משאלתך היא לי פקודה – חלק שני

בעקבות הסרט The Secret. בחלק הראשון בסדרה פרטתי את הרעיון עליו מבוסס הסרט. הפעם אני כותבת על הדוברים בסרט ודרך עיצוב המסרים בפיהם. ככה בונים חומה.

יוצרי הסרט עבדו על-פי תכנית מדוייקת מאוד. מבחינתם הגבול הוא גבול המחשבה, שהוא גם אחד המסרים בסרט, בתנאי שאתה יכול להגדיר מה אתה רוצה במדוייק. אם לנתח את הביצוע – הם יודעים בדיוק מה הם רוצים, מבינים היטב את תורתם, חשבו בגדול ויודעים שמשום שכל דבר שואף להתרחב, כדאי להתכונן ולהתכוונן נכון מראש. מדובר בהשקעה ארוכת טווח שתוליד איתה רווחים כספיים מרשימים. המשפט האחרון אין כוונתו צינית – הם יודעים היטב כי צמיחה מולידה בין השאר רווח כלכלי והוא אחד מרווחים רבים הנאספים במהלך כזה. אם לא יצליחו לדחוף קדימה את המהפכה החברתית שתיכף אדבר עליה יותר, יצליחו לפחות לשנות לטובה את חייהם של רבים וגם לשפר את מקומם שלהם.

בחירת הדוברים בסרט והדרך בה מונחים המסרים בפיהם נשענת על עוד שני רעיונות שאינם מופיעה בסרט במפורש. מדוע לא? משום שלעולם כמו שהוא היום, קשה עדיין לקבל את המסרים הללו למרות שיש לו געגוע עמוק לכך. אם היו נאמרים הדברים במפורש היו שאר המסרים נחסמים לקליטה. הרעיון האחד הוא שותפות או שיתוף פעולה – תעזור לי, אני אעזור לך וכולנו נתקדם יחד. העניין הזה של להתקדם יחד, סותר את תפיסת העולם הנוכחית של רבים. מה זאת אומרת יחד? אני רוצה יותר ואני רוצה לבד ואם אצטרך גם לדרוך על מישהו אחר לטובת העניין זה נראה לי לגיטימי. ובכן, לא תמיד היו הדברים כך אלא שמשום מה לא ממש טרחו לספר לנו איך היה נראה העולם לפני שהוא נראה כפי שהוא נראה כיום. הרעיון השני – לכל משימה ייבחרו האנשים המתאימים ביותר להוצאתה לפועל.

הגביע והחרב

ספר חובה שתיכף אחרי שאגמור לכתוב את הפוסט הזה אוסיף אותו לרשימת הספרים המומלצים הוא ספרה של ריאן אייסלר "הגביע והחרב". זה הספר ממנו שאב דן בראון את הרעיונות המרכזיים לכתיבת "קוד דה-וינצ'י". בספר שוטחת אייסלר מארג חיים שהיה קיים בעולם לפני אלפי שנים – תרבויות שחיו לאור דרך של שותפות, כאשר הדרך ליצירת שפע עבור כולם היה ביצירת שפע נוסף, לא בגזילתו מאחר שהיא דרכה של החרב. לא שלא היו בעלי מעמדות בצורת החיים הזו אבל בני האדם היו שווים כבני אדם. המעמדות נגזרו מן התפקידים השונים שמילאו פרטים בחברה. אלא שעם המעמד באה גם האחריות – מעמד גבוה יותר גבה מחיר של אחריות חברתית. מחברי המעמדות הגבוהים נגבה מחיר גבוה יותר אם חרגו ממוסכמות החברה. הם גם היו אלא שעסקו ללא לאות בהטבת תנאי החיים של כל מי שהיו חלק מן החברה שניהלו, יותר מאשר אחרים.

אחוות הטבעת והשולחן העגול

כיצד נבחרו למלא את תפקידם? על פי התאמת כישוריהם למשימה ללא הבדל גיל, גזע, מין או רכוש. אם הם היו המתאימים ביותר, הם יצאו לדרך. בתפיסת העולם הרווחת כיום, אם שואף אדם למלא תפקיד שנראה לו אטרקטיבי גם אם אינו מתאים לתפקיד לגמרי הוא ינסה להשיגו בכל דרך, גם במחיר התרחקות גדולה מליבו, ממה שהוא באמת טוב בו. כך אנחנו מקבלים כיום רבים העוסקים במה שהם עוסקים כי נראה להם שזה ישתלם להם יותר, לא בגלל שהם באמת אוהבים זאת. הערך המוסף שיש להם להציע הוא קטן בהשוואה לכאלה שבאמת מתאימים לכך ולכן הם מפעילים כל מני טכניקות התקדמות אחרות.

שני הרעיונות הללו נמסרים בסרט באופן עקיף באמצעות גלריית הדוברים וצילומי האנשים המופיעים בסרט. יש שם צילומים של כל קבוצה אתנית על הגלובוס, של כל מעמד חברתי וכלכלי, של הרבה נופים חיצוניים ופנימיים, של סנטימטר מרובע ושל אינסוף.

גלריית הדוברים

סרט שחלק גדול כל כך ממנו מועבר בדיבור פרונטלי למצלמה יכול לצנוח לקרשים בלי קושי. אנשים במעמד של הצלחה בסדר גודל כזה יכולים היו להתעקש על זמן דיבור זהה לכולם – מה שיכול היה להכשיל את הסרט מלכתחילה. במקום זה מונחים המסרים השונים בפי הדוברים המתאימים ביותר למסר שנתבקשו להעביר וביחד הם יוצרים הרגשה של שולחן עגול – כולם שווי מעמד במעגל, כל אחד תורם את חלקו לטובת מטרה גבוהה יותר וכל אחד מציע את הטוב ביותר מבחינתו. יחד הם טווים את הסיפור. נתבונן רק בכמה דוגמאות:

מייק דולי ובוב דויל, סופרים, שניהם רהוטים מאוד בדבריהם. הם יודעים לנסח רעיונות בבהירות רבה ולכן משרתת יכולתם זו העברה ברורה של מסרים בדרך רציונלית. הם לא צריכים לדבר הרבה זמן כדי להעביר מסר והסיפור האישי שלהם לא מופיע. הם משאירים את במת הסיפור האישי לדוברים ה"רכים" יותר, כאלה שהסיפור האישי שלהם עובר מצלמה הרבה יותר חזק והוא כנראה גם יותר דרמטי.

ג'ק קנפילד וג'ון אסרף מקבלים הרבה יותר זמן על הסט וזה משום שהם מספרים סיפור אישי מצויין. הם עדיין לא הסיפורים ה"קשים" יותר אבל הם סיפורים אישיים מטאוריים. נעים להקשיב להם, יש להם דרך בלתי אמצעית לספר את סיפורם ודרך הביטוי שלהם היא אנטיתזה למה שהיינו מצפים באופן סטריאוטיפי. הם עוזרים לצופים להבין איך בפועל יישמו בחייהם את "הסוד" ובכך מעמיקים את ההבנה של הרעיון.

בוב פרוקטור וג'יימס ארתור ריי, שניהם פילוסופים, מציגים את הרעיון בדרך גבוהה כשסגנון הפרזנטציה שלהם כמעט הפוך על הפוך – פרוקטור מציג את הרעיון בנחרצות אבל מדבר בעיקר על יישומו ברמת הפרט, ריי זורם כמעט בחצי פה ובנונשרלאנס על המסך, הוא נראה כמעט כמו נער שעשועים אבל דווקא הוא זה המציג את הפן הפילוסופי הכולל.

בתור מספרת סיפורים, מי שהכי שבה את לבי כדובר הוא ג'ו ויטלי. הבן-אדם יודע לספר סיפור והוא מגייס ידע מדוייק כדי להעביר את המסר שהטילו עליו להעביר. הוא מדבר על החלקים הפחות קלים, על דברים שיש להודות בהם, על שלבי העבודה. מי שבחר אותו למסור את המסרים הללו ידע בדיוק מה הוא עושה. לא היינו מקבלים את המסרים הללו אם היו מושמים בפי כל דובר אחר בסרט.

המקבילה הנשית לג'ו בסרט היא ליסה ניקולס. האישה הזו יודעת לדבר פשוט, לדבר לעניין ולגעת במקומות המרגשים ביותר פשוט בשל אופן ההיגוד שלה. אפס מסכה, בן-אדם אמיתי אמיתי. ומולה מייקל בקוויד' שרק ממנו אפשר לקבל מסרים כל-כך אוהבים ועם זאת נוקבים, תובעניים לעניין האחריות החברתית.

אני יכולה להמשיך ולפרט כאן את כל הגלריה אבל חבל. אם זה מעניין אתכם והבנתם את הרעיון, תוכלו להבחין בעצמכם במהלך הסרט איך הותאם כל דובר לתפקידו במסירת המסר ואיך זה משפיע עליכם. המפיקים בנו על דמותם האמיתית של הדוברים, לא על שחקנים ובזאת גם הפגינו את המחויבות להליכה בדרכה של אחוות הטבעת ובדרך השותפות כשכל אחד עושה את מה שהוא הכי טוב בו לטובת ההתקדמות של כולם.