות. אבל יש בהם הרבה ידע ונסיון, הם נכתבו מתוך התבוננות ובדיקה. כיום אפשר להחליף את הכותרות שהוא נתן לכותרות רלוונטיות יותר. מה שיקרא להלן סיפור קומי הוא בעצם סיפור בדיחות או סטנד-אפ, מה שהוא כינה סיפור הומוריסטי הוא בעצם צ'יזבט. אין ספק שהמקור אינו אמריקאי אבל מה זה באמת משנה – הניתוח וההסברים שלו שווים קריאה ואימון. כדאי גם להתייחס להערותיו לא רק בהקשר של סיפורים שיש בהם הומור ושנינה אלא גם בהקשרים רחבים יותר.
סיפור הומוריסטי הוא פיתוח אמריקאי. –ההבדל בינו לבין סיפורים קומיים ומעשיות שנונות.
איני טוען שאני יכול לספר סיפור בדרך בה יש לספר אותו. אני רק טוען שאני יודע כיצד יש לספר, משום שהייתי כמעט מדי יום בחברת מספרי-סיפורים מומחים.
יש מספר סוגי סיפורים, אבל רק סוג קשה אחד—סיפור הומור. אדבר בעיקר על זה. סיפור הומור הוא אמריקאי, סיפור קומי – אנגלי, סיפור שנון – צרפתי. האפקטיביות של סיפור הומור תלויה בדרך הסיפור; הסיפור הקומי והשנון – בתוכן.
סיפור הומור ניתן לטוות לאורך עצום, והוא יכול לשוטט סביב ככל רצונו, כשהוא מגיע לשום מקום מיוחד; אבל סיפורים קומיים ושנונים צריכים להיות קצרים ולעניין, שתהייה להם פואנטה. סיפור הומור מבעבע לאיטו, האחרים מתפרצים.
סיפור הומור הוא מעשה אמנות—אמנות גבוהה ועדינה—ורק אמן יכול לספר אותו; מה שלא הכרחי בסיפורים קומיים ושנונים; כל אחד יכול לעשות זאת. אמנות סיפור הסיפור ההומוריסטי—תבינו, בגרסתו האורלית, לא המודפסת—נוצרה באמריקה ונשארה בבית.
סיפור הומור מספרים בכבוד ראש; המספר עושה כמיטב יכלתו להסתיר את העובדה שהוא אפילו חושד שיש בסיפור משהו מצחיק; אבל המספר של סיפור קומי אומר לך מראש שהסיפור הוא מהדברים המצחיקים ביותר ששמע, אז מספר בעונג להוט והוא גם הראשון לצחוק בתום הסיפור. ולפעמים, אם הצליח לו הוא יחזור על ה"פאנצ'" של הסיפור ויתבונן סביב מפנים לפנים, אוסף תשואות ואז יחזור על כך שוב. זה דבר פאתטי לראות.
לעיתים קרובות כמובן, מסתיים הסיפור ההומוריסטי המקוטע והמתמשך בפואנטה, בתמצית, שורת מחץ או איך שתרצו לקרוא לכך. אז על המאזין להיות קשוב, משום שלעיתים קרובות יטה המספר את תשומת הלב מהפואנטה באמצעות כך שיפיל אותה בזהירות וכבדרך אגב, באדישות, מעמיד פנים שהוא אינו יודע שזו התמצית.
ארתמוס וורד (שם העט של סופר הומור אמריקאי בשם צ'ארלס פראר בראון) השתמש בטריק הזה הרבה; וכשהקהל הפועה היה קולט את הבדיחה הוא היה מרים מבט מופתע, כאילו תוהה מה מצאו שהצחיק אותם כל-כך. דן סטשל (שחקן) השתמש בזה לפניו, ניי (משורר) וריליי (הומוריסט) משתמשים בזה היום.
אבל מספר הסיפור הקומי אינו מבליע את התמצית; הוא צועק אותה אליך—בכל פעם. וכשהוא מדפיס את הסיפור, באנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה, הוא מדפיס אותה באותיות נטויות, מוסיף כמה סימני-קריאה צעקניים בעקבותיה ולפעמים מסביר אותה במאמר מוסגר. כל זה מאוד מדכא וגורם לך לרצות להתנכר לבדחנות ולחיות חיים טובים יותר.
הניחו לי לרשום דוגמא של המתודה הקומית, בשימוש באנקדוטה שהייתה פופולארית בכל העולם למשך אלף-מאתיים או אלף-חמש מאות שנים. המספר מספר זאת כך:
החייל הפצוע
במהלך קרב מסוים, פנה חייל שרגלו נכרתה בפיצוץ לחייל אחר וביקש ממנו לשאת אותו לקו העורף תוך שהוא מספר לו על אובדן הרגל; אז הרים בנו הנדיב של מארס את חסר הישע על כתפו כדי להוציא לפועל את הבקשה. כדורי-רובה וכדורי-תותח התעופפו מכל עבר ואחד מן האחרונים כרת את ראשו של החייל הפצוע מבלי שהחייל הנושא אותו הבחין בכך. לאחר זמן קצר עצר אותו קצין, משך בו בחזקה ואמר:
"לאן אתה הולך עם הגוויה הזו?"
"לקו העורף אדוני—הוא איבד את רגלו!"
"את הרגל האמנם? ענה הקצין הנדהם; "אתה מתכוון לראש, טיפש."
החייל פטר את עצמו ממשאו ועמד מתבונן בו בבלבול. לאחר זמן אמר:
"זה נכון אדוני, בדיוק כמו שאמרת." אחרי אתנחתא קלה הוסיף, "אבל הוא אמר לי שזו הייתה הרגל!!!!"
כאן מתפוצץ הדובר שוב ושוב בצחוק רם, חוזר מדי פעם על שורת המחץ בעוד הוא מתנשף, צווח ונחנק מצחוק.
בצורתו הקומית, לוקח בסך הכל דקה וחצי לספר את הסיפור; והוא לא שווה הרבה בכל מקרה. בגרסה ההומוריסטית יארך הסיפור כעשר דקות, הוא פחות או יותר הדבר המשעשע ביותר ששמעתי—בדרך בה מספר אותו ג'יימס וויטקומב ריליי.
הוא מספר את הסיפור מתוך דמותו איטית-התפיסה של איכר זקן שכרגע שמע את הסיפור בפעם הראשונה, חושב שהוא מצחיק באופן לא יאומן, ומנסה לחזור עליו ולספר אותו באזני שכנו. אבל הוא לא זוכר את הסיפור; אז הוא מתבלבל ותועה סביב סביב, משלב פרטים מעייפים שאינם חלק מן הסיפור המקורי ורק מעכבים אותו; מוציא אותם במכוון ומכניס אחרים שהם חסרי תועלת לא פחות; טועה טעויות קטנות פה ושם ועוצר כדי לתקן את עצמו וכדי להסביר כיצד טעה; נזכר בפרטים ששכח להכניס במקומם וחוזר כדי להשיבם לשם; עוצר את הסיפור לזמן ראוי כדי לנסות ולהיזכר בשמו של החייל שנפגע, עד שנזכר ששמו לא הוזכר בסיפור, מעיר בשלווה על כך שזה בעצם לא משנה, בכל אופן—טוב יותר, כמובן, אם יודעים אותו, אבל לא הכרחי, כי ככלות הכל—וכו' וכו' וכו'.
המספר תמים, שמח, מרוצה מעצמו ונדרש לעצור מדי פעם כדי לאחוז בצחוקו שלא יתפרץ; הוא אכן עושה זאת, אבל גופו נרעד כמו ג'לי מגיחוך פנימי; ובסוף עשר הדקות הקהל כבר צחק עד שהותש ודמעות זולגות מעיני הנוכחים.
הפשטות, התמימות, הכנות וחוסר המודעות של האיכר הזקן הם כולם העמדת-פנים והתוצאה היא מופע שכולו מקסים ומעורר-תאבון. זוהי אמנות יפה ומהוקצעת, ורק מאסטר יכול לאחוז בה; את הסיפור בגרסתו הקומית יכולה לספר מכונה.
היכולת לשזור חוסר-התאמה ואבסורד יחד בדרך תוהה ולעיתים חסרת תכלית, יחד עם היכולת להידמות תמים ולא-מודע לאבסורד, היא בסיסה של האמנות האמריקאית, אם עמדתי נכונה. עוד מאפיין היא הבלעת הפואנטה, שמיטתה כביכול. מאפיין שלישי הוא הטלת הערות-אגב כאילו ללא אבחנה, כאילו מישהו חושב בקול-רם. והאחרון – הפאוזה.
ארתמוס וורד עסק בשני המאפיינים האחרונים לעיתים קרובות. הוא היה מתחיל לספר בחיות גדולה שלעיתים היה נדמה שהוא חושב שהיא נפלאה; אז היה מאבד בטחון ואחרי מה שנראה כפאוזה של פיזור-נפש מוסיף הערת-אגב שנשמעה כמו שיח-פנימי; זו הייתה ההערה המכוונת לפוצץ את המוקש—והיא אכן פוצצה.
למשל, הוא היה אומר בלהיטות, "היכרתי פעם אדם בניו-זילנד שלא הייתה לו אפילו שן אחת בראש"—כאן היה קולו גווע וכך גם הבעתו; פאוזה דוממת, הגיגית הייתה עולה ואז היה מוסיף בקול חלומי, כאילו לעצמו, "ובכל זאת ידע להכות בתוף טוב יותר מכל אדם שהיכרתי."
הפאוזה היא מאפיין חשוב מאוד בכל סוג של סיפור והיא גם חוזרת לעיתים קרובות. היא דבר מעודן ועדין, לא-ודאי ובוגדני משום שעליה להיות בדיוק במשך הנכון—לא יותר ולא פחות—שאם לא היא אינה משרתת את המטרה ומביאה סיבוכים. אם הפאוזה קצרה מדי הפואנטה המרשימה מפוספסת ואם ארוכה מדי הקהל מקבל את ההזדמנות להבין שהיא מכוונת—ואז אי אפשר להפתיע אותם כמובן.
על הבמה הייתי מספר סיפור שדים ורוחות שהייתה בו פאוזה לפני שורת המחץ בסוף והפאוזה הזו הייתה הדבר החשוב ביותר בכל הסיפור. אם הייתי מצליח לבצע אותה באורך הנכון בדיוק, יכולתי לשחרר את הצווחה הסופית עם מספיק רושם כדי לגרום לילדה מולי להשמיע יללת חרדה—וזה מה שרציתי. אתם יכולים להתאמן על כך בעצמכם—חפשו את הפאוזה ובצעו אותה כראוי.
זרוע הזהב
לפני שנים רבות היה איש רשע ומפלצתי שחי לבדו רחוק בערבה חוץ מזה שהייתה לו אישה. היא מתה והוא גרר אותה רחוק לתוך הערבה וקבר אותה שם. ובכן, הייתה לה זרוע מזהב—זהב טהור כולה, מהכתף למטה. הוא היה רשע וחזק—חזק; ובאותו לילה לא היה יכול להרדם בגלל שהוא כל-כך רצה את זרוע הזהב שלה.
כשהגיעה שעת חצות הוא לא היה יכול לסבול את זה יותר; אז הוא קם, כן הוא קם, לקח את הפנס שלו, הלך אל תוך הסערה, חפר אותה מתוך הבור ולקח את זרוע הזהב; אז כפף את ראשו מול הרוח וחרש וחרש וחרש לתוך השלג. פתאום עצר (קחו פאוזה ארוכה כאן, הראו מזועזעים ובעותה עת קשובים) ואמר: "אלוהים אדירים, מה זה!"
והוא הקשיב—והקשיב—והרוח אמרה (הצמידו את השיניים וחקו את קולה השרקני והמתנגן של הרוח), "שזזזז-ז-זז"—ואז מרחוק איפה שהקבר נמצא, הוא שמע קול! הוא שמע קול מתערבב בקול הרוח וקשה היה להבדיל ביניהם—"שזזז-זזז—מ-י-ל-ק-ח-א-ת-ז-ר-ו-ע-ה-ז-ה-ב-ש-ל-י?—זזז—זזז—מ-י-ל-ק-ח-א-ת-ז-ר-ו-ע-ה-ז-ה-ב-ש-ל-י!" (התחילו לרעוד באופן אלים.)
והוא רעד והתפתל ואמר "אוי ואבוי אלוהים שלי!" והרוח כיבתה את הפנס והשלג טפח לו על הפנים וכמעט חנק אותו והוא החל חורש בשלג שקוע עד הברך בכיוון הבית שלו, כמעט מת מפחד—ושוב שמע קול (פאוזה) והקול רדף אחריו! "שזזז-זז-זזז—מ-י-ל-ק-ח-א-ת-ז-ר-ו-ע-ה-ז-ה-ב-ש-ל-י?"
כשהגיע לשדה המרעה שמע את הקול עוד פעם, מתקרב!—מתקרב בחושך ובסופה—(לחזור על הקולות). כשהגיע הבייתה הוא עלה מהר במדרגות קפץ לתוך המיטה שלו וכיסה את עצמו מעל הראש והאזניים, שכב רועד ומשקשק—ואז שמע את הקול בחוץ שוב!—ומתקרב! הוא הקשיב (פאוזה—לכרות אוזן לקולות)—פט—פט—פט- זה עולה במדרגות! הוא שמע את הבריח נפתח וידע שזה בחדר!
תוך כמה שניות היה ברור לו שזה עומד ליד המיטה! (פאוזה). הוא ידע שזה מתכופף מעליו-הוא לא יכל לנשום! ואז—ואז—הוא הרגיש משהו ק-רררר נוגע לו בראש! (פאוזה).
אז אמר הקול, ממש לתוך האוזן שלו—"מ-י-ל-ק-ח-א-ת-ז-ר-ו-ע-ה-ז-ה-ב-ש-ל-י?" (עליכם לקונן בקולכם בקול ברור ובטון של האשמה; אז אתם נועצים מבט יציב ומרשים אל תוך פני אחד הצופים היושבים בשורה האחרונה – רצוי ילדה—ואוחזים בפאוזה הזו עד שהיא נבנית להיות שקט כבד. כשהגיעה בדיוק לאורך הנכון, זנקו חזק מהמקום לכיוון הילדה תוך שאתם צורחים "זה אצלך!")
אם תבצעו את הפאוזה כמו שצריך, תגרמו לילדה לקפוץ מתוך נעליה (עם עוד כמה ילדים מסביב, הערה שלי). הקפידו על הפאוזה; ותמצאו שהסיפור הזה הוא אחד הדברים המטרידים, המרגיזים והמפוקפקים יותר שתיקחו על עצמכם.
—