יש חוויות בחייו של מספר סיפורים שלא תשכחנה לעולם, הן חלק מן המניע להמשך עבודתו והן אלה המאתגרות אותו להמשיך ולרדת לעומק חקר מלאכתו. זו אחת מהן.
 
מכשיר הפקס פלט עוד דף הזמנה למופע מטעם 'אמנות לעם'. התבוננתי בתאריך, בסוג המופע המוזמן ובמקום הביצוע – 'נוה עופר' – שם לא מוכר. סריקה קצרה של הדף העלתה קידומת טלפון באיזור תל-אביב. "טוב," חשבתי לעצמי, "הנהג כבר ידע. כל אחד והדבר שהוא טוב בו."
 
התאריך המיועד הגיע ואיתו הנהג. יצאנו לדרך וכעבור כמה דקות הוא שאל "את יודעת איפה זה נוה-עופר?" חשבתי שהוא ידע. סיכמנו שכשנתקרב לאיזור נשאל נהג מונית. עצרנו אחד – לא ידע. עצרנו שני – גם הוא לא ידע. השלישי אמר "נוה-עופר? זה אבו-כביר." התאריך – שלושה ימים לפני ליל-הסדר. אבו-כביר היא שכונה בה חיים בעיקר אנשים מסורתיים. הם ודאי עסוקים עכשיו בהכנות לחג, "מי יגיע לאירוע כזה בתאריך כזה?" שאלתי את רכזת התרבות החביבה שקיבלה את פנינו. "אני באמת לא יודעת, אבל זה התאריך שנקבע."
 
להפתעתי, רבע שעה לפני זמן תחילת המופע הופיעו בהליכה כבדה שתי נשים מבוגרות. הן שוחחו ביניהן בערבול לשון עברית-ערבית. כשראו אותנו חייכו חיוך רחב וקורן והתיישבו להן בנחת על שני כסאות אותם הקפידו להציב מול מרכז הבמה – מקום טוב באמצע. זה היה חמוד ומלא תקווה אבל באותה מידה הרגשתי איזו עליבות. אבל לא לזמן רב – בעקבותיהן צעד עוד זוג נשים. אחת מהן הושיטה לי יד שאצבעותיה נפוחות ממים וצרובות מאקונומיקה. שוב חיוכים ותחושת העליבות התרחקה קצת לאחור. עוד שלוש ועוד שני בחורים שתסרוקתם המתולתלת עדיין נוטפת מי-דוש שבאו לבדוק מה העניינים ולמה האורות במתנ"ס דולקים. גם הם התיישבו. בסופו של עניין התכנסו שניים-עשר אנשים והנהג אמר "אני הולך לישון ברכב, תעירי אותי כשתגמרי." צחקתי. זה נשמע כאילו שהוא חשב שאני היחידה לחיסול נמרץ, גומרים הולכים.
 
אבל זה לא ככה. מולי יושבים בני אדם. הם יצאו מתוך הבתים שלהם, באמצע העבודה, שלושה ימים לפני ליל-הסדר כדי לשמוע אותי ולקבל משהו לעצמם. זה לא גומרים הולכים. הצגתי את עצמי ואמרתי להם בדיוק את הדברים הללו. ברכתי אותם ואותי על מזלי הטוב. ואז התחילה המלחמה – מלחמת הסיפורים. מספרים מנוסים מכירים את התופעה הזו – יש רגעים בהם ברור לך מה אתה רוצה לספר ומה מתאים ויש רגעים בהם עוברת השליטה אל הסיפורים הנאבקים על מקומם. "ספרי אותי!" "לא! ספרי אותי!" וכן הלאה, פשוט לא יאמן איך שהסיפורים משתמשים בנו. הדרך היחידה להתמודד עם התופעה הזו היא לא להפעיל כל שיפוט הגיוני אלא פשוט לשקוט עד שיזכה אחד הסיפורים בתחרות הבינסיפורית שלהם ויביא את עצמו לחלל העולם דרך המספר.
 
הרגשתי שזה מגיע, פתחתי את הפה ולתדהמתי הרבה שמעתי את עצמי מתחילה לספר את "סיפורה של האישה מבאת'" מתוך סיפורי קנטרברי לצ'וסר. משום שמספר מפתח עם השנים מוח רב-ממוקד יכולתי לשמוע במקביל לביצוע גם את מחשבותי "מה?! צ'וסר באבו-כביר?!" אבל לא עזר לי, הסיפור השתלט על הבמה ואני נתונה למרותו, טווה את מה שדרוש לו ולקהל כדי לחיות יחד בעניין.
 
כעבור עשרים דקות הסתיים הסיפור הכתוב בחריזה ומתורגם לעילא בידי שמעון זנדבנק קוסם המילים. שקט השתרר, הם הביטו בי, אני הבטתי בהם. כחלוף כמה שניות פנו שתי הנשים שישבו בדיוק מולי זו אל עיני זו ואחת מהן הנידה בראשה לשניה בשביעות רצון. הן פנו חזרה אלי וחייכו. נרגעתי. ואז פנה אלי אחד הבחורים ואמר "גברת, תשמעי, כל הכבוד. אחלה סיפור שבעולם. אני יודע שדיברת עברית, לא כל מילה הבנתי אבל זה הסיפור שלך, הוא משו משו. אני עכשיו דבר ראשון הולך לאשתי לספר לה איך היא צריכה להגיד לי מעכשיו להתנהג אליה ולעשות לה כבוד מהיום ושהיא גם תעשה לי."
 
ועל זה אבא שלי היה אומר "את מבינה מה שזה?"