על המקרה בו ילדה אמרה לי "את יודעת שאת מנגנת נורא יפה? למה את לא מספרת סיפורים?" והלכה. על איך כמה מילים עם סימן שאלה בסופן הפכו לי את העולם בשנייה ושינוי את מהלך חיי. התבוננות באותו רגע ובתובנה הראשונה העמוקה שהייתה לי על כוחן העצום של מילים מדוברות.

בין שאר הדברים שאנחנו ההורים נדרשים לשלם עליהם בבית הספר נמצאת השורה "סל תרבות". לכאורה עוד סעיף יקר יחסית אבל מאחוריו ניצב עולם שלם; נסיון להחדיר תרבות לזאטוטים ישראלים דרך מפגש חי עם אמנים. מצידו של האמן, יש כאן מקור לא מבוטל לפרנסה אבל גם התמודדות יומיומית עם מערכת החינוך והילדים וכמו שאומרים – אורח לרגע רואה כל פגע. אבל אם נניח את כל זה בצד, יש בפעילות הזו גם יופי רב ואתגר להפוך את האמנות לרלוונטית עבור הילדים, לעניין אותם, לסקרן אותם, לגעת בהם. וכשנוגעים במקום המפגש בין אמן-אמנות-ילד מגיע רגע האמת. אני כאמנית מתייצבת למפגש עם כל מה שאני יודעת, הילד מתייצב למפגש עם מי שהוא, עם נסיון חייו המועט והסקרנות הגדולה. באותו רגע יש סיכוי שאלמד ממנו משהו.

השנה, 1992. בוקר רגיל של עבודה; קמים מוקדם, אוספים את כל כלי הנגינה ותלבושת הרנסאנס הכבדה ויוצאים לדרך הפקקים הארוכה במסע לאנשהו בארץ. ז'אנין, שותפתי ל"דואו רנסאנס" מתנמנת מלפנים ואני מאחור משתדלת להרויח עוד קצת שינה. הגענו, הסתדרנו, כיוונו כלים, התלבשנו והגיעו הילדים. אוסף רגיל של כמה כיתות ג' וד' בסתם מקום, בסתם אולם התעמלות ישן. הקונצרט עבר יפה, הילדים התעניינו וכרגיל, חלקם הגיעו בסוף המופע לקצה הבמה כדי להציץ בנו מקרוב, לנסות לגעת באחד מכלי הנגינה ולומר כמה מילים בביישנות.

בין הילדים הללו עמדה בשקט בוגר ילדה שנראתה כמו איה הג'ינג'ית, נושאת ספר מתחת לבית השחי. היא חיכתה בסבלנות עד שהתפנה המקום ואז התקרבה אלי ואמרה "את יודעת שאת מנגנת נורא יפה?" "תודה" עניתי לה בחיוך רחב, מנסה לגייס את ההתחייבות לרגע במיוחד עבורה, למרות שכבר שמעתי את המשפט הזה פעמים רבות. "למה את לא מספרת סיפורים?" אמרה, פנתה לאחור, והלכה. בהרף עין הפכה ההמולה סביבי לבליל קולות עמום, המראות היטשטשו ואני עמדתי בלב בועת עצמי. "מה?! איך זה קשור? למה היא אמרה את זה? איך זה קשור?" הרגע בראשי השתהה, נפער סדק קטן ולתוכו נזרע זרע. הילד הבא בתור העיר אותי "מה יש בקופסה החומה הזו?" "אין כלום, אנחנו משתמשים בה כדי להניח עליה את התוף" פתחתי את הקופסה כדי להראות לו את הריק אבל המוח שלי היה סתום במחשבות בלי קצה חוט.

בסוף אותו שבוע פתחתי את המוסף לעמוד "ילד גדול" של יהודה אטלס והדבר הראשון שמשך את עיני הייתה מודעה "קורס למספרי סיפורים בבית אריאלה". הזרע זז קצת, הפריע לי להמשיך לקרוא ולא הניח לי עד שהתקשרתי ביום ראשון למשרד דנן וקיבלתי את המידע שהביא אותי לבחינת הכניסה שהובילה ללימודים שהובילו לשינוי אדיר בחיי ובסופו של עניין למקום בו אני נמצאת כיום; הדבר שמרתק אותי יותר מכל הוא להבין את אינטראקציית הדיבור האנושית – כיצד היא פועלת, מה עומד מאחורי השיח האנושי, מה מתרוצץ בראשם של הדובר והמאזין, כיצד ניתן להשפיע על ההתרחשות הזו ולגייס אותה לטובת ההתפתחות האנושית כיחידים וכקבוצות. באותה מידה מעורר בי הדבר חרדה. כמספרת סיפורים ודוברת בעלת נסיון למדתי כמה קל להוליך את המאזין להאמין לדבריך, להשפיע עליו, לשכנע אותו בכל דבר – אם רק תדע את סודות המקצוע, את הדרך לאחוז בתשומת הלב ובגזע נשמתו של אדם אחר באמצעות דיבור.

כתב הרצל בספרו מדינת היהודים "איש אינו חזק או עשיר די הצורך כדי שיוכל להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יוכל לעשות זאת." מי שמביאים את אותם רעיונות לידיעת הציבור הם אלה היודעים לכתוב היטב ולדבר היטב. אלא שלרשות אלה היודעים לדבר היטב עומדים לפחות עוד שני ערוצי תקשורת מעבר לטקסט – הקול והמחווה. כשהג'ינג'ית הקטנה עמדה מולי היא הייתה מצויידת בטקסט הנכון, במחווה הסבלנית והסמכותית שהצליחו למשוך את הקשב שלי בתוך כל אותה המולת ילדים ובקול המתאים. כל אלה פילחו אותי ללא מאמץ, יצרו שנייה של שקט וקשב, מספיק זמן כדי למסור את המסר ומספיק זמן כדי לפתוח פער קטן בתמונת חיי. הפער הזה, הוא זה שהפך בסופו של דבר להיות המניע לפעולה הבאה. לא סתם אנחנו בוחרים בדרך הדיבור כדי לפתוח לאנשים את הראש למחשבות חדשות – זה עובד.

אז הנה הצגתי בפניכם את מיקודו של האתר הזה – כל מה שעניינו אינטראקציה מדוברת; רשמים אישיים וחוויות, פילוסופיה, תיאוריות, מחקרים, דברים שאפשר לנסות, כלי-עבודה, ציטוטים, ניתוחים, דוגמאות משיחות בקרנות רחוב, ברים, קטעי מדיה וכל מה שקשור בתחלופת מילים מדוברת ונשמעת. אשמח לתגובות, שאלות, דיון ענייני, חוויות והתנסויות.

יוצאת לדרך. בברכה, לימור.