כשאמנים מתארגנים להשפיע על מדיניות

את המקרה הזה, קובעי מדיניות במשרד כלכלה כלשהו לא יכולים לדמיין בעצמם. הם רואים את האפשרות להשתמש באנשים יצירתיים ובאמנים כמשאב לטובת התפתחות התעשייה ומנועי צמיחה כלכלית שהם מכירים. מבחינתם, נדרשים 'פועלי יצירה'. כך מתפתחים גופי תיווך שמתאימים 'פועלים יצירתיים' לצרכים של התעשייה, בדומה לאקסלרטור של שנקר בישראל.

סיפור מקרה שרואה את התמונה רק מהצד של החור בגרוש של התעשייה, הוצג השנה באקדמיה. לכאורה, נראה מעולה: דוברת אסרטיבית מפרנקפורט, מצגת מהודרת, חברה שמזמינה אמנים ויוצרים להעביר סדנאות או לבצע פרויקטים לפי צרכים של חברות עסקיות. האמנים מקבלים שכר, מה רע?

כששאלתי אם האמנים מתוגמלים על פיתוח תכניות, או אם הם מעורבים בקבלת ההחלטות שקשורות בבניית הפרויקט, קיבלתי מבט מסוג "כאילו מה?!". לא, האמנים מתוגמלים רק על ביצוע ושיגידו תודה על זה שמזמינים אותם בכלל.

כל האמנים באקדמיה ידעו לומר לגברת, ואף אמרו, שמדובר בניצול שאנחנו מכירים כבר הרבה שנים. ניצול שבנוי על הרעב הכלכלי של אמנים, שאין להם הרבה ברירות.

אפשר אחרת

סיפור המקרה הזה מדגים מה יכול לקרות אם אמנים מתארגנים להיות שחקן שלא רק משחק על המגרש, אלא גם קובע חלק מהכללים.

הבשורה היא שאפשר אחרת, ולנו בארץ יש הזדמנות מצוינת להרים אותה – כל עוד עניין התעשיות היצירתיות והתרבותיות בחיתוליו.

סקסוניה היצירתית | המרכז לתעשיות תרבותיות ויצירתיות

את הגברת שהציגה את המקרה הזה פגשתי בשנה שעברה. התיידדנו. ביום האחרון ראיתי אותה יוצאת מהאולם בדמעות. ניגשתי, שאלתי אם אני יכולה לעזור במשהו. היא קיבלה טלפון כמה דקות קודם ממנהל הארגון – לשכת המסחר המקומית דרשה מעירייה לחסום את ההתארגנות הזו ולפרק אותה. לפני שכתבתי את הפוסט, הקלדתי בזהירות את כתובת האתר שלהם, מחסירה פעימה. הם שם, עובדים במלוא המרץ. ללמדכם שיהיו מאבקים ואפשר לעמוד בהם.

סקסוניה היצירתית היא התארגנות משותפת של שלוש אגודות בחבל סקסוניה, גרמניה – לייפציג, חמניץ ודרזדן. במילים שלהם "המרכז עוסק בשיפור התנאים להצלחת עבודה יצירתית. העבודה שלנו מחזקת את הקיבולת לחדשנות וצמיחה בסקטורים עסקיים אחרים, ולפיתוח פתרונות חדשים לאתגרים חברתיים. אנחנו מספקים יעוץ ותמיכה לחברות, פרילנס, מוסדות, אגודות, רשתות ורשויות מקומיות."

מדגישה: האגודה וחבריה מסתכלים על הביזנס של חיזוק הקיבולת לחדשנות וצמיחה בסקטורים אחרים, ובאותו זמן על טיפוח הכישורים, הקשרים, ההשראות ותנאי העבודה/היצירה של מי שמוגדרים כעובדים בתעשיות התרבותיות והיצירתיות. זו דרך שונה מאוד מלהתייחס לאנשים כמשאב של תעשייה, בלי להשקיע בהם שקל, ובלי לחשוב על התנאים המיטביים להעסקתם.

המרכז מנוהל במשותף על ידי עמותות היזמים עצמם, מה שהופך אותו ייחודי בגרמניה. השירותים המרכזיים שהם מספקים הם: אוריינטציה, רישות, נראות ויצירת ערך. הרחבה בהמשך. המרכז מציע גם פעילויות בִּנאוּם מגוונות (בִּנאוּם=אינטרנציונליזציה): טיולים עסקיים ליזמים תרבותיים ויצירתיים, אירועי מידע וסדנאות בנושא עבודה בינלאומית, הרצאות על תעשיות תרבותיות ויצירתיות במדינות אחרות והשתתפות בפרויקטים בינלואמיים. הם מחוברים לרשתות באוסטריה, בלגיה, צ'כיה, דנמרק, יוון, איטליה, לטביה, הולנד, פולין, שוודיה וארה"ב.

על כל אגודה כזו נמנים עשרות עד מאות יחידים, יזמות קטנות, יזמות יותר גדולות, חברות, פרילנס וכל מי שרוצים להחזיק ידיים, מוכנים לשלם, מוכנים ללמוד ולפעול.

איך זה עובד

שמעתי את ההסבר מהגברת מחמניץ, אז אני מדגימה על האגודה שלהם. העקרונות דומים בשתי האגודות האחרות, עם התאמות מקומיות ולפי החלטת חברי האגודה.

החברים באגודה משלמים דמי-חבר שנתיים דיפרנציאליים. יש חברות מלאה שמחייבת את החבר לא רק בתשלום אלא גם בשעות התנדבות. יש חברות תומכת שמחויבת בתשלום דמי חבר ללא חובת התנדבות. ראו כאן במורד הדף.

יש חבילת הטבות, לדוגמה:

  • שימוש בפלטפורמה האינטרנטית של האגודה להצגת הצעות עבודה, פרויקטים, חברות שצריכות שרות או עובדים. השימוש הזה עוזר גם למפות את הצורך בעבודה של אמנים ויוצרים בחמניץ.
  • רישות עם כל שאר חברי האגודות לטובת יישום רעיונות ופרויקטים גדולים.
  • השתתפות בסדנאות וקבלת יעוץ פיננסי, משפטי ושיווקי
  • השתתפות באירועים רלוונטיים לתעשיות התרבותיות והיצירתיות, כולל מפגשים ורישות
  • מנוי לניוזלטר שדרכו מקבלים החברים מידע שוטף אודות אירועים מקומיים ואזוריים, ועוד חדשות כאלה ואחרות

בנוסף, האגודה דואגת לנראות שלה ושל פעילות החברים, מקדמת את הטמעת רעיון התעשיות ותרבותיות והיצירתיות ותרומתן לכלכלה, מקדמת את הדרישה ליצירת תנאי עבודה והעסקה טובים, פועלת לרישות האגודה ומציאת שותפים בתחומי העסקים, הפוליטיקה, חינוך והדרכה, אמנות ותרבות – בחמניץ ובמקומות אחרים. היא מקדמת את שירותי הייעוץ שהיא מספקת, מגייסת משאבים, ומפתחת סטנדרטים להתנהלות מול חברות תעשייה ושאר הגופים שצריכים שרות מהאגודה ומחבריה.

מי עושה את כל זה

חברי האגודה ממנים לעצמם מנהל אזור וסגן או שניים – לפי היקף העבודה הנדרשת. האנשים האלה מקבלים שכר ובמקביל תורמים שעות התנדבות. שלושת החבר'ה שמנהלים את הפעילות בחמניץ באים מתחומים יצירתיים ויזמיים, וגם טובים בניהול ופרויקטורה. מעבר לעבודה שלהם יש את שעות ההתנדבות של החברים ואספות חברים. אלה נערכות כסדנאות עבודה אינטנסיביות. במסגרתן החברים מקבלים החלטות בעניין העתיד וגם 'יורדים' על כמות גדולה של עבודה משותפת לטובת קידום ההתאגדות.

מה עוד

האגודה מרכזת מידע על תחרויות וקולות קוראים. זכיות מקודמות גם כהישג אישי וגם כהישג של האגודה. הם מחזיקים חללי תצוגה שיתופיים ונותנים מקום לכל סוגי האמנויות והיצירה של החברים באגודה – יש שם מגוון.

כיום, הם פונים ישירות לחברות שצריכות שירותים ומזמינים אותן להיות חברות באגודה. גם אם לא, החברות יכולות להציג את הצרכים שלהן לחברי האגודה, ואלה מחליטים לאילו צרכים הם רוצים להיענות ובאילו תנאים.

עכשיו תחשבו על כל זה כפול שלוש, כשכולם מחזיקים ידיים עם כולם ומרושתים עם ארגונים במקומות אחרים בגרמניה ומחוץ לה. לפחות בסקסוניה הם יוצרים תופעה שקשה להתכחש לה.

כמו שקרה בחמניץ – דובים מתעוררים מתרדמתם. לשכת המסחר הזדעקה כי פתאום התרוממה תופעה בולטת שלא מטעמם. כמו שקרה בחמניץ – אם ממשיכים לעבוד ומתייצבים בכל מקום בו נדרשים לדבר ולהציג, אם נותנים שרות טוב והלקוחות מרוצים, למתנגדים אין ברירה אלא לפנות מקום לאגודה ליד שולחן מקבלי ההחלטות וקביעת המדיניות.

2019-07-18T08:40:04+03:00 18 ביולי, 2019|

פרויקט לשחרר את ריגה, לטביה

בירות תרבות אירופיות European Capitals of Culture הוא פרויקט אדיר שנמשך כבר למעלה מ 30 שנה. תולדה של ההבנה שאי אפשר שרק בירות רשמיות וערי עולם תזכינה בכל המשאבים והכוכבים לאירועי תרבות. בשנת 2014 זכתה העיר ריגה להחזיק בתואר הנכסף.

התואר נושא אתו הבטחה להשקעות. כולם מחכים לכסף הגדול שיגיע ולתנופת הפיתוח שתגיע יחד אתו. זה לא שריגה נמנמה – לפני משבר 2008 היא צמחה בקצב המהיר ביותר מכל בירות אירופה.

במקביל לתנופת הצמיחה שהתבטאה בעיקר בתשתיות ונדל"ן, אנשים נעלמו מריגה. עזבו למקום עם הבטחה טובה יותר. ריגה, שבשיאה אכלסה מיליון תושבים, מצאה עצמה עם כ 60% תפוסה. אחד מכל חמישה מבנים בעיר ניצב ריק מאדם.

ההכנות לשנת 'בירת התרבות' מתחילות ארבע שנים קודם. במסגרתן מנפיקה העירייה קול קורא לאמנים, אנשי תרבות, יזמים, בעלי עסקים וכד' להציג תכניות לפרויקטים. כולם שינסו מוחות והגו אינספור רעיונות. בעלי הנדל"ן חיכו גם הם לכסף הגדול שייכנס לחשבונות הבנק שלהם, כי כל פרויקט ומיזם צריכים חלל, בית.

מצד אחד עמדו מבנים שאין אליהם כניסה ללא תשלום שכר דירה. חלקם מוזנחים וישנים, כולם נדרשים בתשלום מס עירוני. מצד שני עמדו אנשי תרבות, יזמים ואמנים שיש להם רעיונות לפרויקטים מצוינים, יכולת להוציא אותם לפועל, אבל לא כסף לשכר דירה. הם ביקשו נגישות לחללים ריקים, לא קיבלו.

עמדו ועמדו. בעלי הבתים לא הצליחו לחרוג ממחשבות על כסף לטובת מסקנה חדשה. מישהי הציעה להחליף את שם השנה מ'ריגה, בירת אירופה לתרבות', ל'ריגה, בירת אירופה למבנים ריקים'. חברי מעגל האמנים-אקטיביסטים אליו השתייכה, 10-12 חבר'ה, חשבו שלא מנומס ולא נכון לצאת בסיסמה שלילית כל כך. לא נעים.

ריגה הייתה בדרך להיות בירת התרבות של אירופה. חללים להגשמת פרויקטים – אין.

מה שמדבקות יכולות לעשות

אוגוסט 2013. פסטיבל survival kit בריגה עומד בפתח. הנושא: מהפכות, האביב הערבי, תנועת occupy, ומה שיצא מזה. אותה קבוצה של אמנים ידועים, פעילי תרבות תרבות והתחדשות עירונית, החליטו להשיק קמפיין מדבקות. כל חברי הקבוצה כבר ארגנו בעבר פעילות תרבותית שמבוססת על שימוש זמני בחללים ריקים. הם הבינו את הבעייתיות ואת הפוטנציאל של חללים ריקים בעיר גדולה.

הדפיסו 5000 מדבקות בצבעי המיתוג של הפסטיבל עם הכיתוב occupy me, כתבו מניפסטו על איך יכול להיות שיש כל כך הרבה מבנים ריקים ובאותו זמן אין לאנשים עם פרויקטים טובים מקום לעבוד. הדביקו מאה מדבקות על מאה מבנים, והפיצו את המניפסטו ושאר המדבקות במקומות שונים בריגה. איפה שנראה להם שאנשים יבינו את הפער וכמה הוא לא תקין.

'כיבוש' זו מילה שהלטבים לוקחים ברצינות. היא מזיזה להם, אחרי שהיו תחת כיבוש סובייטי חמישים שנה. בין לילה הפכה הפעולה הזו לסנסציה. אינסוף שיתופים בפייסבוק, כתבות בערוצי החדשות, הזדהות עם הרעיון. הם לא תארו לעצמם שהמדבקות תעוררנה הד כזה.

נראות

המדבקות הציפו את הבעיה בכך שהן עשו אותה נראית לעין. אי אפשר לפתור משהו שאינו נראה לעין, שלא מדברים עליו, שלא חושבים עליו, גם אם הוא קשה. כשקשה נוטים שלא לדבר כי לא נוח. המדבקות עשו ההיפך.

השלב הבא היה להעצים את נראות הבעיה. מישהו מחברי הקבוצה העלה מפה אינטראקטיבית לאינטרנט וביקש מאנשים לסמן איפה הם הדביקו מדבקה. תוך ימים נחשפה התמונה הגדולה. לא רק איפה יש מבנים ריקים – גם המון מידע על המבנים, ההיסטוריה שלהם ורעיונות לפעילויות שיכולות להתאים למבנים ולהקשר הסביבתי.

כדי לחזק את הנראות עוד יותר ולהתחיל לחבר אנשים, הקבוצה ארגנה אירועים. הזמינה את הציבור לדבר על המבנים הריקים, לברר מי צריך חלל לפרויקט, מי רוצה לקחת חלק ולעזור. הגיעו אלפים. הדיבור תפס תאוצה, המדיה עבדה לטובת הרעיון, אנשים אמרו שצריך לעשות משהו והראו נכונות לקחת חלק.

כיבוש

לפלוש לרכוש פרטי במקום בו רכוש פרטי נתפס כקדוש, נראה להם בלתי נתפס. אבל עם כל הרצון להישאר ציביליים, הם הבינו שפרובוקציה תהיה צעד הכרחי. ההחלטה הייתה להכריז על כיבוש. כך נולד שמו של הפיילוט occupyriga#

הכיבוש הראשון יצא לדרך. מבנה גדול, לא הוד ולא הדר לו, אפילו לא במרכז העיר. מבנה ישן עם חצר גדולה. הודיעו לבעל הנכס הריק שהם כובשים, נכנסו בלי חוזה, המון אנשים באו לעזור. טיפלו במבנה, בחצר, הכניסו צבע וחיים. הגיעו שכנים, סטודנטים מהאקדמיה לאמנות, ילדים שרצו לעזור כי היה מגניב וצבעוני. המקום התמלא חיים, פעילות תרבותית וחברתית. בעל הבית הבין שיש כאן משהו והתיישב לדבר אתם על מה הלאה. אחריו הפשירו עוד כמה בעלי נכסים. ובכל זאת, מעל כל התכונה הזו עמדה עננה של פעילות לא חוקית.

איך זה עובד

שתבינו, אנחנו יושבים באקדמיה של ה OECD ושומעים את הסיפור הזה מקאספר – אחד מחברי הקבוצה שהתניעה את כל העניין. הוא לא נראה או מדבר כמו שום דבר שקרוב להיות אקטיביסט, ההיפך. יותר נראה כמו מישהו שמתחפף למראה לובשי מדים מכל סוג. ואז קאספר מסביר לנו איך זה עובד: תמורת האפשרות לעשות שימוש זמני בנכס ללא תשלום דמי שכירות, הם מטפלים במבנה, מכניסים בו חיים, מפעילים אותו כחלל עבודה לאמנים, סדנאות של בעלי מלאכה, פעילות חברתית, יזמות תרבות. ההסכם בינם לבין בעל הנכס נמשך מספר שנים. בסוף התקופה שנקבעה, הם עוזבים את המבנה. בעל הבית מתחייב להשאיר 10% מהמבנה כשטח חופשי לפעילות תרבות ושימוש חברתי. קאספר זכה במחיאות כפיים סוערות, תהיו בטוחים.

נורמליזציה

הקבוצה הבינה שהיא הצליחה להתניע משהו. שימוש זמני הוא הצעד הראשון אבל בלי נורמליזציה, הפתרון זמני ושברירי מול החוק. איך מגלגלים את ההצלחה למשהו גדול בהרבה? איך מגיעים למצב בו כל החללים הריקים בעיר יהפכו בתורם לשטחים חופשיים לשימוש חברתי ותרבותי? ולא רק בריגה אלא בכל עיר בעולם שיש בה חללים ריקים וצורך במקום לביצוע פרויקטים כאלה ויזמות קטנה?

קבוצה מקבילה מבאזל עזרה להם ברעיון – תגדירו את הכיבוש כשרות. שרות לבעלי רכוש פרטי. תוכיחו במספרים כמה עולה לבעלי הבתים להחזיק מבנה שלא נעשה בו שימוש וכמה עולה להחזיק מבנה שמקבל שרות כזה. תגדירו את השרות: טיפול במבנה, שמירה על הנכס, שיפור הנכס ויצירת ערך. תבררו עם בעלי הבתים מה הם צריכים בעניין הנכסים שלהם, ואז לכו לשבת עם נציגי העירייה.

עשו שיעורי בית והבינו שכדי להגיע לנורמליזציה, הם יצטרכו להתמסד קצת. כמו שקאספר מתנהל – לא יותר מדי.

Free Riga

קבוצת הפעילים הפכה לסוכנות. עמותה מסודרת ולגיטימית, שמחזיקה ידיים עם העירייה ועוד שותפים לרעיון. ההצלחה אפשרה את קיפול רעיון הכיבוש. הם אלה שמדברים עם בעלי המבנים, הם אלה שמבררים עם יוצרים, אנשי תרבות ויזמים מה הם צריכים, הם דואגים שהפעילות תשביח את הנכס והם גם אלה שעובדים מול העירייה כדי לעזור לה להציע את השרות לבעלי נכסים.

העירייה מצידה הובילה מהלך של דירוג מס. יש מיסוי בסיס. אם המבנה נטוש ומוזנח, המס עולה. אם המבנה מקבל שרות השבחה, המס יורד. אם המבנה נפתח כחלל לשימוש זמני עבור פעילות תרבותית וחברתית, המס יורד לגובה של 10% ממיסוי הבסיס. 90% חסכון בעלויות מיסוי לבעל הנכס.

המהלך של העירייה היכה בעצב חשוף של בעלי הבתים. עוד ועוד מהם מעוניינים להשתתף בתכנית לשחרר את ריגה. לפי קאספר, הפונה האחרון היה הבעלים של מתחם תעשייתי שמשתרע על שטח של 55,000 מ"ר לחוף הים הבלטי. רגע לפני חתימת החוזה גילו אנשי הסוכנות שהבעלים התיר למפעלים לשפוך פסולת רעילה בשולי השטח. הם נסוגו עד שיוכח שההיתר בוטל ושהפסולת סולקה.

המסקנות של קאספר

אם יש בעיה, חייבים להציף אותה – לעשות אותה נראית לעין ומדוברת. אם לא, היא לא תיפתר. אנשים יעדיפו לא לגעת בה כי בדיבור על בעיה יש תמיד קושי, אי נעימות.

הפתרון צריך לגלגל את המקום הלא מטופל להיות commons – רכוש שיתופי בעיניי האנשים שאמורים לקחת חלק, גם אם הבעלים החוקי של הנכס הוא אדם אחד. הם צריכים להרגיש שהמקום שלהם, נגיש לכולם, ושכל מי שמשתמש במקום הוא הבעלים.

במיוחד צריך לדאוג לכך שכל האוכלוסיות שחיות באזור תקבלנה נגישות, כולל אוכלוסיות שבדרך כלל אין להן נגישות והן רגילות לזה שהן לא מקבלות נגישות.

לברר עם כולם מה הם חושבים שצריכים לעשות לטובת כולם – זה צעד ראשון טוב.

להוכיח הצלחה, לאסוף את המספרים ולהגיע לעירייה כדי להזמין אותה לשותפות. למצוא עוד גופים שיכולים להיות שותפים ולהחזיק ידיים עם כולם.

דוגמאות מקומיות

תבדקו את המפעל בירושלים. שלשום הופיעה ידיעה על עוד סנונית – קולנוע רב חן הנטוש בתלפיות השוכן בתוך נכס של רמי לוי, מתעורר לקיץ של תרבות ואמנות בהשקעה וניהול של קבוצת "סאבלט" ("התלתליסטים" לשעבר). מצאתי גם כתבה נרחבת יותר בנושא: מחתרנות להתמסדות: העיריות מאמצות את האמנים הפולשים, גלובס אוקטובר 2018.

2019-07-15T10:01:53+03:00 15 ביולי, 2019|

איך לספר סיפור

אני כותבת על איך לספר סיפור כדי להציל את האוזניים של עצמי ושל עוד רבים אחרים. מפולת ה"סטוריטלינג" שנחתה על ארצנו מגיעה עם ההמלצה המלומדת "ספרו סיפור". משום מה אנשים חושבים שזה קלי קלות: מוצאים סיפור "טוב" ומספרים אותו. מה הבעיה?

הבעיה היא איך שזה נשמע. אם אני משתדלת להיות עדינה אז זה נשמע כמו "הייתי בסדנה/הרצאה על סטוריטלינג ואמרו שזה מאוד יעזור לי ל[השלימו את החסר] אם אני אספר סיפור".

לא אצליח לעצור את אלה שבטוחים שזה מה שהם חייבים לעשות רק כי אמרו להם. גם לא את אלה שאומרים להם. מה שאני כן יכולה לעשות זה לנסות לשפר את איך שזה נשמע – בשלט רחוק.

ההמלצות שתקראו כאן מתאימות למי שמדי פעם רוצים לספר סיפור – בישיבה, פגישה, הרצאה וכד' ורוצים שזה יעבור למאזינים בתור משהו שהיה שווה לשמוע, אולי גם לחשוב עליו. אם אתם ממש רוצים ללמוד לספר סיפורים, הדרך שונה וארוכה בהרבה. גם האימפקט שונה. ולא, אני לא מעבירה קורסים לציבור הרחב. הפוסט הזה הוא שרות לציבור.

באילו סיפורים כדאי להשתמש

כשאנשים מחפשים סיפור, הם בדרך כלל מחפשים סיפור שישרת איזו פואנטה. טעות. חפשו סיפורים שלוכדים את תשומת הלב שלכם ושתשמחו לחלוק עם אחרים. אם הסיפור מדבר אליכם, הוא ימצא את הקהל שלו וישמש אתכם פעמים רבות.

אמר אחד התלמידים לרבו, "אתה יודע כל -כך הרבה סיפורים. תמיד יש לך סיפור מתאים. מניין מכיר אתה סיפורים רבים כל-כך?" ענה הרב, "האמת היא שאני מכיר ויודע לספר היטב עשרה סיפורים בדיוק. אבל בכל פעם שנדרש או שנקרית ההזדמנות, אני מתבונן ראשית בפניו של האדם שמולי, מקשיב לו מעט, מבין למה הוא זקוק ואז אני בוחר את אחד מעשרת סיפורי."

זה הכלל. הסיפור שאתם מספרים צריך למצוא חן בעיניכם, עליכם להכיר אותו היטב והוא צריך להתאים להקשר, או שתיצרו עבורו הקשר. הסתכלו על האנשים שמולכם, הקשיבו להם לפני שאתם פותחים את הפה, נסו להבין למה הם זקוקים, בחרו את הסיפור שנראה לכם מתאים, וספרו. בכך תבטיחו שהסיפור יוכל להתחיל את דרכו אל ראשם ואל לבם של המאזינים ברגל קלה.

אם אתם בכל זאת רוצים לחפש סיפור שיתאים לצורך ממוקד, בדקו את סיפור מתאים ל… איך מוצאים?

עוד עצה – בחרו סיפורים קצרצרים. לספר סיפור ארוך זו מיומנות מתקדמת.

שלושה ביקורים בסיפור

עבודה על סיפור נעשית בשלבים. לקרוא אותו פעם-פעמיים, לא יספיק. אם אתם רוצים לדעת איך לספר סיפור, אתם רוצים להכיר את הסיפור מתוך המרכיבים שלו ולבדוק מה הוא מעורר אצלכם. כבר כתבתי בעבר כמה פוסטים על שלבי העבודה, מצרפת את הקישורים ותקציר.

איך עובדים על סיפור | ביקור ראשון – השלב הזה יעזור לכם להפוך את הסיפור לממשי יותר עבורכם. אם אתם מאמינים למה שיוצא לכם מהפה, גם אחרים יאמינו. מדליקים את הדמיון ויוצאים למסע בחומרי הסיפור: מראות, מקומות, דמויות, חפצים שהדמויות מעניקות להם חשיבות, פערים, חושים, תחושות. שימו לב גם למה הם מעלים אצלכם, כולל רגשות ומחשבות. אתם מנסים להכיר את הסיפור בדמיון. לבדוק מדוע ואיך הוא מתחבר אליכם.

איך עובדים על סיפור | ביקור שני – בשלב הזה מנסים לתהות על קנקנן של הדמויות. להכיר אותן לעומק כדי שתוכלו להבין מדוע הן פועלות כך ולא אחרת. אחד הדברים שמנסים לברר בשלב הזה הוא מי מהדמויות היא גיבורת הסיפור, זו שעוברת שינוי. ולא, זה לא קשור בגיבורי-על כמו שאולי שמעתם. יש בפוסט גם כמה תרגילים שכדאי לכם לנסות.

איך עובדים על סיפור | ביקור שלישי, נקודת המבט – כאן אתם מחפשים את נקודת המבט שלכם על הסיפור, את הכיוון ממנו תגיעו לסיפור ותספרו אותו למאזינים. אתם צריכים לדבוק בנקודת המבט הזו לאורך כל הסיפור, לא להחליף משקפיים באמצע. אחרי שאתם יודעים מה נקודת המבט שלכם, התחילו לספר את הסיפור לאחרים. בסוף הפוסט שבקישור יש כמה הנחיות לרפלקציה.

איך לספר סיפור – מה לא לעשות

אל תנסו להפיק קול "קסום". יש כאלה שנדמה להם שזה קול מתאים לסיפור סיפורים. אז לא. הקול האותנטי, זה שאנשים רוצים באוזן, מגיע מלהיות בתוך הסיפור ובתוך האירוע הסיפורי: לראות, לחוש, להרגיש, להרגיש, להיות בקשר עם המאזינים, עם נפח החלל, עם כמות האנשים שמקשיבים לכם. אל תתמקדו בלחפש את הקול הנכון. התמקדו בלהיות בתוך הסיפור ובקשר עם המאזינים.

אל תכבירו תיאורים, הערות ביניים ושינויים. לסיפורים יש איזון פנימי. אם אתם נסחפים בתיאורים והערות ביניים אתם עלולים להפר את האיזון ולטרחן את הסיפור. התוצאה – שעמום של המאזין. שימו לב לקשב – אם איבדתם את המאזין סימן שהוא התעייף מרוב שהייתם עסוקים ב"לסלסל" את הסיפור ולהתחכם, במקום להחזיק את קו העלילה.

אל תוסיפו מוסר השכל או מסר. הרבה אנשים אומרים שכדאי לספר סיפור "כדי להעביר מסר". אינכם יכולים לראות אותי כרגע, אבל אני נאנחת אנחה עמוקה. מסר זו מסקנה, סטוריטלינג הוא ההיפך – פותח את המחשבה לשאלות חדשות.

אז יהיה מי שישאל, "ואיך אפשר להיות בטוחים שהמאזין יבין את המסר הנכון?"

אם אתם באמת רוצים את האימפקט של סטוריטלינג, תצטרכו לקבל את העובדה שבסיפור סיפורים אין מסר אחד נכון. עבור מי ששומע את הסיפור יש מסר אחד או שניים או רבים שהם נכונים עבורו ועבורו בלבד. מהם? לא עניינו של מספר הסיפור. כל מאזין שומע בסיפור את המענה לשאלות המעסיקות אותו ביותר באותו רגע. גם אין צורך שיהיה תיאום בין מסר שאתם רואים בסיפור, לבין המסרים שיקלוט הקהל. המסרים שחשובים למי שמספר את הסיפור הופכים את אופן סיפורו לאמין יותר. זו התועלת בלחשוב על מסר לעצמך. מי שמקשיב לך חושב לעצמו, "הוא באמת מאמין בזה, זה חשוב לו". אבל זו עדיין אינה סיבה מספיק טובה כדי שאותו עניין יהיה חשוב גם למאזין. כל אחד ומה שהוא זקוק לו.

מעבר לכך, בכל סיפור יש אפשרות למסרים רבים הנסתרים מעינינו היום. הם יתגלו לנו אם נשמע את אותו סיפור כמה פעמים במהלך תקופות שונות בחיינו. ובכלל, תשתדלו לשים את המילה 'מסר' בצד כשאתם רוצים לספר סיפורים. היא ממש לא קשורה, גם אם מאות 'מומחים לסטוריטלינג' יאמרו אחרת. אגב, גם המילה 'מומחה' לא קשורה לסטוריטלינג.

אז מה אתם עושים אם אינכם מוסרים מסר? אתם מספרים סיפור. המאזין ישמע את מה שהוא צריך. כל מסר אחר לא ייזכר. אם תנסו לכפות מוסר השכל, המאזין עלול להיאטם. אם תתעקשו למסור מסר מסוים הנחשב "נכון" לטעמכם ותעשו כל דבר כדי שהקהל יבחין במסר הזה ויעריך אותו, אתם כבר לא מספרים, אלא מטיפים. להטיף זה סיפור אחר.

אני ממליצה לכם לסמוך על הסיפור שיעשה את העבודה ועל המאזין, שיניח לסיפור לחדור אליו בדרך הנוחה לו.

איך משתפרים

מלספר שוב ושוב. בפעם הראשונה זה יצא לא מזהיר. מספרים שוב ושוב, בהתחלה לאחרים שאתם מרגישים אתם בנוח. תופסים ביטחון בטקסט.

אחרי שתיפרדו מהחשש לשכוח פרטים ואת סדר האירועים בסיפור, תוכלו להתפנות לשים לב לתגובות של המאזינים. סטוריטלינג הוא אירוע דינאמי בין מספר, טקסט סיפורי, ומאזינים. הסתכלו עליהם, הקשיבו להם, אם תהיינה להם שאלות, ענו להם. האם נראה לכם שהם יכולים לראות את הסיפור בדמיונם? האם יש רגעים בהם אתם מאבדים אותם? אלה שאלות שעוזרות להבין מה עובד באיך שאתם מספרים, ומה לא עובד.

תוך כדי, תגלו גם אילו דברים מתאים לומר לפני ואחרי הסיפור. איך מקשרים אותו. בפעם השלושים שתספרו את אותו סיפור תרגישו בעצמכם שזה משהו אחר לגמרי מאיך שסיפרתם בפעמים הראשונות. גם הטקסט ישתנה – המבנה והעלילה יהיו דומים אבל יהיה עושר גדול יותר בדמויות כי אתם מכירים אותן יותר טוב. מותר לשנות את הטקסט, תנו לזה לקרות באופן טבעי, מתוך זה שאתם מספרים שוב ושוב את אותו הסיפור.

בהצלחה!

2019-08-11T17:12:05+03:00 11 ביולי, 2019|

פרויקט בוטגה די קולטורה, בולצאנו-בוזן

בולצאנו-בוזן היא עיר איטלקית-גרמנית. היא מתגאה בשילוב הלשוני-תרבותי שלה. רחוב עם שם כמו "ויה לאונרדו דה וינצ'י שטראסה" זה דבר רגיל שם. מחוץ לרשמיות, המים פחות שלובים. בצפון העיר שם התגוררתי משך שבוע, לא שמעתי ברחוב מילה אחת באיטלקית, רק גרמנית. בדרום העיר, ההיפך. באמצע, אנשים דוברים את שתי השפות או משתדלים, לפחות על פניו.

רובע דון בוסקו, מדרום למרכז העיר, היה פעם אזור פופולארי. בשנים האחרונות הרובע דעך. אנשים שיכלו להרשות לעצמם עזבו למקומות מרווחים יותר. שכונות בלוקים המאכלסות אנשים שלא משתכרים מעבר לחיוני, אוכלוסייה הולכת ונחלשת. עין המתבונן נתפסת על כמות החנויות הריקות, כאלה שנעולות הרבה זמן וצוברות אבק.

אז חשב מי שחשב שאולי כדאי להשתמש בחללים כאלה כדי להחזיר לשכונות קצת צבע וחיוניות. חברו מחלקת התרבות האיטלקית – המשרד לקביעת מדיניות נוער, מחלקת המורשת, והמכון לדיור חברתי. איתרו ארבע חנויות שהעירייה אישרה את הקדשתן לפרויקט (חנויות שלא שייכות לבעלי בית פרטיים). הוציאו קול קורא לתאגידי ואגודות אמנים ואנשי תרבות – להציע הצעות לפרויקטים שיתקיימו בחנויות. חיכו להצעות. הקבוצה שזכתה נתנה את שמה לפרויקט: בוטגה די קולטורה.

חנויות תרבות

COOLtour חלל שמתעורר לחיים בזכות כישרונות צעירים. מרחב של צמיחה והפקה תרבותית, מקום בו אפשר ללמוד ולהציג כתיבה, צילום, רישום בטכניקות שונות, קומיקס – כל דבר שיחליטו שם שרוצים ללמוד, לשאול ספרים ולקחת חלק בהפקת מופעים. המופעים מתקיימים על המדרכה שלפני החנות, לשמחת העוברים והשבים.

YOUTHmagazine פורטל מידע, ניתוח והתבוננות על העיר בולצאנו מנקודת מבט של צעירים. תכל'ס מלמדים שם בני נוער ומבוגרים צעירים איך להיות עיתונאים. מקום עם אוירה בועטת.

CultureCorner ולהגדרתם "מקום קטן לרעיונות גדולים! פינת התרבות היא חלל תרבותי ונקודת מפגש עבור מחוז דון בוסקו בבולצאנו." זו חנות פינתית קטנטנה. מעט מאוד שטח קיר, עליו ספריה. לידה שולחן קטן וירידה במדרגות לולייניות תלולות למרתף צפוף המשמש גלריה לאמנות. האמנים הם תושבי השכונה. הם גאים מאוד להיות מוצגים שם והתושבים מחכים בסבלנות לרדת אחד אחד ולראות את התערוכות. הספרייה משמשת את התושבים להחלפת ספרים ופעמיים בשבוע מתקיים במקום מועדון קריאה. כל אחד לוקח כסא פלסטיק או מביא כסא יותר נוח מהבית, יושבים על המדרכה, קוראים יחד ומדברים.

DonBoscoSocial חנות התרבות הזו מכנסת את כל פעילות החשיבה, התכנון ובניית הקשרים של תושבי הרובע שלקחו אחריות על בניית הלכידות הקהילתית של עצמם. הם מתכננים התערבויות כאלה ואחרות, מגייסים אנשים מבין תושבי השכונות, מחזיקים ידיים עם כל העמותות הרלוונטיות בבולצאנו ועם רשת של בעלי עסקים. זה מקום לכל מני פעילויות וגם סוג של מפקדה.

איך זה עובד

המידע המלא לגבי הפרויקט וכל אחת מארבע החנויות נמצא בדו"ח הסופי. איטלקית, ושגוגל טרנסלייט יעזור לכם. אם אתם מתכוונים לאמץ מכאן רעיון, שווה לכם להשקיע את עבודת התרגום כי הכל כתוב שם, במפורט. כולל המרכיב הכלכלי והתייחסות לעבודה של האמנים בפרויקט, כולל העובדה שהם עובדים בזה – כלומר מקבלים שכר, כולל המודלים העסקיים שהם בונים כדי להפוך את הפרויקטים לברי-קיימא.

עתיד

את הפרויקט הזה ראיתי לפני שנה. הסתקרנתי לדעת אם הוא עדיין עומד. עומד ועוד איך. בנוסף, החנות שמפעילה את המגזין נוער זכתה בפרס יוקרתי. הכי – העירייה הבינה ששווה לה להשקיע בהתחדשות עירונית מבוססת תרבות: התערבות של יזמות תרבותיות באזורים עירוניים זנוחים, לרווחת כלל התושבים. הללויה. בנוסף החליטה העירייה להשקיע בחדשנות תרבותית. הללויה פעמיים.

מחשבות

הסיור התחיל בהליכה דרך השכונות של רובע דון בוסקו. שונה מאוד מצפון העיר. האנשים יושבים בכיכרות המשמימות כי חם מדי בדירות הקטנות, הילדים מחפשים משהו לעשות. החנות הראשונה שפגשנו הייתה פינת התרבות. די הלם מכמה קטן. ההלם השני היה לחוות את רוח העשייה של רכזי הפרויקט והאמנים. הם חדורים ברמות, מסבירי פנים, לא רואים בעיניים את העליבות והמעצורים החברתיים, רוחשים כבוד למקום ולאנשים כמו שהם, מאוהבים בעשייה. כל דבר שם מושקע ברצינות גמורה, אפילו שהם רחוקים מעין המיינסטרים התרבותי. מרענן, מעורר כבוד והערכה.

רבים מאתנו מתפנקים ברצון להיות מעורבים ב"משהו גדול". בינתיים, החבר'ה בפרויקט חנויות תרבות עובדים על איך לעשות את הפינה הקטנה שלהם בעולם למקום טוב יותר. הם מצליחים להזיז את המחט החברתית מדי יום ותוך כדי גם עושים אמנות. יש מה ללמוד מהם.

ושלא נשכח מי מעורבים מטעם הרשויות. הם נתנו כתף וגם החליטו להגדיל את ההשקעה שלהם. סימן שכשהם בדקו את המספרים, יצאו להם מספרים טובים. כסף בבנק? כן, אבל לא בהכרח מהכנסות. יותר מחסכון בהוצאות על סעיפים כמו טיפול בפשיעת נוער ומבוגרים, היעדרויות ממערכת החינוך וממקומות עבודה, טיפול בהזנחה וכד'. לא רק כסף בבנק; בגלל שרוב המעורבים בהפעלת הפרויקטים הם תושבי השכונות, התוצאות נראות כמו משהו שעושים מכל הלב והן מרחיבות את הלב.

2019-07-10T08:43:20+03:00 10 ביולי, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות