תוצאות בחירות 2019 מועד ב' | הגיע זמן אמפתיה

אני לא יודעת מה קיוויתם שתהיינה תוצאות הבחירות. יכול להיות שאתם שמחים, יכול להיות שאתם כועסים. אני יודעת מה אני רוצה: שהרעל בין אנשים יתכווץ עד ייעלם. ראינו, שמענו, נשמנו ממנו יותר מדיי. גם אלה שלא שותפים להרעלה, גם אלה שממש שמים את עצמם על קו חזית המלחמה ברעל, נגועים בנזקי הרעלה כפויה. נושמים אוויר מזוהם.

מה הוביל אנשים לגדף, לקלל, להשמיץ, לכנות בכינויים נוראיים, לאיים, להשחיר, ללעוג, להטיח עלבון, להתנשא, לנהוג באלימות מילולית, פיזית, כלכלית, להלבין פנים, להכשיל, להדיר, לפסול במחי יד, להתעלם, להחרים, לבייש – אני מניחה שלאלה שבחרו להתנהל כך יש סיבות שהם רואים כמוצדקות.

השאלה שלי היא אם הם לקחו בחשבון גם את האחרים. את אלה שעליהם הם החליטו לשחרר חיצים משוחים ברעל. את אלה שלידם הם הזרימו את הרעל, וירו חיצים גם עליהם אם הם 'העזו' להגיב, לנסות להרגיע, לנסות להציע שיש דברים שלא אומרים או כותבים. יש דברים שלא אומרים או כותבים.

'לקחו בחשבון' הכוונה – ניסו לעמוד בנעליו של אחר, להבין מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג. לפי איך שזה נראה על הפידים בפייסבוק ובטוויטר ולפי איך שזה נשמע ברחוב ובשיחות סלון, מרבית האנשים לא מעוניינים להבין את עמדת האחר.

אני לא מתכוונת לאלה שברור שהם פועלים מכוונת זדון. שההתנהגות שלהם, הדברים שהם אומרים ועושים, מעידים על כוונה לפגוע, לפלג, לעורר ריב כדי להרוס, לפגוע, לגזול לטובת אינטרסים שלהם, על חשבון כל האחרים.

אני מתכוונת לאלה, והם הרוב, ששולחים חיצי רעל לכיוון מי שלא חושב או נוהג כמותם. שמשוכנעים שמי שלא מסכים אתם ומתנהג כמותם הוא אויב נורא או סתם אידיוט. שבטוחים שסיפורים סותרים לא יכולים לחיות זה בצד זה מתוך כבוד הדדי. שדוחפים רעל כדי לנסות ולהשתיק בכוח סיפורים שונים מהסיפור שלהם, כולל את האנשים שמספרים אותם.

אני מתכוונת גם לאלה שאולי לא מתכוונים לפגוע באף אחד או לא מודעים לכך שהם פוגעים – אבל לא עושים שום מאמץ, אפילו קטן, לנסות ולהבין את העמדות, ההתנהגות והבחירות או חוסר-הברירה של אחרים.

מאחורי תוצאות הבחירות יש איזו בגרות ובעיקר, יש תקוות. הבסיסית מכולן היא תקווה לאווירה טובה יותר בין אנשים. ליכולת להתנהל יחד, עם המחלוקות, לטובת שלם טוב יותר. הלל ושמאי הצליחו להבין זה את זה ולהשלים זה את זה בלי להסכים, לא?

הגיע זמן אמפתיה. בלעדיה, השינוי הפוליטי הוא פחות או יותר רק אירוע טכני. תוצאות הבחירות מעידות על כך שכסך הכל אזרחים בעלי זכות בחירה שדאגו לממש את הזכות – אנחנו מוכנים לנסות להבין זה את זה ולהסכים שלא חייבים להסכים.

השאלה היא אם אנחנו עדיין זוכרים איפה הנחנו את האמפתיה ואם אנחנו מוכנים להתאמן עליה עד שהיכולת שלנו להיות אמפתיים תתחזק. כי מבוגרים אמפתיים וילדים אמפתיים הם יצורים שממש כייף לדבר אתם ולהיות אתם. גם כשלא מסכימים אתם על כלום.

את אותו דבר הייתי כותבת גם אם תוצאות הבחירות היו אחרות. אי אפשר להמשיך עם כל הרעל הזה.

2019-09-18T07:58:25+03:00 18 בספטמבר, 2019|

אמפתיה, סיפור סיפורים, וארבעה סיפורים קצרים

אמפתיה היא מרכיב יסוד של תקשורת בין אישית, אינטימיות, קירבה והתנהגות פרו-חברתית. היא עוזרת לנו להיות מודעים לרגשות האחר. כשצריך, היא עוזרת לנו להיות מודעים לכאב שאנחנו גורמים לאחרים, ולשנות את ההתנהגות שלנו כלפיהם. להיות אמפתי פירושו להיות יכול להרגיש עם האחר, מנקודת מבטו, גם אם איננו מסכימים אתו.

בהיעדר אמפתיה, אנחנו יכולים לחיות לצד אנשים בלי לדעת דבר וחצי דבר על העולם הפנימי או הרגשות שלהם. לחיות לידם פחות או יותר כאילו שאנחנו יושבים במקרה באותה מסעדה או להתייחס אליהם רק דרך משקפת של אינטרסים. זה במקרה הסביר. אם תוסיפו לחוסר אמפתיה מידה של חשיבות עצמית, אנחנו עלולים להתייחס לאנשים אחרים באופן לא סביר בכלל.

לא תמיד קל להבין מהי אמפתיה ורבים מבלבלים בינה לבין סימפטיה (אהדה), הזדהות או אהבה. סיפורים עוזרים לנו ללמוד אמפתיה כי אנחנו סקרנים לדמויות בסיפורים, למה שקורה אתן, מה שהן מרגישות, איך שהן מתנהגות – גם אם הן לא מוצאות חן בעינינו כלל וכלל.

בסיפור סיפורים, אמפתיה היא מיומנות ליבה. מספר סיפורים אינו משחק או מחקה דמות. הוא חוקר לעומק את המוטיבציות שלה, את עולמה הפנימי ואת הדרך בה העולם הזה משפיע על אופן ההתנהלות והדיבור של הדמות. את אותם עניינים הוא חוקר במקביל גם בתוך עצמו. אחרי שעשה את העבודה העמוקה הוא יכול להרגיש עם הדמויות, לספר אותן, להפעיל אותן, להיות מאוד מאוד אמפתי וגם – להיות מופרד מהן, לא להזדהות, לאהוד או לאהוב אותן, ולא להיות סימפטי.

אמפתיה בארבעה סיפורים – מוזמנים לספר

לאיכר אחד היו כמה גורי כלבים למכירה. הוא הכין שלט גדול, "4 גורי כלבים למכירה" ופנה לתלות אותו על אחד מעמודי הגדר שהקיפה את החצר שלו. תוך כדי מסמור השלט לעמוד הרגיש שמשהו מושך את שולי האוברול שלו. הוא הביט למטה לתוך עיניו של ילד.

"אדוני," אמר הילד, "אני רוצה לקנות את אחד הגורים."

"ובכן," ענה האיכר, "הגורים גזעיים ועולים די הרבה כסף."

הילד הרכין ראש לרגע. הוא שלח כף יד קטנה לתוך כיס המכנסיים שלו, משך משם ערימת מטבעות והציג אותה בפני האיכר. "יש לי חמישה וחצי שקלים. אני יכול לשלם כדי להסתכל עליהם יותר מקרוב?"

"וודאי," אמר האיכר ונתן שריקה. "היי בובה!" קרא.

מתוך המלונה הגדולה שבחצר יצאה כלבה ואחריה ארבעה כדורי פרווה קטנים. הילד הקטן נצמד לגדר ונעץ בהם מבט. העיניים שלו התרחבו מאושר. הכלבלבים התקרבו לגדר והילד כמעט צרח מהתרגשות. אלא שאז שם לב לעוד כדור פרווה, קטן יותר, יוצא באיטיות מתוך המלונה. הכלבלב החמישי דידה לכיוון האחים שלו, מנסה להדביק את הפער ככל יכולתו…

"אני רוצה את הכלבלב הקטן!" קרא הילד. האיכר כרע ברך לצדו ואמר, "ילד, אתה לא רוצה את הכלבלב הזה. הוא לעולם לא יוכל לרוץ ולשחק אתך כמו הכלבלבים האחרים."

הילד פסע פסיעה אחת לאחור, התכופף וגלגל את שולי המכנסיים שלו. נעל ימין שלו הייתה מחוברת לפרוטזה שהלכה ונחשפה לעיניי האיכר. הילד הזדקף בחזרה ואמר, "גם אני לא רץ כל כך טוב. הכלבלב צריך מישהו שבאמת מבין."

סטודנט צעיר פסע לצד אחד המרצים שלו. המרצה נודע כמי שמתייחס לתלמידיו כידידיו. תוך כדי הליכה הם ראו בצד הדרך זוג נעליים ישנות ומרופטות. הם הניחו שהנעליים שייכות לאדם עני שהועסק באחת הגינות לא רחוק משם. יום העבודה התקרב לסיומו. הסטודנט פנה אל המרצה ואמר: "בוא נשתעשע קצת: נחביא לו את הנעליים, נתחבא מאחורי השיחים ונראה מה יקרה."

"ידידי," ענה המרצה, "לא נכון להשתעשע על חשבון אדם עני. אבל יש לי רעיון להציע לך. אתה בחור בעל אמצעים, בוא תפתיע אותו מכיוון אחר. שים בכל אחת מהנעליים מטבע של עשרה שקלים, נתחבא, ונראה איך ינהג כשימצא את המטבעות."

כך היה. הסטודנט הניח מטבעות בנעלי העני ויחד עם המרצה התחבא מאחורי השיחים. תוך זמן קצר הופיע העני שסיים את עבודת יומו. תוך כדי שלבש את מעילו החליק כף רגל לתוך אחת הנעליים. הוא חש במשהו קשה, משך החוצה את הרגל, הרים את הנעל כדי לבדוק אותה ומצא בתוכה מטבע. הוא היה מופתע מאוד. הביט במטבע ארוכות, הפך אותה מצד לצד, הביט סביבו ולא ראה איש. הכניס את המטבע לכיס ושלח את הרגל השנייה לתוך הנעל. שוב חש משהו קשה ולאחר שבדק את הנעל גילה שהאוצר שלו הוכפל. רגש תודה כבש אותו: הוא הביט לשמיים, לחש דברי הודיה, בשמו, בשם אשתו וילדיו, מוקיר בכל ליבו את היד הנעלמה ששלחה להם את המטבעות.

"עכשיו," שאל המרצה את הסטודנט, "איך אתה מרגיש?"

שמעון זוכר שכשהיה ילד, אמא שלו אהבה להכין ארוחת בוקר או ערב, מדי פעם. ערב אחד, אחרי יום עבודה מתיש, היא הכינה ארוחת בוקר. היא הגישה לשולחן צלחת ביצים מקושקשות, צלחת נקניקיות מטוגנות, וצלחת של עוגיות שרופות מאוד.

אביו של שמעון לקח לעצמו ביצה, נקניקיה ואחרי שאכל אותן שלח יד לצלחת העוגיות. הוא אסף לעצמו עוגייה שרופה כהלכה, חייך חיוך רחב לכיוונה של אשתו ושאל את שמעון איך היה היום בבית הספר. שמעון לא זוכר מה ענה באותו ערב. הוא זוכר את עצמו מתבונן על אביו מורח את העוגייה השרופה בחמאה וריבה. הוא זוכר איך ראה את אבא אוכל את כל העוגייה, עד הפירור האחרון, מחייך חיוך של עונג.

שמעון זוכר שאחרי שעזב את השולחן הוא שמע את אימו מתנצלת באזני אביו על ששרפה את העוגיות. הוא זוכר גם את תשובת אביו, "יקירתי, אני אוהב לאכול מדי פעם עוגיות שרופות."

מאוחר יותר באותו לילה, שמעון ניגש לאביו כדי לתת ולקבל נשיקת לילה טוב. הוא לא התאפק ושאל אם העוגייה באמת הייתה טעימה. אביו חיבק אותו חיבוק גדול ואמר, "אמא שלך עבדה קשה היום. היא עייפה. קצת עוגייה שרופה לא גורמת נזק לאף אחד."

סבתא ונכד, ילדון מנומש, בילו יום בגן החיות. לפני פינת האיפור השתרך תור ארוך של ילדים שהמתינו לאמנית שתצבע את הלחיים שלהם בדוגמה מנומרת.

"יש לך כל כך הרבה נמשים שאין מקום לצבע על הפרצוף שלך!" אמרה לילדון הילדה שעמדה לפניו בתור. נבוך, הילד הרכין את ראשו. סבתא שלו שמעה את ההערה וחשה את השינוי במצב הרוח דרך כף היד הקטנה שלו שהייתה נתונה בכף ידה.

היא התכופפה אליו ואמרה, "אני אוהבת מאוד את הנמשים שלך. כשהייתי בגילך התפללתי שיהיו לי נמשים." היא ליטפה את לחיו בעדינות. "נמשים הם יפהפיים."

הילדון הרים מבט, "באמת?"

"בוודאי," ענתה סבתא ושאלה, "יש משהו יותר מקסים מנמשים?"

הילדון חשב לרגע, בוהה לתוך פניה של סבתא. אז לחש, "כן. יש. קמטים."

2019-09-08T13:02:48+03:00 8 בספטמבר, 2019|

מה לא כדאי לעשות כשמספרים סיפור בהקשר עסקי וארגוני

כבר כתבתי על איך לספר סיפור. הפעם אני כותבת על מה לא כדאי לעשות כשמספרים סיפור. יש אנשים שיותר קל להם להבין על דרך השלילה.

אין ספק שלכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל. לפני שאתם מחליטים שאתם המקרה היוצא מן הכלל, התכוננו היטב. הכנה יסודית מעמיקה את הייחודיות שלכם, שהיא היוצא מן הכלל האותנטי. בכל מקרה, הרשומה הזו כתובה מנקודת מבטי. אתם מוזמנים לחלוק, לדון, להוסיף.

מה לא כדאי לעשות כשמספרים סיפור – ענייני טקסט

הימנעו מהכללת קהל

פתיחות מסוג 'כולם יודעים ש' 'כל אחד חווה בשלב מסוים' 'כולנו יודעים ש' 'מכירים את זה ש' ופתיחות דומות, מעוררות אצלי התנגדות. בעיקר את החשק 'לנקב' לדובר את ההכללה. מאיפה יודע מי שעומד על הבמה מה אני יודעת, מה חוויתי, מה אני מכירה? הוא לא. הוא מניח מתוך נוחות או כדי להרים לעצמו להנחתה. במקום הכללות אפשר לומר ש'רבים התנסו ב' 'רבים יודעים ש' או פשוט לא להכליל.

אל תספרו שאתם הולכים לספר סיפור

רבים מקדימים סיפור ב'אני רוצה לספר לכם סיפור' או 'אני יכולה לספר לכם סיפור?' או 'יש לי סיפור לספר לכם'. הקדמות כאלה מעוררות אצלי קוצר רוח. אתם רוצים לספר סיפור – ספרו סיפור. אני מעדיפה לגלות שאני בסיפור בדיעבד, לא שיאמרו לי שתיכף יגיע סיפור. אז גם יש סיכוי שאתפעל מהיכולת שלכם להכניס אותי לסיפור.

הימנעו מהצהרה על סיפור אמיתי

כל הסיפורים אמיתיים, כי הם סיפורים, לא מציאות אבסולוטית או עובדות. אם נדמה למישהו שלומר 'סיפור אמיתי' עושה שהסיפור יהיה יותר טוב אז לא. סיפור טוב הוא סיפור טוב בלי קשר ל'היה או לא היה'. היוצא דופן במקרה הזה הוא סיפור על אסון אישי שאינו מבוסס עובדות. לספר סיפור על אסון אישי שלא התרחש במציאות זו סחטנות רגשית והפרת החוזה עם הקהל.

אל תכניסו ז'רגון מקצועי לסיפורים

שפת הסיפורים מצטיינת בנגישות. אם תשתמשו במילים לא מוכרות תאבדו מאזינים. אם חשוב לכם להכניס מרכיבים מסוג מילים מקצועיות, ראשי תיבות או דימוי מיוחד, תנו הסבר מייד. אחרי שתסבירו פעם אחת תוכלו להשתמש במרכיבים האלה באופן שוטף והקהל יבין. לספר סיפור זו לא פעולה של התפארות עצמית אלא עשייה משותפת בגובה העיניים של כולם.

היזהרו מאוד בסיפורי הומור ובדיחות בנושאים רגישים

זהירות בסעיף הזה מגנה עליכם ועל הקהל. כשמדובר בנושאים רגישים, בדיחות וסיפורי הומור המסופרים על חשבון אחרים עלולים להיתפס כחוסר רגישות, גסות רוח או ממש בריונות. במקרים רבים אינכם מכירים מספיק טוב את כל המאזינים כדי לדעת מה יפגע בהם ומה לא. אם אתם בכל זאת רוצים להתלוצץ על עניין רגיש, דברו רק על עצמכם. עוד אפשרות היא להתלוצץ על חשבון מישהו שנמצא בסטטוס גבוה בהרבה משלכם אבל גם בזה יש סיכון. לא כל ליצני החצר האריכו ימים….

מה לא כדאי לעשות כשמספרים סיפור – ענייני קול ומחווה

אל תייצרו דרמה שלא נמצאת שם

לספר סיפור בזמן מופע, הרצאה, פרזנטציה – זו חוויה מהונדסת. כדי שהיא לא תרגיש כמו זיוף, נכון למי שמספר סיפור לשאוף למקסימום אותנטיות. אותנטיות מגיעה מהכנה יסודית, מהיכולת לעמוד מאחורי הדברים מתוך היכרות עמוקה אתם, עם התחושות שהם מעוררים בכם ובאחרים, ועם המטרה שלכם בלספר את הסיפור.

מטרה בסיפור סיפורים היא לא 'מסר' או 'להעביר את המסר'. מטרה בסיפור סיפורים היא פעולה שאתם רוצים לפעול על המאזינים – לעורר בהם תהיה, לעודד אותם, להעציב, לשעשע, לעטוף במסתורין – לחולל פעולה כלשהי. הפעולה הזו מכתיבה את הביטוי הקולי ואת המחוות שתשתמשו בהן. היא מכוונת את האנרגיה שלכם לספר סיפור בדרך מסוימת או בדרך אחרת. אם אתם עושים את עבודת ההכנה כמו שנכון לעשות אותה, הביצוע יהיה אותנטי.

דוברים שלא מתכוננים ביסודיות מנסים לייצר אנרגיה, להגביר את הדרמה באופן מלאכותי. יוצא שהם עושים יותר מדי. הם משתמשים בקול שנשמע להם כמו 'קול של מספר סיפורים' (אין דבר כזה). הם משתמשים בקול, אינטונציה, ואופן היגוד שיושבים על תבנית דרמטית שלא בהכרח קשורה לסיפור. הם מחווים תנועות גדולות, 'דרמטיות', בלי קשר לתוכן ולתחושות שהוא מעורר. התוצאה הרבה פחות אותנטית.

ההפוך של זה הוא לדבר בקול שטוח. אולי מתוך כוונה להישמע קז'ואל-אותנטי, או לשדר "אני זה אני, קבלו אותי כמו שאני", אולי מפני שהדובר מדבר באופן שטוח גם ביום יום. עם כל הכבוד לכנות, לספר סיפור זו חוויה מהונדסת, כבר ציינתי. נא להתאמץ לצאת מהקונכייה ולהראות כוונה לתקשר עם האנשים שמולכם.

בלי 'טכניקות' שדורסות שתיקה וזמן למחשבה

כבר ראיתי כל מני 'טכניקות' כאלה: האטת דיבור, האצת דיבור, דיבור בלחש, העוויות ומחוות בסיום משפט או על פאוזות יזומות, תנועות 'האשטג' על מילים שרוצים לדחוף לקהל לראש, הוספת ביטויים מסוג 'אין דברים כאלה', 'לא, אתם לא מבינים', ושאר תופעות שאני מנחשת שאנשים קיבלו כ'טיפים', עצות, או מתוך התבוננות על דוברים ואנשי במה.

האטת דיבור מכוונת (לא דיבור איטי טבעי), מעוררת חוסר סבלנות מיידי מצד המאזינים. האצת דיבור מרגישה יותר אנרגטית אבל היא לא מאפשרת למאזינים לעבד מידע. תוך זמן קצר חלק מהם נאטמים ומאבדים עניין. דיבור בלחש מכוון לגרום למאזינים להקשיב בדריכות, רק שזה מעייף מאוד. העוויות, מחוות והערות שאינן קשורות לסיפור נראות כמו בהלה של דובר שלא מסוגל לשאת שקט.

האטה, פאוזות ושתיקות מסמנות כוונה. כוונה לתת זמן עיבוד, כוונה לאפשר לשקט להתרווח. שתיקה יכולה ליצור את הרגעים הנוגעים ביותר במעשה סיפור, חיבור אינטימי בין מספר, מאזין וסיפור סביב רעיון. זה כל מה שיש שם, וזה הכי טוב שיש.

צעקות, קללות, זינוקים ופליק-פלאקים

יש מעט מאוד דוברים שעובד להם להשתולל על הבמה, וגם על זה אני לא חותמת לגמרי. בסיפור סיפורים זה לא עובר. זו התנהלות שדורסת את החוזקות הטבעיות של המדיום ושל האנשים שלוקחים חלק בעניין. יוצא דופן הוא המקרה בו דמות בסיפור מתנהלת באופן כזה. אז שווה ללכת בגדול ומדויק, לאפיין את הדמות ואז ללמוד איך להתנהל כמותה, לא סתם להתפרע.

הימנעו מרעשי רקע ויזואליים

כשאתם מספרים סיפור במסגרת הרצאה או פרזנטציה ויש מאחוריכם מצגת, הכניסו שקופית שחורה כרקע. זה יראה כאילו כיביתם את המקרן לטובת מעשה הסיפור וימקד את המבט והקשב אליכם ופנימה, לדמיון הפרטי של המאזינים – ששם מתרחש הסיפור.

2019-09-04T08:20:05+03:00 4 בספטמבר, 2019|

מאיישעס | בית מדרש למספרי סיפורים

אחרי חמש שנים הנחיה של בית מדרש למספרי סיפורים בזית עמק חפר, אני הולכת לנוח. אבל… הפעילות לא נפסקת! להלן –

מאיישעס

בית מדרש מעשי חווייתי למספרים, המרחיב את הסיפור אל טכניקות הגשה ויזואליות של  תיאטרון-סיפור ואמצעים כמו בובות, חפצים ועוד.  פיתוח יצירה אישית בעבודה עם טקסטים ממדף הספרים היהודי, לילדים או מבוגרים, לקראת הצגה מול הקהל.

מנחה: אלית ובר – בימאית, מספרת, בובנאית, וביבליותרפיסטית. מלמדת תיאטרון בובות וסיפור, תיאטרון בובות במסגרות שונות, ויוצרת עצמאית.

ימי  רביעי , 09:00 אחת לשבועיים (3 שעות) מועדון בית יצחק , 750 ₪

מפגש פתיחה 6.11.19

להרשמה פנו בבקשה לעלית גורן בזית.

2019-08-25T19:04:23+03:00 25 באוגוסט, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות