סטוריטלינג ושקרים, מספרי סיפורים ואתיקה

מכירים את זה שאנשים אומרים 'סיפור אמיתי' לפני שהם מספרים סיפור? כמספרת סיפורים זה תמיד מצחיק אותי, כי כל סיפור – כסיפור – הוא אמיתי. מה שכן, מספרי סיפורים משתמשים בשקר כאמצעי אמנותי. במילים שלי: אנחנו פשוט מפלחים אחרת את הדטה. שזה לא אותו הדבר כמו סטוריטלינג ושקרים.

דוגמאות לשקרים בסיפור סיפורים

השמטה. אנחנו משמיטים פרטים כדי לא להעמיס מידע שאינו מקדם את העלילה או תורם להבנת הדרמה. זאת אומרת, יכול להיות שהיו לה עיניים ירוקות חתוליות שהיה בהן ניצוץ ממזרי. אבל אם הדרמה בסיפור לא קשורה במראה עיניה או יפיה או ממזריותה, זה ממש לא מעניין לדעת אילו עיניים בדיוק היו לה.

הנחה. כשאנחנו לא זוכרים פרט מסוים, או צריכים להרחיב קצת את התמונה כדי שלמאזין יהיה יותר קל לראות אותה בבירור, אנחנו מכניסים פרטים שאנחנו מניחים שהם נכונים. ההנחה שלנו מתבססת על מה שסביר להניח, לא על בדיקת העובדות, כי זה לא באמת משנה אם השמלה שלה הייתה ירוקה או אדומה – אלא אם זה באמת משנה לקידום הסיפור או הבנת הדרמה.

דחיסה והרחבה. אנחנו בקלות דוחסים מאה שנה ויום לשנייה בסיפור, ומרחיבים לדקה או שתיים משהו שלקח לו שנייה וחצי להתרחש במציאות.

התקדמות. לטובת סיפורים שיש בהם יותר עניין, יותר מתח והרפיה, יותר מזון עשיר למוח ולרגשות, אנחנו משנים את סדר התרחשות העניינים.

למה אנחנו משקרים

יש עוד שקרים שמספרי סיפורים מיומנים משקרים. זה חלק ממה שלומדים כשלומדים איך לספר סיפור. אם לא נוח לכם, תקראו לשקרים האלה 'טכניקות'. חשוב יותר לדעת שאנחנו לא משקרים לטובת עצמנו. אנחנו לא מנסים להיראות יותר טוב. אנחנו לא מנסים לקדם מטרה אחרת. אנחנו משקרים כדי לספר סיפור יותר טוב לאזני המאזין. אנחנו מנסים לעורר משהו עמוק יותר מהעובדות, אמת עמוקה. אם לטובת זה אנחנו צריכים לשקר קצת או הרבה, אין בעיה.

הסכנה האתית

הסכנה נמצאת ברצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה. למשל, לקהל לא נוח במיוחד עם סיפורים שסופם מר, או לא ברור, לא פתור, או שהם סיפורים 'קשים'. יש סיפורים כאלה, די הרבה האמת, והם חשובים. חשוב לספר אותם, חשוב לשמוע אותם. אלא שאנחנו לא מצוידים לגמרי ביכולת לשבת מול מישהו שמספר לנו סיפור שסופו מר, או לא ברור, או נעדר פתרון. אנחנו רוצים גם סדר וגם שיהיה בסדר, לפחות בסיפור.

האם מספר סיפורים צריך לוותר לקהל ולתת לו רק את מה שהוא אוהב? זו שאלה אתית. לי נראה שחלק חשוב בתפקידם של מספרי סיפורים, חלק חשוב באחריות הציבורית שלנו – הוא לעזור לקהל לחקור את חוסר הנוחות של עצמו, להיות בחוסר הנוחות הזו.

והנה מגיע הפיתוי – מספרי סיפורים יודעים שהם מפיקים תועלת מפופולריות. לספר סיפורים שנותנים לקהל את מה שהוא רוצה, הופך את המספר ליותר פופולרי. זה יותר חיוכים, זה יותר הערכה מהקהל הרחב, זה יותר הזמנות ויותר הכנסות. אבל, זה גם מדרון חלקלק. לרצות לבדר את הקהל זו מטרה הגיונית, אבל משום שהרבה רגעים בסיפורים הם לא בהכרח מבדרים, הרבה מספרים נוטים שלא לספר את הרגעים הלא מבדרים האלה. את הסיפורים הלא מבדרים האלה. מה יוצא? רק סיפורים נחמדים יחסית, עם קצת מתח, שמסתיימים בטוב.

אני חושבת שלמספרי סיפורים טובים, המודעים לעצמת המדיום, יש אחריות בקשר לשימוש שהם עושים בעצמה הזו. בעיקר את האחריות לא לגלוש למניפולציה שכל כוונתה תועלת עצמית – כמו בפרסום, שיווק ותעמולה פוליטית.

סטוריטלינג ושקרים

סטוריטלינג ושקרים זה משהו אחר. כולנו יודעים שסיפור סיפורים, שפתאום קוראים לו סטוריטלינג, לא באמת יכול לעזור למכור כל דבר, להפוך כל פרזנטציה משמימה לשוס בימתי, לשתול כל מסר במוח של כל אחד, לעורר את החיבה או האמון הדרושים להניע כל צרכן לרכוש משהו, או להפוך כל מאמר רדוד ליחידת תוכן מעצימה. אבל המוח שלנו אוהב לשמוע סיפורים כאלה, זה בטוח. השאלה היא אם נכון לנצל את החולשה הזו.

2020-02-27T14:20:13+03:00 18 בפברואר, 2020|

פוגעים לילדים גם במוח וגם בעתיד

נזקי חשיפה למסכים בגיל הרך

כמו שנאמר בכתבה, יש תקופה קריטית לקבלת הגירויים שיעזרו להתפתחות היכולות הכחולות במלואן. אם אתם מאפשרים לילדים בעיקר את האדומים, הם יגיעו לשוק העבודה עם חסך משמעותי ובלי היכולת להשלים אותו.

חשיפה למסכים בגיל הרך יוצרת התמכרות ושורה שלמה של נזקים למוח ולהתנהגות של ילדים. את זה אנחנו יודעים כבר הרבה זמן, והאייטם הזה בחדשות 12 אולי עזר קצת להעלות את הבעיה למודעות. אבל זה לא נגמר שם. הילדים שניזוקים עכשיו מחשיפה למסכים יצטרכו יום אחד להשיג לעצמם עבודה טובה בשוק העבודה. לפי כל המומחים, העבודות הטובות תדרושנה יכולת מפותחת בשורת כישורים שהם ייחודיים לאדם, בלי קשר למשרה כזו או אחרת. את רשימת הנזקים שאתם רואים למעלה באדום, לקחתי מהאייטם בחדשות 12. זו רשימה חלקית בהחלט. את רשימת הכישורים הנדרשים בשוק העבודה העתידי תוכלו למצוא באינספור מקומות, אני רק ריכזתי.

מה שלא הראו בחדשות 12 זה את ניסוי ההמשך: אם יחליפו לילדים פריטים בולטים בחדר בזמן שהם מרוכזים במסך, הם ישימו לב? ומה אם יחליפו להם אחים או אחיות או הורים? התשובה היא לא, הם לא ישימו לב. ראו כאן.

זה לא סתם שהרבה הורים בסיליקון ואלי מגדלים את הילדים שלהם רחוק מהטכנולוגיה. הם יודעים בדיוק מה יש בתוך האפליקציות שהם מספקים לילדים של אחרים. העובדה הזו אמורה להדליק נורה אדומה ומהבהבת בראש לכל הורה.

 

2020-02-23T10:47:28+03:00 17 בפברואר, 2020|

איזה מזל שיש ילדים. אחרת היינו צריכים להצביע על עצמנו

אם ראיתם בחדשות 12 את האייטם "ניסוי מיוחד: זה מה שקורה למוח של הילדים בגלל החשיפה למסכים" (אין לי מושג מה חשבתם על זה) ראיתם גם את אבי ורשבסקי מנכ"ל MindCET, שכמו רבים אחרים בתחומו לא ממש מתעכב על האתגרים – גם אם הוא יודע לומר שיש כאלה – ומדלג קדימה לדיבור על יתרונות עולם המסכים בלמידה.

הקדים אותו בהרבה אביה של התינוקת שמופיעה בסרטון בתחילת הכתבה. זה סרטון שהוא העלה לרשת ב 2011 יחד עם עוד סרטון תוך שהוא שוטח את משנתו:

"הטכנולוגיה מקודדת את מוחנו, משנה את מערכת ההפעלה שלנו. מוצרי אפל עשו זאת בהרחבה. הסרטון מראה כיצד כיום, עבור הילידים הדיגיטליים, מגזינים הם חסרי תועלת ואי אפשר להבין אותם. זה קליפ מהחיים האמיתיים של ילדה בת שנה, הגדלה בין מסכי מגע ומוצרי דפוס. זה סרטון על איך הדפוס הופך ללא רלוונטי. מדיום הוא מסר. מחווה צנועה לסטיב ג'ובס, על ידי האדם החשוב ביותר: תינוקת."

בסרטון השני הוא לקח יותר תנופה:

"כל מדיה היא תחת הסכנה להיות לא רלוונטית. חובות הוריים כוללים תחזוקת רלוונטיות של מדיה ללמידה; והצגת טכנולוגיות חדשות, פולשניות ועשירות יותר, אך בתשומת לב רבה. התגובה של ילדים לטכנולוגיה היא מטאפורה על מה שקורה לחברה; להיות פשטני, לשדרג את מערכת ההפעלה. מה שקורה כיום ניתן להשוות להפצת הדפוס. ב 1450, כשהדפוס דהר דרך אירופה, פחד אחד שיתק את המעטים שידעו לקרוא: הפחד לאבד את הזיכרון שלהם. ספרים היו קשים לניוד. קריאה מבלי לשנן הייתה בלתי נתפסת. אבל עם ספרים זולים בכל מקום, זכירתן של מיליוני שורות חדלה להיות רלוונטית. פחד זה התבסס על ההקשר הישן. הזיכרון חדל לפתע להיות יתרון תחרותי, והוחלף בכישורים אנליטיים יותר וספרים במחירים נוחים.

הדפוס שינה אותנו בתחומים נוספים. זה עזר לבנות מדינות והפך את מוחם של האנשים לרצוף יותר, אנליטי, ויזואלי יותר. זה אפשר לפתח בתי ספר ולייצר תרבות המונית וליצור אוריינות. אך הפחד לאבד זיכרון והתקווה להיפטר מהמשקפיים מנעו מרבים מהמאה ה- XV להבין מה קורה בפועל. לפעמים, אותו דבר קורה גם היום. טכנולוגיית המידע משנה אותנו, אך אנו לא אוהבים את הרעיון הזה. אנו מטפחים את החלום לשלוט בטכנולוגיה. אנו קונים זיליון מסכי מגע ואנו מקווים להישאר ללא מגע. נטשנו דורות של ילדים מול הטלוויזיה, אבל איכשהו, אנו מפחדים כשאנחנו רואים תינוק אחד עם אייפד. ואנחנו צודקים: הטכנולוגיה מקודדת את המוח ואת החברה שלנו מהר מדי בכדי לאפשר לנו לשמור על השליטה. כשאנחנו רואים תינוק שנוטש מגזינים מכיוון שאין להם קישורים, סרטונים, פיצ'רים חברתיים והתמונות שלהם לא עושות זום – אנו מרגישים, יותר טוב מאשר בלימודי שוק, שאנחנו משנים מעט את החברה שלנו."

זה הראש, לא רק שלו, של עוד המון אנשים שעוסקים בטכנולוגיה ומוציאים ממנה את לחמם. ולפי התגובות יש שמסכימים אתו וחושבים שהם מסתכלים על קדמה, ויש שחושבים שזה מאוד עצוב. אני חושבת שאיזה מזל שיש ילדים לצלם אותם לכתבה, כי אם הם לא היו היינו צריכים לצלם את עצמנו ולשבת להסתכל על זה. אני גם סקרנית לדעת מה יחשבו הילדים שצילמו אותם על זה שצילמו אותם, כשהם יגדלו.

ולכל האנשים שמאכילים את העולם בסיפור על כמה מציאות וירטואלית טובה לאנושות, יש לי קטע קטן לשתף. כבר לא זוכרת איפה מצאתי אותו.

המצפון

הוא משולש קטן בתוך הלב. הוא מתנהג כמו שבשבת.

כשאתה נוהג בטוב הוא נח, ואינו מסתובב.

כשאתה נוהג ברע הוא מסתובב והפינות החדות מכאיבות מאוד.

אם אתה ממשיך לנהוג ברע הפינות משתפשפות,

וכשהמשולש הקטן מסתובב אתה כבר מתרגל ויותר לא כואב.

 

שבוע טוב, חברים.

 

2020-02-23T10:48:18+03:00 16 בפברואר, 2020|

למה לספר סיפורים | בֹּחַן כְּלָיוֹת וָלֵב

למה לספר סיפורים מוטיבציה

אם תשאלו אנשים למה לספר סיפורים, תקבלו כל מני סיבות. על חלק מהן כתבתי ב'לספר סיפורים | 7 סיבות טובות להתחיל'. התרגיל הזה עוסק במשהו אחר – במודעות העצמית של המספר לסיבה העמוקה שבגללה הוא מספר.

רקע

לפני שנים רבות, כרגיל, בכנס גדול של מספרי סיפורים, מספר א' ביקש ממספרת ב' לתת לו משוב על ביצוע. מספרת ב' שיבחה את בחירת הסיפור שבחר א', את האופן בו השתמש בקול ובמחוות, את השפה, וקינחה ב"אבל לאוזניי אתה נשמע כמו דיקט. אין לך מושג מה עומד מאחורי הסיפור. סיפרת אותו רק כדי לעשות רושם על הקהל ולהבליט את עצמך."

מספר א' היה המום בהחלט. הוא בחר סיפור יפה, התאמן עליו, ביצע ביצוע ראוי. הקהל אהב. לא היה לו מושג שהמשוב שנתנה מספרת ב' עומד לנחות עליו. זאת משום שהוא מעולם לא חשב על המוטיבציה שלו, על מה שהניע אותו לעשות את הבחירות האלה ולספר את הסיפור.

"מה המוטיבציה שלי לספר סיפורים? מה המוטיבציה שלי לספר כרגע את הסיפור הזה?" הן שאלות חשובות הקשורות במודעות עצמית ודורשות תרגול. הד לחשיבות השאלה אפשר למצוא בצער של מספרי סיפורים על בחירה בסיפור לא מתאים לאותו רגע, קהל או סיטואציה. כשאנחנו בוחרים את הסיפור שאחר כך נצטער עליו, זה כמעט תמיד יהיה בגלל שהפעלנו את המוטיבציה הלא נכונה לטובת בחירת הסיפור.

למה לספר סיפורים – ארבע מוטיבציות

פחד, אשמה, בושה

אפשר להוסיף לרשימה גם כעס וזעם. כל חמש המילים הללו מייצגות מוטיבציות לספר סיפורים. אלא שהן מוטיבציות רעילות, המשאירות משקע רעיל וחוסר אמון גדול. כעס וזעם יכולות להיות מוטיבציות 'צודקות' לספר סיפורים אבל גם הן רעילות ומשאירות משקע רעיל. עם מוטיבציות כאלה אתם מקבלים את כל מה שנכנס תחת המילה "דרמטי" בחדשות, מה שלוחץ במכוון על נקודת כאב בפרסום, את הצורך של אנשים לירות מהמותן את המשפט "אל תספר לי סיפורים", ואת מה שמסופר מהמניעים שעומדים מאחורי רכילות, חדשות כזב (פייק ניוז) וביוש (שיימינג).

כסף, תהילה, הטבות

המוטיבציות האלה משמשות הרבה אנשים שרוצים להשיג משהו מאחרים – עבור עצמם, העסק שלהם, החברה או הארגון שהם עובדים בו. גמול חיצוני כלשהו. אלה מוטיבציות שמשמשות גם מאזינים תחת המחשבה "מה יוצא לי מזה". הביטויים למוטיבציות האלה הם כל מה שיכול להתיישב לתוך התבנית "לספר סיפור כדי [להשיג תועלת בכסף, תהילה, הטבה]".

גם אלה מוטיבציות רעילות משום שהן דורשות הגברת מינון מתמדת ולכן גם תחרות רעילה. אם מה שעבד קודם כבר לא עובד עכשיו, אני אצטרך לספר סיפור שהוא יותר [משהו] מהסיפור של אחרים. יש גם הרבה ניצול בקטגוריה הזו ובעיקר – זו תקשורת שעיקרה תועלתנות.

תחושת מטרה, תחושת יעוד, צורך להעניק מיכולת שיש לי

אלה מוטיבציות לספר סיפורים כדי לזכות בגמול פנימי. המספר חש תחושת מטרה, יעוד, או שהוא יודע שיש לו יכולת במשהו ויש לו צורך להעניק ממנה לאחרים. המוטיבציות האלה שולחות אותנו לספר סיפורים כדי "להקנות" "להעניק" "לעורר השראה" "להעצים" וכד' כי זה מה שמדליק אותנו לעשות בעולם. אלה לא מוטיבציות שמשאירות משקע רעיל אלא אם הן מסתירות או משולבות במוטיבציות מהקבוצות הראשונות. בכל מקרה, אלה מוטיבציות שעדיין יושבות על צורך של המספר בקבלת גמול כלשהו.

סיפור, משחק ואהבת הדבר

כאן המוטיבציה היא – לספר את הסיפור. להיות במשחק שבין מספר סיפור ומאזין המתרחש בזמן הסיפור ממש, להיות בתוך הסיפור, להיות בתוך מעשה הסיפור, להפעיל את הסקרנות במשותף, ללכת בעקבותיה, עם רמה נמוכה של מודעות עצמית ורמה גבוהה של פתיחות לקבל את כל מה שיתרחש. לקבל, לתת למה שקורה לקרות, לפתוח בתוכי מקום שמאפשר אהבה וטוב לב בין כל הנוכחים כולל הדמויות בסיפורים. לספר סיפורים מתוך אהבת הדבר והרצון לעזור לו להתרחש בעולם שוב ושוב.

התרגיל

בכל פעם שאתם מתכוונים לספר סיפור, שאלו את עצמכם "מה המוטיבציה שלי? מה המוטיבציה שלי לזה שאני אספר, את הסיפור הזה, ברגע הזה ולמאזינים האלה?"

המתינו לעצמכם עד שתופיע תשובה. זה לוקח דקה, דקה וחצי. שימו לב לתשובה. תנו לעצמכם לחוש אותה (כחצי דקה), תנו לתחושה לעבור דרככם (כחצי דקה), ואז עשו את הדבר שנראה לכם נכון לעשות.

איך מודדים התקדמות

התקדמות בתרגיל הזה נמדדת ביכולת להצליח לעצור את עצמכם לפני שאתם פותחים את הפה לספר סיפור ולעשות את התרגיל – בכמה שיותר מקרים.

2020-02-23T10:40:58+03:00 9 בפברואר, 2020|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות