הגר, אני יודעת שזה בלתי נתפס עבורך. בת כמעט 16, חיית במה שאפתנית וחותרת אל האור, לא בקלות מבינה למה אמא שלה שכבר יש לה אלפי מפגשים עם קהל תלויים מחגורתה, היא לא מישהי מפורסמת. בכל פעם שאת אומרת לי משהו בקשר לזה עם פני השלגיה-עם-סכין-בין-השיניים שלך אני מרגישה שאני חסרת אחריות.  איני עומדת במדידי הזוהר או רשף הלשון של אנשי מכירות, איני מוסרת חבילות מדודות ומוערכות של מידע בלשון המובנת רק למבינים לה, איני נוטה להתפרץ בין אנשים כדי לקנות את מקומי. הדרך שלי היא אחרת. זה קשור באופן כלשהו בזה שאיני שחקנית ואף-פעם לא הייתי, בזה שלא משנה כמה אני יודעת אני מחוייבת לדיבור בגובה העיניים. אז אני מסתובבת בעולם של ה"משומשים" וזה מה שאני יודעת לעשות, להקשיב ולדבר עם כל אדם. טדדם.

מכל יצירו האדם אני אוהב
את אלה שהשתמשו בהן.
סירי הנחושת עם הצלקות והשולים המשֻטחים
סכינים ומזלגות שידיות-העץ שלהם
נטשטשו מהרבה ידים: צורות כאלה
נראו לי האצילות ביותר. כך גם אבני-הפנות מסביב לבתים ישנים
שנשחקו מהרבה רגלים, נלטשו נמוך
והצמיחו פקעות-דשאים ביניהן, אלה
יצירות מאֻשרות.

דברים שחדרו לשמוש הרבים
ושֻנו פעמים רבות, משפרים את דמותם ונעשים יקרים
כי הערכו פעמים רבות.
גם שברי פסלים
שידיהם נקטעו אני אוהב. גם הם
כחיים עבורי. אמנם הפילו אותם, אך גם נשאו אותם.
אמנם נדרסו, אך לעולם לא עמדו גבוה מדי.
בנינים חרבים למחצה
שוב עוטים מראה של בלתי-גמורים
מתֻכננים בהרחבה: מדותיהם היפות כבר נתנות לנחוש; אך עדין זקוקים הם
להבנתנו. מצד אחר
הם כבר שרתו, כבר התגברו עליהם. כל זה
עושני מאֻשר.

ברטולט ברכט מתוך גלות המשוררים תרגום ה.בנימין