לפני זמן מה ביקרתי בחוות כנרת כדי לדבר עם קבוצת מדריכים צעירים אודות הדרכה אפקטיבית באתרים. בכניסה לחווה העוברת עתה שימור ושחזור מקיף פגשתי גברת מבוגרת ושברירית למראה. אבל ברגע שפתחה כדי לדבר היה ברור לי שהיא שובה אותי בכבלי נועם השמורים רק ליודעי דבר, כאלה שאכפת להם ליצור קשר עם כל אדם.
היא ישבה עם הצעירים על מעגל המשתלמים ללא קושי. בכל פעם שלקחה לעצמה את רשות הדיבור היה קשה לנו להינתק מסיפוריה ומדרך הגשתם הפשוטה, הישירה ורבת הדימויים. לא, היא אינה בת המקום, היא בכלל מתל-אביב, בת לאיש מעמד הפרולטריון ואישה שהייתה צלמת תל-אביבית ידועה. לא, היא לא הייתה דורשת ספר בצעירותה ואת שנות בית הספר, אם סיימה בכלל, בילתה תחת הכותרת "מספיק בקושי". כששמענו את גילה מפיה לא נותר לנו אלא להישאר פעורי פה נוכח הצלילות, העורמה והחן ששפעו ממנה.
לקראת תום ההשתלמות שמעתי מפי מי שהזמינה אותי אודות המפגש הראשון ביניהן. "הגעתי לכאן בפעם הראשונה בדיוק כשהיא הייתה באמצע הדרכה. מולה על הכורכר ישבה קבוצה גדולה של תלמידי כיתה יא'. הם לא הסירו ממנה את העיניים והקשיבו לה בדריכות. כשסיימה זכתה מהם למחיאות כפיים סוערות." אז אם אתם מזדמנים לסביבה כדאי לכם לבקר שם. את שמה לא אומר לכם, היא כבר תעשה זאת משום שברגע שתכנסו למתחם החצר היא תראה אתכם ותיגש לדבר. למה זה כדאי? כי מאישה מבוגרת שיודעת להחזיק קבוצת תלמידי יא' על כף ידה, יש לכולנו מה ללמוד.