עדכון ינואר 2020: לכל המחפשים בגוגל 'סטוריטלינג חינוך' – הרשומה המקורית 'עם כל הכבוד לעידוד הקריאה' נכתבה בדצמבר 2006. בינתיים עבר חוק הספריות, אבל שום דבר מהותי בכל הנוגע לסטוריטלינג ומערכת החינוך לא השתנה – אלא לרעה. אם אתם לא מוצאים משהו שמספק אתכם, הרשומה הזו תאיר את עיניכם בעניין הסיבות. בתחתית הרשומה יש קריאה לפעולה. היא נכתבה לפני 13 שנים. עדיין יש מקום לפעולה. ורק לצורך ההשוואה – בלא מעט מדינות בעולם מספרי סיפורים מוזמנים לבתי ספר לשהות-אמן של מספר ימים. הם מספרים סיפורים לבני כל הגילאים, גם להורים, ומקיימים סדנאות עם תלמידים, מורים וחברי סגל, וגם עם הורים. ככה בונים תרבות שבעל פה ויכולות תקשורת מפותחות.

—

לפני שבועיים נודעה לי ממש במקרה הסיבה שבגללה לא פולט הפקס. שלי הזמנות להופעות כמספרת סיפורים בבתי-ספר יסודיים ותיכוניים: במסגרת סל-תרבות ארצי לא ניתן להזמין מספרי סיפורים לבית הספר לילדים מעל כיתה ב'. נקבע שמעל כיתה ב' הם צריכים לפגוש סופרים. לבית הספר מתוקצבת רק פעולה אחת בשנה בתחום ספרות אז אם כבר – שהילדים יפגשו סופרים. אני לא נגד סופרים, אני ממש בעד. אבל ההחלטה הגורפת הזו מקוממת אותי.

מדוע? כמה סיבות

רשימת מספרי הסיפורים שעברו בחינת ועדת רפרטואר גם בסל-תרבות וגם באמנות לעם כבר ארוכה מאוד. יש ביניהם בעלי יכולת להעשיר את עולמו של השומע ולעודד אותו להיכנס לעולם של מילים ראויות, של מחשבה, הקשבה, דיבור וקשב. כל האנשים האלה השקיעו זמן, רצון, משאבים ותשוקה להיות מי ומה שהם כמספרי סיפורים. לא רק השקיעו – גם הצליחו לעמוד ברף האמנותי שנקבע. אבל מה שלא נאמר להם מלכתחילה הוא שסיכוי להופיע ולתרום מיכולתם – כמעט לא קיים.

למרות החלטת המערכת, יש בתי ספר שכן רוצים לזמן מספרי סיפורים. אבל, במסגרת סל-תרבות, זה לא ניתן. אז ניצבות בפניהם שתי אפשרויות: לגייס משאבים נוספים לטובת הזמנה פרטית, או ללכת עם הבלוף שכופה המערכת: המספר מוזמן להופיע בפני ילדים בכיתה א' ומגלה שבפועל הם מאוד גבוהים לגילם… מערכת יקרה – בתי הספר מאותתים לכם שהם רואים צורך בהזמנת מספרי סיפורים. למה לדחוף אותם לעקיפה?

מקבוצה שלמה של אמנים נמנעת האפשרות לפרנסה מכובדת דרך מופעים לילדים. מה שחמור לא פחות היא העובדה שהסידור הזה מייצר "חור" בקהל הפוטנציאלי של מספרי הסיפורים. החור מורגש מאוד. המודעות לאמנות הזו יורדת בשל החלטה אסטרטגית. במשך שנים אנחנו מתפלאים מדוע לא מגיעים ילדים גדולים ובני נוער למופעי סיפור. עכשיו אנחנו יודעים מדוע. ולא שהחבר'ה האלה לא אוהבים לשמוע סיפורים. אם מזדמן להם לפגוש מספר הם יושבים מרותקים אף יותר מהילדים הצעירים. יש להם את היכולת להבין רבדים רבים יותר בסיפור ולחבור עם תכניו ועם הרגשות שהוא מעורר בהם ביתר שאת. הם גם מסוגלים לרפלקציה עמוקה יותר והלקחים הפנימיים שהם מפיקים מהאזנה למספר עמוקים בהרבה משל הצעירים. מפגש כזה אף מעודד אותם לבוא לידי ביטוי ולהשתמש במה ששמעו, לספר את הסיפור הלאה.

חלק מתכנית הלימודים בספרות בכיתות ה' וז' נוגע בספרות העממית. בכיתה ו' לומדים על יוון והמיתולוגיה היוונית. מי יכול לבצע יצירות כאלה טוב יותר ממספרי סיפורים שזה לחם חוקם? אבל לבתי הספר אין היכולת להזמין מספרי סיפורים לבני הגילאים הללו באמצעות סל-תרבות. אם המורה או הספרנית שבסופו של דבר תקרא להם את הסיפורים אינה שולטת ברזי התקשורת המילולית האמנותית המדוברת, אם אין לה זמן להתאמן על ביצוע היצירות כראוי, הרי שנגזר גורלן של תרבויות עתירות לשיממון והדחקה לקטגוריית "משעמם". לא חבל? מדפים עמוסי אוצרות עומדים מבוישים וזנוחים בספריות רק משום שלילדים אין מושג מה מחכה שם. כל מספר סיפורים שהופיע בבית ספר יודע לספר לכם שאם הגיע לאותו מקום שוב, כמה שזה נדיר, רבים מן הילדים מופיעים למפגש שלו עם ספר מעשיות או אגדות מתחת לבית השחי או שהם יודעים לספר לו על סיפורים שקראו בעיניים בורקות כמי שפתח תיבת אוצר וחשף את תכנה הנוצץ.

הסיבה לחלק מן הבעיה

מתוך הפתיח לתחום ספרות בפורטל ההורים של אוח (כיום יש פורטל הורים חדש):

פעילות סל תרבות בתחום הספרות — בראש ובראשונה באמצעות פגישות עם סופרים, אך גם באמצעות המפגש עם מספרי סיפורים בגילים הצעירים — נועדה להעמיק את החוויה הספרותית, לגוונה ולהעשירה בעזרת המפגש הבלתי אמצעי עם יוצרי הספרות. מטרתה לעורר את הסקרנות ולעודד את הקריאה החופשית לשם הנאה, ולאו-דווקא לשם לימוד. במפגש החי עם הסופר נוכח התלמיד בעליל כי הספרות אינה פרק לימוד בלבד, משהו חנוט וסמכותי — אלא דבר-מה עכשווי, אקטואלי, חי ונושם, הממשיך להיווצר יום-יום. המפגש בין היוצר ליצירה ובין הסופר לקורא פותח פתחים חדשים לספר, לסיפור ולשיר: לתלמיד ניתנת האפשרות לשמוע מהסופר על הקשר בין הביוגרפיה האישית ליצירה ובין המציאות ליצירה; הוא עשוי לזכות בפרשנות בלתי אמצעית הן דרך עצם שמיעת היצירה בקולו של היוצר ובאינטונציה שלו, והן בתשובה לשאלותיו הישירות; הוא יכול להפגיש את דמיונו, כקורא, עם עדותו של הסופר, כיוצר, ולממש את סקרנותו בדבר היחס שבין דמיון למציאות, ובין גיבורי היצירה ליוצרם או לדמויות ראליות. בגילים הצעירים החוויה היא בעיקרה אמוציונלית, והיא יכולה להתממש באופן חלקי גם באמצעות מספרי סיפורים. בגילים הבוגרים יותר עשוי להיווצר שילוב של חוויה רגשית וחוויה אינטלקטואלית, היכול לתרום תרומה ניכרת לעידוד הקריאה והעמקתה.

יכול להיות שמנקודת מבטו של איש ספרות מה שכתוב למעלה בעניין מספרי סיפורים הוא נכון. מזווית הראייה של מספרי הסיפורים זו הגדרה מצמצמת ביותר. כוחה של אמנות הסיפור גדול בהרבה מן המצוין כאן ולא רק בגילאים הצעירים. אמנות הסיפור אינה רק חוויה אמוציונלית אלא עומדת בכל סטנדרט של חוויה אינטלקטואלית ראויה. העובדה שהמילים אינן כתובות אלא מדוברות, אינה מפחיתה ממורכבות המבנים הצורניים ומהעירור השכלי הנדרש מן המספר או השומע, זו פשוט דיסציפלינה אחרת.

יותר עמוק

מצטרפת לכך סוגיית ה"מה שמודפס קדוש". אני לא בטוחה שנקטתי לשון הגזמה. אנשים מתייחסים ברצינות תהומית לטקסטים מודפסים ובקלות רבה מדי לטקסטים דבורים. אני רואה את הקושי העצום של תלמידים לאמנות הסיפור ברגע בו מסתבר להם שיצטרכו ליצור טקסטים באמירה, ללא רישום. חיבוטי הנפש, הייסורים, ההתנגדויות, הקושי לסמוך על היכולת ליצור ללא קביים של רישום מעידים על נכות תרבותית ושכלית – המילה הכתובה וההיסמכות עליה הובילה לניוון היכולת ליצור מבנים אינטלקטואליים על-פה. מה שהיה משך אלפי שנים דרישת בסיס בתקשורת האנושית על כל רבדיה נדחק הצידה. מה שנתפס פעם לא רק כיכולת ביטוי ראויה אלא כיכולת עתירת כוח והשפעה נותר בידיהם של מתי מעט. העדות הבולטת לכך היא יכולת הביטוי המילולית הכל-כך עלובה של ילדים ובני-נוער כמו גם מבוגרים רבים.

לא שהקריאה אינה תורמת לעושר השפה; לא שאינה מרחיבה את הדעת; אבל העיסוק בטקסטים מודפסים בלבד אינו מעודד את היכולת ליצור תקשורת ראויה אצל כל אדם. סעו לבקר במקומות בהן נשמר המנהג של סיפור סיפורים מגיל צעיר מאוד, סעו לבקר במקומות בהם מעודדים ילדים ובני-נוער מגיל צעיר ליצור מבנים מורכבים של דיבור. לדבר עם ילד באירלנד הוא תענוג צרוף – הוא קשוב משך זמן ארוך בהרבה מן הממוצע למבוגרים במקומותינו וכשהוא פותח את הפה אתם מתמוגגים ושואלים את עצמכם "למה לא אצלנו?" ליכולת הביטוי הזו יש השפעה ישירה על סגנון החיים וסוגיות כמו אלימות שכל-כך מעסיקות אותנו. נכון, אירלנד היא אחד המקומות בעולם בהם פרץ הטרור בעוז וקטל חיי רבים. אבל אירלנד, היא גם המקום בו נמצאה הדרך לפתרון והוא פתרון של הערכה לנרטיב של היריב ובניית נרטיבים חדשים.

אז יש במערכת החינוך ונילוויה מי שהבחינו בהיעדר הקול ועכשיו צצים להם פרויקטים עתירי תקציב לעידוד הקריאה בקול. את הרציונל העומד מאחורי היזמה הזו קראתי. הכוונות טובות אבל הצעד קצר מדי – קריאה בקול של חומרים מודפסים תוליד רק חלק מן התועלת, לא את כולה. דרמטיזציה של טקסטים אינה תקשורת מלאה אלא העצמה של אותו הדבר. כדי ליצור את הדבר האמתי – את העידוד ליצירת קשר דו-כיווני בין ילדים ומבוגרים היודעים לבוא לידי ביטוי, המסוגלים ליצור רעיונות חדשים ולהעשיר את ההון האנושי/רוחני/אינטלקטואלי/תרבותי, חסרים חלק מן המרכיבים ההכרחיים גם ביזמה הזו. עידוד הקריאה היא תפיסת עולם צרה מדי מכדי לתקן את מה שבאמת דורש תיקון.

דוגמאות מתחומים אחרים

כמי שעוסקת בחינוך מוסיקלי אני יודעת לומר כי היכולת ליצור אמירה אישית מעודדת את הנגן הצעיר להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהשקיע. שנים רבות עוסקים הילדים באימון בנגינת תרגילי בסיס וביצירות של יוצרים ידועים. אבל מה שמעודד אותם לעשות את העבודה המפרכת הזו, להבין טוב יותר מה הם עושים ולמה ולהמשיך לעבוד – הוא העידוד ליצירה עצמית והקשר הבלתי אמצעי עם מוריהם. אם אתה רוצה ללמוד לנגן, אתה רוצה לפגוש את מי שמתחבט באותן בעיות כמוך, את מי שיש לו יותר ניסיון באותן סוגיות. לפגוש את מי שכתב את המוסיקה זה מסקרן ואם המפגש טוב אז זו חוויה מרתקת ומעשירה. אבל מה שדוחף נגנים צעירים לשאוף להתקדם באמת הוא המפגש עם נגן-אמן.

תלמידים במגמות תיאטרון זוכים לפגוש שחקנים ובמאים. לפגוש את כותב המחזה יכול להיות מעניין מאוד. מפגש כזה יכול להעמיק תובנות רבות אודות היצירה, המניעים לכתיבתה, תפיסת עולמו של היוצר, הז'אנר בו הוא בא לידי ביטוי. אז מדוע מפגישים את התלמידים בעיקר עם המבצעים? כי זה מה שהם רוצים להיות – שחקנים ובמאים. הם רוצים לפגוש בעלי ניסיון בחוויה המעניינת אותם אישית.

תלמידים למחול פוגשים רקדנים, תלמידי אמנות ציירים ופסלים. מה שלא הצלחתי להבין זה מדוע צריכים ילדים שרוצים לעודד אותם לקריאה, לפגוש רק את הכותבים? אם כבר, הרי שמדובר כאן בעידוד הכתיבה. אז קבע מי שקבע שכעת יפגשו ילדים קוראים. זה צעד קדימה אבל… קצר מדי. משום שאם אני מדברת על האפשרות ליצור בדיבור, כתנאי בסיס לתקשורת ראויה, בעולם בו המילים הן חלק ניכר מאמצעי העברת הרעיונות בין בני-אדם, עדיין אין כאן עידוד ליצירה. אין עידוד להערכה ביקורתית של יכולת. היה רצוי בהרבה שיפגשו את מבצעי התקשורת המילולית, לטעמי לפחות. אותה חוויה אמוציונלית בה דובר בפתיח לתחום ספרות בסל-תרבות היא מרכיב עצום בתהליך ההפנמה והיצירה העצמית של יצירות מילוליות בכל גיל, לא רק בגילאי גן-ב'. מי שיודע להביא אותה אל קדמת הבמה על כל מרכיביה – היא הדמות עמה כדאי להפגיש את הצעירים.

לבכות זה לא מספיק – קריאה לפעולה

ולכן, יש בכוונתי ובכוונת מספרים אחרים לפעול לעידוד תכיפות מפגשי ילדים ובני-נוער עם מספרי סיפורים. את החלטת המערכת יכולים לשנות רק ראשיה. אם יואילו לחשוב על העניין פעם נוספת וישתפו בדיון גם אותנו, נשמח לעזור ולהשתתף. אם יחליטו ההורים שהם רוצים להשפיע מתוך הבנה והכרה בצורך – אדרבא ואדרבא. אבל גם אם לא יקרו אלה, אנחנו נתחיל לנוע קדימה בדרכנו, שהיא תמיד דרך ארוכה, מופלגת ונעימה. מי שרוצה לתרום לדיון או לעזור, מי שרוצה להגיב או להאיר, מי שחושב שיש ביכולתו להרים את הכפפה יחד אתנו, מוזמן להגיב – כאן או ישירות אלי במייל.

כן, יש כאן הזמנה מפורשת לפעולה וכוונה מוצהרת להפיץ את הדברים בכל מקום אפשרי. אם יש לכם היכן – אנא. גם אם כדי לומר דברים שכנגד.