בשנת 2002 השתתפתי בפעם הראשונה בועידה השנתית של הNSN – הארגון האמריקאי למספרי סיפורים. משעות הבוקר זרמו למלון עוד ועוד אנשים עד שהתקבצו להם כ400 אישה ואיש. הגענו מוקדם משום שלפני הועידה עצמה התקיים אירוע קדם-ועידה ובחרתי לקחת חלק בקבוצה המתמקדת ביישום אמנות הסיפור בארגונים. האולם היה רחב ידיים, ישבנו סביב שולחנות עגולים והבוקר קלח בנחת. בזה אחר זה עלו דוברים שסיפרו על הצלחותיהם ביישום סיפור סיפורים בארגונים גדולים וקטנים. היה מעניין והדיון נקטע רק לטובת ארוחת צהריים שהוגשה בחוץ. יצאתי, ראיתי תור גדול וחזרתי לשבת בינתיים באולם, לבד.

כעבור כמה דקות הרגשתי שמבעד לדלת עומדת לעבור ישות המשדרת אנרגיית חיים חזקה ביותר. עוד שניה חלפה, ודרך הדלתות הגבוהות הופיעה גברת עגלגלה, לא גבוהה במיוחד, מבוגרת ממני, לבושה שחורים ופרח אדום עצום נעוץ בתסרוקת השיניון שלה. כשראשה מוביל קדימה, היא סרקה את האולם והניחה את מבטה הנוקב עלי, עשתה את הדרך הפתלתלה ביער הכסאות וישבה בכיסא הסמוך אלי בלי להוציא מילה. לא אופייני לאמריקאים. "שלום," אמרתי והיא המשיכה להתבונן בי. זה לא הרגיש לא נוח. "את לא רוצה לדעת למה ישבתי לידך?" שאלה לבסוף. "למה ישבת לידי?" עניתי כמתבקש. "הרגשתי מבחוץ שבאולם הזה יושבת ישות עם נשמה חזקה אז נכנסתי לראות מי זה" הנחיתה.

לא יכולתי להתאפק מלצחוק ופלטתי "אם היית גבר הייתי אומרת לך שזה משפט פתיחה מקורי." היא חיכתה בסבלנות עד שאצא משביעות הרצון העצמית שלי ואז אמרה "את לא יודעת מי אני." הודיתי, ואז הוסיפה "אני דר' קלריסה פינקולה אסטס." עכשיו זה היה התור שלה להיות מרוצה כי בקלות היה ניתן לראות שהלסת התחתונה שלי פגעה בשטיח. "את הרבה יותר יפה במציאות מאשר בצילומים שלך," אמרתי. מה לעשות, זה מה שעף לי מהפה ולשמחתי לא ההיפך. "גם את" ענתה ואז התפוצצה מצחוק והמתח הראשוני שנוצר מכל המהלך הפותח הזה הפשיר.

היא התעקשה שאוכל משהו וטרחה לקום, לעמוד בתור ולהביא לי צלחת עמוסה. "we have to break bread together" זימזמה תוך כדי שהיא בוצעת פרוסת לחם ועומדת עלי כדי שלוודא שאני לועסת. רק אחרי שנחה דעתה בעניין האוכל אמרה "אז מה את חושבת על מה ששמעת עד עכשיו?" היו לי שתי אפשרויות – להיות נייסית או לומר את האמת. בעצם הייתה לי רק ברירה אחת ועניתי "זה מעניין, זה יפה אבל שמעתי רק על הצלחות. אין קשיים? זה חסר לי." "איפה בגוף זה מרגיש לך חסר?" שאלה. אחרי מחשבה קלה הנחתי את ידי על הבטן ואמרתי "כאן." דר' פינקולה-אסטס שקעה לתוך מחשבות עמוקות ואני המשכתי לאכול. אחרי שלוש דקות אמרה "יש לך משהו לכתוב עליו?" התיק שלה היה עמוס ניירת ודי ברור היה שיש לה משהו משלה לכתוב עליו אבל פתחתי את המחברת שלי ואמרתי "בבקשה."

היא דיפדפה במחברת הרשומה בשפה שאינה מכירה עד שהגיעה לעמוד נקי ורשמה עליו, סובבה אלי את המחברת ואמרה "זה?" על הדף הייתה רשומה מילה אחת – "PARNASA". חייכתי לעצמי בהפתעה אבל גם כי פתאום הבנתי את עומקה של המילה הזו. "כן," עניתי וגם הסברתי במה חידשה לי השאלה שלה. "תודה לך, עזרת לי מאוד ועוד תביני איך ומה", אמרה, קמה ויצאה כלעומת שבאה. שוב חייכתי כי כבר היה לי סיפור והייתה לי מילה רשומה בכתב ידה במחברת שלי. ימי הכנס חלפו בעניין גדול והיום האחרון נפתח בהרצאה של אותה גברת. הפעם הופיעה לבושה בפרח אדום וכל תלבושתה הייתה בצבע המתריס הזה. נושא ההרצאה "חניכה: איך להיות מבוגר: המתנות והאתגרים."

תמצית דבריה – רכישת בגרות אינה עניין של גיל כרונולוגי כמו שהיא הוצאה לפועל של כישורינו והמתנות שיש לנו ובחינת עמדותינו ללא הרף. הפואנטה בלהיות חכם היא להיות אדם אמיתי. בזאת אנו לומדים לפרנס (מוכר מאיפה שהוא?) ולייעץ לעצמנו ולאחרים ויש לגבורה הזו דרך להתפתח. את התמצית הזו העתקתי בתרגום חפשי מחוברת הכנס. חיפוש במחברת שלי הוביל להבנה שלא רשמתי כלום בהרצאה שלה ואני יודעת בדיוק למה; היא הצליחה לרתק אותנו למקומותינו בלי רצון לעשות דבר מלבד לשמוע אותה עוד ועוד. אולם של 400 איש צחק יחד, בכה יחד ואי אפשר היה להשתחרר אפילו לרגע מקורי הקסם שטוותה ביד אמן דרך ליבות כל היושבים בקהל. היא הציגה את רעיונותיה בזה אחר זה, שוזרת דיבור חופשי בקריאת קטעי שירה, בדיחות ודברים חריפים אודות תפקידו של המבוגר כמספר סיפורים עבור משפחתו, של המנהיג עבור קהילתו. הוא זה המעביר את הדורות הצעירים יותר דרך זכרון אבותיהם ואירועים שקרו, הוא העוזר להם לפענח את זהותם בזמנים של שינוי, הוא המתיר את לשונם בהתמודדות עם אובדן וכאב. לא רק שהוא היודע לעשות זאת – זו אחריותו המרכזית בחיי משפחתו והקהילה בה הוא חי.

עד כדי כך חשוב התפקיד בעיניה שהגיעה לומר "אם אתה רוצה להרוס תרבות, הרוג ראשית את מספרי הסיפורים" ללמדנו שהיעדר מספרים או היעדר "זקני השבט" או נושאי ידע מבוסס מסורת ארוכת שנים וחשיבה, פירושו הרס התרבות. הרס התרבות, זהותה והתפוררותה לכל רוח ולהשפעות שאינן בהכרח רצויות. היא בנתה את הנקודה הזו נדבך על גבי נדבך ואני, כמו שאר היושבים בקהל, חשתי את הכאב הצורב שעלה בי מן ההרהור בתרבויות שאני מכירה שהיעדר מספרים ואנשים מבוגרים היכולים להתבטא אמת מאפיין אותן. עלה בי הצער על העוני והגזל הרוחני, על הרעב לזהות, לתוכן. ואז, ברגע ההוא, אחרי שקיבות כולם נחמצו המשיכה "כן, זה סוג של רעב לדבר שהיהודים קוראים לו – פרנסה" והרחיבה אודות כל משמעויותיה של המילה הזו – לפרנס את האש, את הבטן, את המשפחה, הקהילה, המדינה, הלאום, הזכרון, הזהות, לדאוג לכך שלא יהיה רעב לא בנפש ולא בגוף, לא ליחיד ולא לקבוצה, לפרנס ללא הפסק.

התובנה הבאה עבורי הייתה הקשר בין הדברים הללו לאופן בו מתרחשות אינטראקציות דיבור שטבען מפרנס – שזו אמנותו של מספר הסיפורים. אנחנו שואפים לתת אוכל לרעב וראשית עלינו לזהות את הרעב כדי שנוכל לתת את האוכל הנכון. אנחנו עושים זאת עבור אחרים ועבור עצמנו וכל המהלך הזה קשור בחוכמה, בלהיות אדם אמיתי. בין שאר השמות בהם התברך העיסוק הזה נקראים המספרים "seekers of truth" – דורשי אמת. במקומות בהם אין מספרי סיפורים, אין דורשי אמת ואינטראקציית הדיבור יכולה להתבסס שם על שקר גמור. לא רק שקר לגבי עובדות אלא בעיקר שקר בכל מה שמפרנס ולכן העוני והרעב בגוף וברוח. שלא תטעו – מספרי סיפורים לא תמיד מדברים אמת עובדתית, אבל האמת שאנחנו מייצגים עמוקה מן העובדות. היא נוגעת לעיתים קרובות במה שלא ניתן כלל למדוד, רק לשמוע עליו חוויות. אנחנו מציעים פתרונות סובייקטיביים לבעיות סובייקטיביות.

מתי כושל מנהיג באי אמירת האמת מלבד הפעמים בהן הוא משקר שקר מוחלט הניתן להוכחה? כאשר אין לו כוונה לפרנס את מה שאנחנו באמת צריכים אלא לפרנס משהו אחר כמו אינטרס אישי צר או את הפחדים של עצמו. אם רבים בעם צורחים למנהיג שהוא משקר, הם לא בהכרח מדברים רק על העובדות. הם מדברים בעיקר על אחריות שיש למנהיג כלפי העם – לא להשאיר אנשים לבד בחושך, בבלבול, באי הבנה בקשר לאיך הדברים מסתדרים מול מה שהם מרגישים, בתחושה שהוא מנותק מהם ואינו שומע אותם.

בסוף ההרצאה רציתי לגשת אליה ולומר תודה אבל לא היה לי סיכוי לחדור את חגורת האנשים שעמדה סביבה וכבר הבנו שאני לא אוהבת לעמוד בתור ומוטב לי לחכות להזדמנות אחרת. כעבור שעה, כשהלכתי לאורך אחד המסדרונות במלון היא הפתיעה אותי מעבר לפינה "חיפשתי אותך כדי לומר לך תודה" אמרה "כבר חודשיים שאני מנסה לברר מהי המילה המדוייקת לתיאור הרעיון אותו תארתי ואת עזרת לי למצוא אותה." לא טרחתי אפילו לשאול איך ידעה מי אני אם בכלל, במה עזרתי וכל שאר השאלות שאולי יש גם לכם.