שעת צהריים. אחת מבנותי נכנסה בסערה האופיינית לה ואמרה בקול רם מדי המאפיין את מי שחזרו הרגע מבית הספר בהסעה "אמא, קיבלנו עונש קולקטיבי בהסטוריה." האמא במשפחה הזו היא קצת אדישה אני מודה וגם מאמינה שכל אחד צריך לאכול את הדייסה שהוא בישל "מזל טוב" עניתי בשיממון מה. "בגלל שלא הכנו שיעורים בהסטוריה אנחנו צריכים להכין למחר עבודה של שלושה עמודים על כל האלים של המיתולוגיה היוונית."
"שלושה עמודים על כל האלים במיתולוגיה היוונית?"
"נכון הגזימה? זה המון!"
……….
התקשרתי למורה "אמא, בלי פאדיחות" שמעתי מאחורי תוך כדי חיוג. "שלום" עניתי ל"הלו" שמעבר, "שמי לימור ואני אמא של הגברת הנכבדה שסיפרה לי שהטלת עונש קולקטיבי על הכיתה." כאן אני משמיטה את תלונות המורה לגבי אי הכנת שיעורי הבית הקודמים. "ובכן," אמרתי "אני מבקשת להאריך את מועד הגשת תוצר העונש כדי שאם כבר הבת שלי צריכה לכתוב עבודה על כל האלים במיתולוגיה היוונית היא תוכל לכתוב עבודה כמו שצריך."
"אז מחרתיים," הייתה התשובה.
"חודש," הוספתי "ושלושה עמודים לא יספיקו."
"מספיק שיכתבו רבע עמוד לאל," אמרה היא.
"אז בחישוב שלי, עבודה ברמה בסיסית של רבע עמוד לאל זה משהו בסביבות 25 עמודים."
נפלה שתיקה אז המשכתי "יש במיתולוגיה היוונית קרוב לשמונים דמויות אלים משמעותיות ועוד הרבה חצאי-אלים ודמויות בני זוג וילדים שאליהם אני מבינה שאת לא מתכוונת כי הם לא אלים."
"מה פתאום! יש שתמשרה אלים."
שאלתי "יש לך קשר אינטרנט וחמש דקות?"
"כן" הייתה התשובה.
מסרתי לה כתובת אתר וכעבור חמש דקות צלצל הטלפון. "וואי, לא ידעתי שיש כל-כך הרבה. אבל אני התכוונתי רק לשתמשרה החשובים. שתכתוב רק על השתמשרה החשובים, זה מספיק."
"חבל," אמרתי, "דווקא היה מעניין להרחיב. יש שם סיפורים מרתקים." ראיתי את בתי היקרה מנפנפת אלי ביאוש.
"כן, אבל אין לנו זמן. אז רק את השתמשרה, בסדר?"
נפרדתי מהמורה. בתי ציפתה למוצא פי בקוצר רוח כדי לדעת מה הדין. סיפרתי לה והיא אמרה "איזה מזל שרב המורים לא מקשיבים להגזמות של ההורים" והלכה.
זה נכון. רב מורים לא מקשיבים להגזמות של הורים. לא בכיתה א' ולא במשך שתמשרה שנים.
זאת סוג של התקטננות. ברור שהיא התכוונה לאלים האולימפיים.
שהיא התכוונה לאלים האולימפיים אותם כינתה "השתמשרה החשובים". הצער שלי הוא לא על כך אלא על על צרות האופקים. מותר לאדם לא לדעת אבל למה לכוון אחרים לדעת כמה שפחות? מעבר לכך, האלים האולימפיים הן הדמויות שילדים הכי פחות מתחברים אליהן. דווקא דמויות הנחשבות משניות יותר הן אלה המצליחות להביא אותם להתעניין יותר. זה פשוט היה חבל לי. וכן, יש מה להתרעם גם על צרות האופקים של המורה. לטעמי לפחות. בברכה,
לוקחים יצורים סקרניים ושמחים ונותנים לאנשים קטנים ועייפים לקלקל אותם.
איזה בעסה.
אם למורה היה משתלם לעשות אחרת, היא הייתה עושה זאת. קשה לי להאמין שהיא חשבה על לחסום את הילדים מלימוד אבל אם בצערכת השיקולים שלה יש משהו כבד ומכריע יותר מתכני העבודה כמורה, זה מה שימשוך את תשומת ליבה וכוחה. אם מערכת החינוך הייתה הופכת את הלימוד והחקר המעמיק למשתלמת למורים, הם היו הולכים בדרך הזו. היא הרבה יותר מעניינת מאשר להתעסק בבעיות משפטיות מול הורים למשל, או מילוי דו"חות חסרי תוחלת. אפשר להמשיך את הרשימה. בקיצר, הגיע הזמן לשנות, כל אחד כמה שהוא יכול והיכן שהוא יכול.
אם נרצה להעמיק בצורה המקסימאלית, לא נצא מסופקים מאף תחום ולעולם לא ייסתימו שיעורי הבית.
אמר לי פעם המורה שלי לחשבון בתיכון שאנשים אינטיליגנטיים מתקשים לעיתים מאד בפתרון שאלות פשוטות כמו החידות בפסיכומטרי, כי הם יודעים כמה האפשרויות רבות הרבה יותר מאלה שניתנו להם. בתור דוגמא הוא נתן את נושא תרגילי הסדרות החשבוניות, ואמר שכאשר מוצגים לפנינו כל שלושה מספרים, האפשרות של מתמטיקאי להשלים אותם במספר רביעי היא אין סופית. אני מסיקה מכך שאחד מהתפקידים שלנו כהורים היא להציג את הפוטנציאל לאינסופיות הזאת, אבל דווקא לשים לה סייג.
בכל מקרה כאן יש לתפוח על השכם לחינוך האנתרופוסופי(על ייתרונותיו וחסרונותיו), שמגיל בית ספר יסודי מאד צעיר, מציב בפני הילדים פרוייקטים של חקר ארוכי טווח ורבי משמעות, ולא מפציץ אותם במאסה של שיעורי בית סתמיים.
אם למורה הייתה בכלל אופציה מטעם עצמה לוותר על ההרחבה בשיעורים…