טיש בחופים – פותחים את הלב לשמחה ביום ראשון הקרוב

ביום ראשון הקרוב, נתכנס אצל שולחן הקהילה ב חופים- תרבות יהודית ישראלית בחוף הכרמל ונעשה טוב. בקטנה.
הנושא המרכזי הוא שמחה. ראשית כי זו מהות בחסידות, שנית כי חודש אדר מגיע ושלישית כי זה נושא שמח להתכנס סביבו.
מה יהיה? סיפורים, ניגונים, שירים, פואטרי סלאם, דבר תורה, ברכות, וכמה דברים קטנים בין היושבים בקהל. זה כדי להאיר את הטוב והנעים בשבת אחים ולראות את עצמנו וזה את זה בעין טובה. אם גם נרקוד, אז בכלל.
שתפו ובואו!

2018-02-08T07:53:28+03:00 8 בפברואר, 2018|

כשהשמש שוקעת האור חוזר למנורה






כותרת הרשומה היא ציטוט מפי ילד בן ארבע. בגלל שהוא נכד שלי, אני מרשה לעצמי לקרוא לו 'מר קטן' והוא מסכים לי. יש לו עוד אחד כזה "בקרח יש מים והם יוצאים מהחורים". שמצטרף למשפט אחר שאמרה אמא שלו כשהייתה בגילו, "אמא שלי עושה ככה עם המקל ויוצא לה שיר". מקל – הכוונה לשרביט ניצוח. מה שתפס את תשומת לבי בשלושת האמירות המקסימות הללו היא היזמה לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע – אור, מים, מוסיקה.

נזכרתי בציטוטים האלה תוך כדי דיון שהתפתח לנו לא מזמן בקבוצת מספרי סיפורים בקהילה. הדיון עסק בארבעת הבנים בהגדה של פסח ומה אפשר ללמוד משם על אופן ההתייחסות לאנשים שונים במעגל לומדים. מיד אחרי ארבעת הבנים מופיע מדרש:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

לענייננו: יש מצוות עשה לזכור בכל יום את יציאת מצרים. התזכורת מופיעה בקריאת שמע. יש עוד מצווה – לספר את סיפור יציאת מצרים. זה כבר סיפור-סיפור, שאותו אנחנו מצווים לספר פעם בשנה בחיק המשפחה. שאל מי ששאל אם אפשר להתחיל לספר מראש חודש ניסן ולא רק בליל הסדר. תלמוד לומר רק ביום החג. שאל ההוא – אפשר לפחות להתחיל מבעוד יום? תלמוד לומר – אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שזה רק בליל הסדר. רק כשיש משהו מוחשי מונח לפניך, שממנו אפשר להתחיל להסביר הסברים ולספר סיפורים על עניינים שאתה לא יודע עליהם מספיק כדי לשאול רלוונטיות. שוב העניין הזה של לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע.

מה שהזכיר לי אירוע קטן עם אישה יוצאת אתיופיה שעזרתי לה למצוא את הסיפור שלה. יש לה סיפור, היא הצליחה להוציא אותו. באחד התרגילים המאוחרים שעשינו תיעדנו נקודות מפנה בסיפור על פתקאות שמונחות על ציר זמן. כשסיימנו את התיעוד היא התבוננה על מערך הפתקאות ואמרה, "עכשיו יש לי סיפור". מבחינתי היה לה סיפור גם קודם. היא חשה בו כממשי רק כשהשלד שלו נרשם על הפתקאות. עוד ביטוי לצורך לתת מיכל מוחשי.

בדיון עלו גם דוגמאות מסוג "מקל סיפורים" שהוא מנהג מקובל באירועי-סיפור, להשתמש במקל מקושט שעובר מיד ליד. מי שמחזיק בו הוא האדם שמקבל את המקום לספר סיפור. מי שדורש אותו לעצמו יודע שיש לו סיפור לספר. או אבן גדולה שעוברת מיד ליד ומי שמחזיק בה מוסכם על כל הנוכחים שתורו לדבר. או תת-דוגמה שמספר הסיפורים אריק שמיידלר ז"ל נודע בה – מקל מגולף ממנו "משך" את הסיפורים שלו. ואלי ההיפך. אולי הסיפורים גילפו דרכו את המקל כדי שיספר אותם. מי יודע.

משם התכנסנו לאחת הסוגיות המוכרות למספרי סיפורים, עניין ה"תלבושת". אני לא מתייחסת כאן לתופעה הלא-קשורה-בעליל שהופיעה בארץ בשנים האחרונות: הורים לא קונים כרטיסים לשעת סיפור אם המבצע לא מגיע עם תלבושת ואביזרים. אם מישהו רוצה לדון אתי בזה, אין בעיה. הדיון בקבוצה נסוב סביב הצורך של מספרי סיפורים במשהו שיעזור להם לעשות את המעבר לדמות מספר הסיפורים – של עצמם. או בצורך להשתמש לפעמים במשהו שהוא תלבושת או חלק של תלבושת, כדי "לארגן" משהו בעצמם או במהלך האירוע הסיפורי. כאלה יש דוגמאות יפות ומעניינות, אך אם להעיד על האמת – אין בהן הכרח. מספר סיפורים יכול להגיע בלי שום דבר מלבד המיומנויות שלו עצמו ולהחזיק קהל הרבה-הרבה זמן.

עם זאת, קיים צורך פנימי. עובדת קיומו קשורה לרעיון שרץ לאורך הרשומה הזו – הצורך לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע – כמו להיות מספר סיפורים. הצורך להמחיש את החלק הזה בזהות. מספר סיפורים הוא עיסוק חסר "מדים" – עד שהמספר פותח את הפה. בעולם שיש בו כל כך הרבה מדים, סמלים, ייצוגים מוחשיים לזהות, מרכיבי זהות, עיסוקים ותפקידים, קשה להיות בעל מקצוע שקוף-מדים ונטול ייצוגים מוחשיים.

ויש עוד צורך שקשור באותו עניין: הצורך לבצע את המעבר למקום "ההוא". זה מקום קצת אחר מלהיות אני "הרגילה". זו לא דמות אחרת, זו לא אני אחרת, זו יותר איזו תנועה פנימית לעבר מקום בתוכי שממנו אני מכווננת לספר סיפורים, לתקשר עם אנשים, להקשיב הקשבה עמוקה, לנקות את כל הרעש מחוץ למגרש עליו נתמסר הסיפור, הקהל ואני. יש כאלה שפותרים את המעבר בשימוש באביזר לבוש כמו כובע, או בגד מסוים שהוא לא בדיוק תלבושת אלא בגד-עבודה. יש כאלה שמשתמשים בחימום קולי למעבר, יש כאלה שמתבודדים או שותקים לפני מופע ויש כמוני שעוברים בסוויצ'. בכל מקרה יש שם מעבר ולמעבר הזה יש ביטוי מוחשי ביותר, גם אם הוא לא ניכר לעין.

2017-12-21T00:16:01+03:00 21 בדצמבר, 2017|

'סיפור על הדרך' יומן שדה | חלק III

דבוקולו



משהו כזה קטן וטוב בצד

במפגש הראשון הייתה שקטה, כפופה. כריכת הראש והבגדים משבשים את מידות גופה הגרום, המבוגר. לובן בעיניה, לא מישירה מבט. דיברה מעט, מילה, עוד מילה. הרבה תנועות ידיים מעגליות בכפות מופנות לשמיים. תחינה, הודיה, קשה לדעת.

באה אל הרכזת ואלי בסוף המפגש. אולי חיכתה שהאחרים יעזבו קודם, תישארנה רק הפרנג'יות. עדיין כפופה וכרוכה, באותה שפה ובאותן תנועות ידיים, הצליחה שנבין את הסיפור שלה: שבעה ילדים ובעל איבדה בין אתיופיה לישראל. שניים נותרו, בת ובן. ברכה על החיים, ברכה באותה נשימה שהכל נעשה בדברו, נתן, לקח.

נסעו בקבוצה לאתיופיה. נסעו גם היא, גם הרכזת.

באחד הלילות העביר אותם מנהל המתנ"ס סוג של א"ש לילה. שירגישו קצת הפרנג'ים מה זה היה ללכת בוואדיות ובקניונים בחושך, במים. בסוף ההליכה התכנסו סביב מדורה. הוא שאל שאלה, גם היא ענתה, רק לא לשאלה ששאל. היא סיפרה את כל הסיפור, בפעם הראשונה בחייה.

אחרי שחזרו נפגשנו שוב. "היא סיפרה את הסיפור" אמרה לי הרכזת. "סיפרה וסיפרה ולא עצרה." ישבתי מולה. "איך יצא לך הסיפור? מאיפה בא אלייך ללב פתאום והסכים לצאת?" אמרה שהמראות, המרחקים, המקומות בהם קרו דברים. ככל שהתקרבו למקומות בהם הלכה, כך התחזקו פרטי האירועים בזיכרונה. כשהגיעה אליהם ממש, חזרו התמונות מאז, כמו שהיו אז. היא ראתה את הדברים וכמו שראתה, סיפרה.

על פניה עלה מן חיוך פרטי, קטן ונוכח. "עכשיו ספרי לי," ביקשתי. סיפרה. מתחילתו ועד סופו, אותן תנועות ידיים, הרבה יותר מילים. מדי כמה הפתיעה אותי במילה עברית משובחת. נהיו חלקי משפטים, לפעמים שלמים. הביטה בי ישר לעיניים. ראיתי בהן שהיא רואה את אז וגם אותי. מחברת אותי להתרחשויות, לתחושות, לרגשות שלה, אפילו קצת למראות ולנופים. שואלת אותי את מה ששאלה אז, תובעת תשובות למרות שיודעת שאני לא אז, לא הם, לא סודנית ולא אתיופית. בכל זאת שאלה כדי שאבין, אראה, כמה שאני יכולה. סיימה וחייכה.

"בת כמה את?" שאלתי. "שבעים ושתיים. עכשיו זמן לספר את הסיפור." חזרנו למליאה וביקשתי ממנה לספר קטע לכולם. לקחה את המקום בין האנשים, סיפרה בעוד יותר מילים, הזכירה פרטים חדשים, ציינה שם מקום.

בסוף הזמינה אותי לחיבוק אמיץ. אני שלא מהמתחבקות, לא הצלחתי לעצור לנוכח אישה שמברכת על החיים. זה מה שהיא עושה, כל הזמן.

שאלתי מישהו למשמעות שמה. אמר שזה כמו שאימהות מכינות אוכל ומשאירות לילדים משהו כזה קטן וטוב בצד.

בודה

מדי פעם צצה בסיפורים המילה 'בודה'. בהתחלה חשבתי שהם אומרים 'בודהה'. לא הבנתי מה הקשר. שאלתי. זו מילה שהאתיופים הלא יהודים והסודנים היו אומרים עליהם ומגרשים אותם, פוגעים בהם. מי שאומרים עליו בודה, אומרים עליו שהוא אוכל אנשים. הגרסה האתיופית-סודנית לעלילת-דם.

'פליטים'

זו תפיסה שמקוממת אותם. הם לא פליטים והגיע הזמן שכל מי שמחזיק את המחשבה הזו בראש, ימחק אותה. הם קמו ועזבו היסטוריה ארוכה, מסורת ודרך חיים כדי ללכת בעקבות החלום – להגיע לירוסלם. הם עשו זאת מרצונם, בכוח אמונתם ומכל מי ששילם מחיר על יציאת מצרים בגרסת יהודי אתיופיה, הם שילמו את המחיר הגבוה ביותר.

נניח, שאף אחד לא בנה את המחשבה 'פליטים' על איך שהם נראו כשהגיעו לכאן. נניח. היא מגיעה מכמה מקומות אחרים:

לרוב הקבוצות שיצאו מהכפרים באתיופיה, היו מדריכים מקומיים שליווי אותם. לא נשמות טובות בכלל, אבל זה כבר עניין אחר. כשהתקרבו מרחק כמה שעות הליכה מגבול סודן עזבו אותם להמשיך לבד. עם עזיבה, היו מנחים אותם לומר לשוטרי הגבול הסודנים שהם פליטים של המשטר באתיופיה. בורחים ומבקשים מקלט.

הם הונחו להגיע למחנות פליטים. שם יכלו אנשי המוסד לשים עליהם עין, להעביר להם כסף ולתאם את המשך הדרך לישראל. רבים מהם שהו במחנות פליטים הרבה זמן. חיו בתנאים תת-עלובים, חלו במלריה או מחלות דומות, החלימו או החזירו נשמתם לבורא.

הם חיו תחת הכותרת 'פליטים', במחנות פליטים, ספגו את כל התחלואים שיש בחיי פליט. אבל בפנים, בתפיסתם העצמית והקהילתית, הם לא יצאו מהבית כפליטים ולא הגיעו לישראל כפליטים.

2017-11-16T08:04:33+03:00 16 בנובמבר, 2017|

'סיפור על הדרך' יומן שדה | חלק II

אני בדרך הביתה אחרי עוד מפגש במיזם 'סיפור על הדרך'. הרובוט באוטובוס מכריז על שמות תחנות, מקומות וצמתים בכבישי ישראל. מחזיקה אנטנה אחת פתוחה כדי לזהות את שם התחנה שלי, אך עיקר המחשבות שלי במסעות שלהם באתיופיה, בסודן. מעולם לא הייתי במקומות שהם מספרים עליהם. חלקים גדולים בתמונות שהם רואים בדמיון חסרים אצלי. אני נאחזת במילות הסיפורים, מנסה לשבץ אותן לתוך תמונות נופים שחרשתי בגוגל. יודעת שזה לא זה. כשהם מספרים, המבט שלהם מרצד בין שם לכאן. מדי פעם אני מצליחה לראות דרכם.

גם להם לא קל לראות. לפעמים התמונה לא ברורה, לפעמים לא רוצים לראות אותה. זה קשה. מנסה למצוא דרך לעזור להם לראות, לראות ברור. אחרת הם מדברים באיזה דיבור קולקטיבי, "בכללי". תרגיל אחד מצליח לשלוף תמונה חדה. זה תרגיל בו אני מבקשת מהם לסוב לאחור כמה רגעים אחרי שיצאו לדרך, להתבונן על התמונה שהם רואים ולתאר אותה. רובם מגלים רק באותו רגע שהתמונה הזו נעוצה בדמיונם – והם אפילו לא ידעו.

התמונה שלא דוהה

"חשוך, אבל אני רואה קצת בגלל הירח. המתחם איפה שגרנו ריק, שקט. אין אנשים. רק כלבת החצר נובחת, רצה מצד לצד, בטח רוצה לבוא אתנו. אני חושב למה אי אפשר. אבל אי אפשר. היא נובחת בין הבתים. הם ריקים."

"אני רואה את האבנים שהייתי משחקת אתן עם החברות שלי מונחות על הדשא."

"אני רואה את הפרה ואת העגלה שהיא המליטה. הכנסתי אותן הביתה. אני רואה שככה הן שוכבות ליד המיטה. רוצה להישאר אתן, לקחת אותן, לא מצליחה ללכת. אחר כך הולכת."

"חושך. אמצע הלילה, ממש חושך. אני רואה את הבתים של המתחם שלנו, כהים מול השמיים. לא רואה דלתות, לא רואה חצר. רק את הצורה של הבתים בחושך."

"אני רואה את אבא שלי צועד בחזרה לכיוון הכפר. הוא ליווה אותי ואז עצרנו. הוא ברך אותי, הסתובב וחזר בשביל."

"אני רואה את אמא שלי, תינוקת על הגב שלה והיא בהיריון. עומדת בצד. בוכה. לא יכולה להיפרד ממני רק עומדת בצד ובוכה. ומעליה, ירח גדול. ככה."

"ערב. אני לבושה יפה כי אמרו לנו שאנחנו הולכות לחתונה. גם בת-דודה שלי. על הסוס שאנחנו מוליכות בינינו יושבת סבתא שלי, גם לבושה יפה. הסוס יורד בוואדי, חוצה אותו ועולה בשביל על הצלע ממול. מהצד השני עומד אבא שלי ומנופף לשלום. יש כוכבים בשמיים למעלה."

"לילה. אנחנו יורדים מהבית במורד הגבעה. ביום יכולנו לראות את כל הכפר וכל מה שקורה. עכשיו בלילה שום דבר לא קורה. רק הבית המיוחד שנבנה מעץ אורן ומורד הגבעה."

"החברות שלי בבית הספר. לא יהודיות. אנחנו יושבות יחד ואני צריכה ללכת. לקחתי תרמוס ואמרתי להן שאני הולכת להביא תה לדודה שלי שחולה. לקחתי את התרמוס ככה ביד ויצאתי."

"המתחם שלנו ריק. אין אנשים. החצר שקטה. אין תנועה. נגמר."

"הכניסה לבית. עומדת שם פרה. עומדת עז. שק חיטה."

אלה תמונות רגעי-פרידה. הן נשארו מאחור ולא יוצאות מהראש עד היום. חלק מהם, בעיקר הילדים, לא ידעו או הבינו שהם עוזבים לתמיד. יחד עם החלטה ללכת עם החלום, ללכת לירוסלם, גזרו על עצמם קריעה. מה שהיה עד לאותו רגע, לא יחזור לעולם. לספר את הסיפור זו גם ההזדמנות להיפרד.

2017-11-04T21:08:36+03:00 5 בנובמבר, 2017|

סטוריטלינג בעסקים | לפתח תחושת סיפור

סטוריטלינג - לפתח תחושת סיפור

ברים ובתי קפה – מקומות מצוינים לפיתוח תחושת סיפור ואיסוף סיפורים

עשר דקות לעליה לבמה. האירוע – פאנל תחת השאלה "האם יגיע היום בו יצליח המדע להסביר הכל?". מנחה הפאנל – איש נאס"א. רואה בדף ההכנה שלו שאני מספרת סיפורים, ניגש ואומר "יש לי סיפור בשבילך". במשך ארבע דקות הקשבתי לטקסט שנשמע כמו תרשים ניהול פרויקט, עד שהגיע הסימן הגואל – עליה לבמה.

עוד דוגמה: "אתה ממש יודע לדבר" אמר המרצה לדובר שעלה אחריו, דיבר שלוש דקות וסחף את הקהל. "זה לא ממש יודע לדבר – אני מספר סיפורים מקצועי" ענה הסוחף. לפי ההבעה על פניו של המרצה, לא נפל לו אסימון.

יש לי מאות דוגמאות כאלה – אנשים חושבים שאם הם מדברים, הם מספרים סיפור. כשהם שומעים מספר מיומן הם בטוחים שמה שהוא יודע לעשות, זה לדבר יותר טוב, או "לשחק". אני תמיד מופתעת לגלות שהם לא רואים קשר בין תוכן לפלטפורמה: אם אתה רוצה לספר סיפור כרגע, התוכן שיוצא לך מהפה צריך להיות סיפור. אם רוצים ליהנות מהאימפקט של סטוריטלינג בעסקים וארגונים, צריך לספר סיפורים בהקשר עסקי וארגוני.

בשונה ממה שנדמה לרבים, לא כל מה שאנשים מדברים הוא סיפור. כילדים, אנחנו יודעים לזהות סיפור ולבדל אותו מלא-סיפור. כמבוגרים – זה תלוי מאוד באיזו סביבה מקצועית/עסקית אנחנו נמצאים. ביותר מדי מקרים, אנשים בטוחים שכל מה שיוצא מהפה לעצמם או למנכ"ל, יזם מצליח, פרופסור, מישהו עשיר מאוד, פרסומאי, איש תקשורת או ידוען, הוא סיפור… מתישהו, משהו ביכולת שלהם לזהות סיפור או יכולת סיפור, משתבש. הם פתאום לא יודעים להבחין בסיפור או ביכולת סיפור, ולא יודעים ממה הם עשויים. הם מחזיקים את העיניים על מה שהם מחשיבים כסמן לאוטוריטה.

התכונה הנדרשת ביותר למספר סיפורים

ב 2007 ערכתי סקר בינלאומי בין מספרי סיפורים. משך מילוי הסקר היה קרוב לשעה ומי שהוזמנו למלא אותו היו מספרי סיפורים שיש להם ניסיון של מעל אלף מפגשים עם קהל. לשמחתי, היו לא מעט משיבים, רובם עם ניסיון של מעל שלושת אלפים הופעות – עד חמשת אלפים ויותר. הסקר כלל כשבעים שאלות, אחת מהן עסקה בתכונות הנדרשות למספר סיפורים. למקום הראשון, בפער ברור מכל התכונות האחרות, הגיעה התכונה "תחושת סיפור": היכולת לזהות בחוש, באופן מהיר וחד-משמעי, אם הדבר שאני שומעת או קוראת כרגע הוא סיפור או לא סיפור. היכולת לדעת ממה סיפור עשוי ולהשתמש בידע הזה.

בחנו את עצמכם: סיפור או לא סיפור?

[מתוך דף "הסיפור שלנו" באתר עסקי כלשהו. יש עוד כמה פסקאות.]

"השליחות שלנו היא להביא את המותג שלנו אל האנשים. המדריכים שלנו, כוכבים יחידים מסוגם, מנחים רוכבים דרך חוויית כושר מעוררת השראה ומדיטטיבית, המעניקה תועלת לגוף, למיינד ולנפש. באווירת אור נרות ובליווי מוסיקה אנרגטית, הרוכבים שלנו נעים בקצב כדבוקה ועוקבים אחרי הכוריאוגרפיות של המדריכים. זו חוויה שבטית. בראשיתית. זה כייף.

אנחנו קוראים לזה מסיבת קרדיו. הרוכבים שלנו אומרים שזו חוויה משנה חיים. עם כל דחיקת פדל, המיינד שלנו מתבהר ואנחנו מתחברים עם העצמי האמיתי והכי טוב שלנו. באמצעות החוויה המשותפת הזו, הרוכבים שלנו מפתחים ביניהם קשרים שאי אפשר להביע במילים. חברויות נוצרות ומערכות יחסים נבנות. בחדר החשוך ההוא, הרוכבים שלנו חולקים את חוויית המותג. אנחנו צוחקים, בוכים, צומחים – ואנחנו עושים את זה יחד, כקהילה…"

סיפור או לא סיפור?

[מתוך שיחה עם מנכ"ל ובעלים של חברת טכנולוגיה לא גדולה.]

ביקשתי מהמזכירה לשלוח תזכיר לכל חברי הצוות, בקשר לאפשרות לקנות מניות של החברה. שעה אחר כך, המזכירה נכנסה לומר שנפלה טעות בתזכיר. במקום 10,000 דולר, רשמתי 100,000 דולר. היא לא קלטה את הטעות ושלחה את התזכיר כמו שכתבתי אותו.

אחד מחברי הצוות נכנס אלי למשרד. ידעתי שהוא קיבל את התזכיר אבל הוא לא אמר כלום על הטעות. זה נתן לי רעיון: החלטתי להניח לטעות ולראות מה יקרה.

שלושה משניים-עשר הגיבו. אחד כתב מייל גועלי שמכפיש את המזכירה, השני כתב מייל בנימה רשמית ועשה מזה טררם לא נורמאלי, והשלישי הוא זה שבא למשרד של המזכירה ובעדינות רמז לה שיש טעות. שנה אחר כך היא יצאה לגמלאות. גייסתי אותו לתפקיד שלה, הוא המזכיר האישי שלי.

סיפור או לא סיפור?

לרובנו יש תחושת סיפור ברמה כזו או אחרת. אתם יודעים איזה משני הטקסטים הוא סיפור ואיזה לא. למקרה ואתם לא בטוחים אז: למרות שהטקסט הראשון נקרא "הסיפור שלנו" הוא לא סיפור. הטקסט השני הוא בהחלט סיפור.

סיפורים בעולם העסקים

אין סיפורים מיוחדים לעולם העסקים. יש סיפורים שמקורם בעולם העסקים. משום שתמיד מדובר בבני-אדם, אותם סיפורים בשינוי קל, יכולים להתאים גם למגזרים אחרים ולנסיבות לא עסקיות. גם ההיפך נכון – סיפורים שמקורם לא בעולם העסקים, יכולים להתאים לסביבה עסקית.

יש ארבעה משתנים שכדאי לקחת בחשבון:

  • הקשר לשימוש בסטוריטלינג – ההקשרים העסקיים/הארגוניים בהם מתאים לספר סיפורים
  • הקשר עסקי/ארגוני לסיפור – הסיבה לספר את הסיפור צריכה להיות קשורה במטרה עסקית/ארגונית
  • משך סיפור ממוצע – בהקשר עסקי/ארגוני מתאים יותר לספר סיפורים קצרים
  • רלוונטיות הרפרטואר – כדאי לצבור סיפורים רבים, רלוונטיים לכל מני פואנטות בעולם העסקי והארגוני, ולרענן את האסופה בהתמדה

באופן מעשי מאוד, אם מישהו רוצה להשתמש בסיפורים בהקשר עסקי וארגוני, כדאי שיהפוך את הרצון הזה להרגל.

ממה מתחילים? מפיתוח תחושת סיפור

תחושת סיפור היא מיומנות ליבה בסטוריטלינג, מיומנות קריטית. זו היכולת לזהות בחוש, באופן מהיר וחד-משמעי, אם הדבר שאני שומעת או קוראת כרגע הוא סיפור או לא סיפור. זו מיומנות שיש לנו מגיל צעיר וניתן לפתח אותה. כבר שמעתי כל מני הסברים לאיך יודעים מהו סיפור: טקסט שיש לו התחלה, אמצע וסוף (גם לספר טלפונים יש והוא לא סיפור), טקסט שנבנה סביב דמויות, טקסט דרמטי ועוד. אני מציעה להשתמש בהגדרות פשוטות, שקל לרוב האנשים לזהות ברגע.

אם אתם שומעים מישהו מדבר ובדיבור שלו מבחינים בארבעת הסימנים הבאים, אתם כנראה מקשיבים לסיפור:

כרונוטופוס. זמן ומקום. בטקסט סיפורי תשמעו כבר בפתיחה או קרוב אליה, ציון זמן, מקום או את שניהם. "אתמול, כשהייתי בסופר…" או "לפני שבוע…" או "כשהייתי בברלין…"

דמויות בפעולה. טקסט סיפורי עוסק בדמויות – אחת, שתיים ולפעמים יותר. לא רק שיש דמויות, הן בפעולה שניתן לראות ו/או לשמוע אותה.

אירועים שיש ביניהם קשר. עלילה, מעבר בין סצנות, תמונות או נקודות מבט מתחלפות על אותה סיטואציה, שברור לנו שיש ביניהם קשר. יש כל מני סוגי קשר בין אירועים – שאלה ותשובה, קונפליקט ופתרון, צירוף מקרים, צבר אירועים שהקשר ביניהם נחשף תוך כדי סיפור, ועוד.

רגע אמת (moment of truth). אנשים קוראים לזה 'פואנטה' או 'תובנה' או 'נפל לי האסימון' או 'טוויסט מפתיע'. אם תלכו עם התגובות שלכם בהילוך אטי מאוד, תגלו שהרגע הזה הוא לא תובנה, מסקנה, מסר או מוסר השכל. רגע האמת הוא רגע קצר מאוד בסיפור, הרף עין, בו קורה משהו שסוגר פער שהיה לנו בראש. בגלל סגירת הפער, אנחנו מגיעים לפואנטה, לתובנה וכו' שאגב – אינם חייבים להופיע בגוף הטקסט.

עוד דרך לאמת שמדובר בסיפור, היא לבדוק אם במה שאתם שומעים כרגע יש (בסדר הזה) תיאור, אם התיאור מעורר אצלכם תמונה בדמיון או חוויה חושית אחרת, ואם החוויה החושית מעוררת בכם רגש כלשהו. אם התשובה היא 'כן' לכל הסעיפים, זה סיפור וכנראה שסיפור ששווה לאסוף.

כלומר שאם הטקסט אינו עומד בתנאים האלה, הוא לא טקסט סיפורי. מי אמר שכל טקסט אפקטיבי חייב להיות סיפור?

אז מעכשיו, אם מעניין אתכם לתרגל, הקשיבו לשיחות בין אנשים, לדברים שנאמרים בישיבות ובפרזנטציות, לשיחות במסדרונות ובבתי קפה. נסו לזהות איך אתם קולטים אם מסופר סיפור או לא. אם אתם קולטים סיפור טוב, שלכד את תשומת לבכם, שהדליק לכם נורה בחושך, אספו אותו אליכם וספרו אותו לאחרים.

2017-10-23T18:31:31+03:00 23 באוקטובר, 2017|

שישה סיפורים משפחתיים שכדאי לסבתא וסבא לספר לנכדים

במקביל לפעילות אירוח והסעדה אינטנסיבית, מפגשים משפחתיים בחגים הם הזדמנות נהדרת לספר סיפורים משפחתיים לנכדים. אם נדמה לכם שאין סיכוי שהם יפסיקו להתרוצץ ויקשיבו, זה בגלל שבדרך כלל, השיחה בין המבוגרים והרכילות המשפחתית, לא לוקחות בחשבון את הצרכים שלהם. נסו סיפורים ותראו מה קורה.

לסיפור סיפורים משפחתיים יש חלק חשוב בגיבוש הקשר הבין-דורי החיובי. הם עוזרים לילדים להבין מניין באו ואת הקשר שלהם לדורות שלפניהם. הם עוזרים להם להבין ולקבל את עצמם. הם מחיים מחדש רגעים ששווה לנצור לתמיד – סיפורים אודות בני משפחה אהובים ושאוהבים אותם.

ה"דבק" החזק של סיפור סיפורים היא ההדדיות. לכן, תנו להם לשאול שאלות תוך כדי הסיפורים. תנו להם לכוון אתכם בסיפור גם אם הוא יצא לא בדיוק איך שהתכוונתם לספר. הם רוצים לשמוע את מה שמסקרן אותם – איך היו סבתא וסבא לפני שהם נהיו סבתא וסבא, איך היו אמא ואבא לפני שהם נהיו אמא ואבא שלהם. כשהיו ילדים. ואל תשכחו לשזור גם אותם, את הנכדים – בסיפור. לא רק כאזכור, גם כדמות ראשית.

כל משפחה עברה את החוויות הייחודיות לה. לכל משפחה יש את הסיפורים המיוחדים לה. באותו זמן, יש שישה סיפורים שכדאי לספר תמיד כי הם סיפורי תשתית והם מסקרנים את הנכדים מאוד.

איך פגשתי את סבא, איך פגשתי את סבתא. הסיפור הזה הוא ה"סיפור בראשית" של המשפחה שלכם מנקודת מבטם של נכדים. הוא הסיבה לכל מה שקרה אחר-כך. לכן, טבעי להתחיל בו ולבנות מעליו את שאר הסיפורים. הנכדים ירצו לשמוע אותו יותר מפעם אחת, אתם יכולים להיות בטוחים. איפה נפגשתם? מה הרגשתם? כיצד נראיתם אז? מה משך אתכם בבחורה ההיא, בבחור ההוא? מה הדאיג אתכם קצת, מה הצחיק אתכם ואיך ידעתם ש"זה זה"? אם תעקבו אחרי הנכדים בזמן שאתם מספרים, תראו שהם מחפשים לא רק את המילים. הם מחפשים גם את הבעות הפנים שלכם, כולל ההבעה המטופשת שמרוחה על פניהם של יצורים אנושיים כשהם מאוהבים.

היום בו נולדה אמא שלכם, היום בו נולד אבא שלכם. מתישהו החלטתם לחיות יחד ולהקים משפחה. אחרת היצורים השובבים האלה שקוראים להם נכדים, לא היו יושבים מולכם כרגע. אחד הסיפורים שהם הכי רוצים לשמוע  הוא הסיפור על ההורים שלהם, בעגלת תינוק. הם רוצים לשמוע על יום הלידה שלהם ועל מה שאתם, סבתא וסבא הרגשתם כשנולדו לכם ילדים. הם רוצים לשמוע לפרטי פרטים איך התנהל אותו יום, הם רוצים לדעת על כמה נהדר, מיוחד ומשמעותי עבורכם היה אותו יום. עשו טובה, את כל סיפורי הלידות הנורא מסובכות – שימו בצד. אל תפחידו אותם בפרטים שאין להם מושג היכן בדמיון למקם אותם ומה לעשות אתם. הם רוצים לדעת עליכם ועל החלק המשעשע בסיפור הזה – על ההורים שלהם כיצורים קטנטנים, מעוררי השתאות ומתוקים-מתוקים.

היום בו נולדת. זה הסיפור המשמעותי ביותר עבור נכדה או נכד. סביר להניח שהם כבר שמעו אותו מנקודת מבטה של אמא או מנקודת מבטו של אבא. נקודת המבט של סבתא וסבא אחרת משל ההורים וגם אותה הנכדים רוצים לשמוע. בפרטי פרטים. הם רוצים לדעת איפה הייתם כשהם נולדו – קרובים, רחוקים, בעבודה, בחדר לידה? אבל בדיוק. אם התבשרתם על הלידה במסדרון מחלקת-יולדות או בסקייפ, הם רוצים לדעת איך קרה ומה הרגשתם שנייה אחרי שנייה כמו סרט בהילוך איטי. צחקתם? בכיתם? צרחתם משמחה? קיבלתם את הידיעה בשקט, כאדווה קטנה בתוך הלב? הם רוצים לדעת. גם איך הרגשתם כשהחזקתם אותם בפעם הראשונה. הכל, כולל הרגשות שלכם ומה עשיתם אתם – גם עם הנכדים וגם עם הרגשות.

ימי בית הספר, איך זה היה פעם. מגיל הגן ועד לסוף מסלול ההשכלה, בית הספר הוא מקום מרכזי לחוויות בחייהם של ילדים וצעירים. שתפו אותם בחוויות שלכם עם מורות ומורים, חברים לכיתה, נושאי לימוד שאהבתם, שלא אהבתם, פעילויות מחוץ לכיתה, אירועים מיוחדים והדרך לבית הספר ובחזרה. סביר להניח שהרבה השתנה והרבה נשאר בדיוק אותו הדבר.

העבודה הראשונה שלכם ועבודה אהובה. אם אתם עדיין עובדים, אז גם סיפורים על מה בדיוק אתם עושים בעבודה. באופן כללי – סיפורים על מה שאתם עושים כרגע כעניין מרכזי. חוויות עבודה ראשונות אולי לא הכניסו לנו הרבה כסף, אבל הן הוסיפו לנו תובנות ולמידה יקרות מפז. הן גם סיפקו את האפשרות לרכוש דברים ללא עזרת ההורים. הסיפורים האלה מכילים שיעורים על לקיחת אחריות, רכישת מיומנויות חדשות, תחושת מטרה והבנה של העולם שמחוץ לבית. הם מכילים גם דמויות מודל ראשונות מחוץ למעגלים המשפחתיים. נכדות ונכדים שקרובים לחפש עבודה ראשונה, ירצו לשמוע את הסיפורים האלה. דרכם ירכשו עוד הבנה לגבי איך לנווט את עצמם בתוך עולם העבודה הגדול.

הרגעים בהם אתם גאים במיוחד. סיפורים על גאווה בעצמנו ובעשייה שלנו הם כלי חיובי וחשוב במיוחד לעורר בילדים תחושת ערך-עצמי. את התחושה הזו אפשר לעורר בכל עשייה כי היא נובעת מתוך עצמנו ולא קשורה לרמה כזו או אחרת של שיפוט חיצוני. במילים אחרות, סבתא לא הייתה חייבת לטפס את ההימלאיה כדי להרגיש גאה בעצמה או במשהו שהיא עשתה. סבא יכול להיות גאה מאוד במשהו שהוא עשה "בשביל מדינה" אך באותה מידה, סבא יכול להיות גאה על כך שהבין עצמה אישית שיש בתוכו. היכולת להתגבר על קושי, לעמוד במילה שלך, לשאת באחריות, להתנגד ללחץ קבוצתי כשהוא מייצג משהו שאינו נכון לדעתכם – כל אלה ורבים אחרים הם רגעים שיש מה להיות גאים בהם. סיפורים כאלה פותחים חלון למחשבה אצל ילדים ועוזרים להם להתבונן על עצמם. לדעת שהם יכולים להחליט כיצד הם רוצים לנהוג בנסיבות כאלה ואחרות.

הנטייה הרווחת היא לקרוא לילדים סיפורים מספרים. אני ממליצה לכם לנסות לספר להם "מהפה", שזו הדרך של ילדים לומר שהם רוצים סיפור שלכם, אישי או דמיוני, מהלב, לא מספר. אלה הסיפורים שהם יזכרו לאורך חייהם, הרבה יותר משיזכרו את הסיפורים בספרים אותם יוכלו במוקדם או במאוחר, לקרוא בעצמם.

חגים שמחים וסיפורים טובים.

2017-10-04T17:32:47+03:00 8 באוקטובר, 2017|

'סיפור על הדרך' יומן שדה | חלק I

כוסות נייר שנודדות אתי ממפגש למפגש ועוזרות להציף ולסדר את הסיפורים.

זו השנה השנייה בה אני מנחה קבוצות במיזם 'סיפור על הדרך' שמובילה החברה למתנ"סים. מנחה אנשים שרוצים לספר את סיפורם. חוויות המפגש וההנחיה כל-כך משמעותיות עבורי ומניעות אותי, שהחלטתי לכתוב יומן שדה עבור עצמי וגם לשתף אותו. הסיפור על הסיפור הוא חלק מהסיפור. בנוסף, הוא מאפשר זווית התבוננות נוספת על העניין. כזו של מישהו שקצת עומד מן הצד, לא חלק מהסיפור וכן חלק מהסיפור.

אם לא שמעתם על 'סיפור על הדרך', אז הנה, מתוך דף הפייסבוק של המיזם: "מיזם סיפור על הדרך נולד לתת כלי לקידום חברה ישראלית עשירה ופלורליסטית בה מתקיימים היכרות, כבוד וחיבור, לסיפורם ותרבותם של כל מרכיביה, בדגש על תרומתה הסגולית של כל קבוצה למרקם של הקהילה והחברה הישראלית אשר נלמדים מהנרטיב של קהילת  יהודי אתיופיה."

למיזם יש הרבה מאוד תוצרים שאני יכולה למנות, ומניחה שיש עוד שהם עדיין נסתרים. התוצר החשוף מכולם הם מפגשי הסיפור שנערכים בבתים. ציבור ישראלי סקרן מתאסף לשמוע מספרת או מספר בני קהילת יהודי אתיופיה, מה שהם קוראים "מהעדה".

פרנג'ית

כמו לאחרים שאינם בני העדה, הם קוראים לי "פרנג'ית". כלומר, לבנה. יש הרבה דברים שהם צריכים להסביר לי כדי שאבין את ההקשר התרבותי. גם את עניין הפרנג'ית. הכל נעשה בחיוך, הם צוחקים בלבביות ואני לומדת. עם כל הידע והניסיון, בעניין התרבותי אין לי שום "כוח" עליהם. גם אם הייתי קוראת אנציקלופדיה לתרבות יהודי אתיופיה, במפגשים אני יכולה לבוא רק עם כפות ידיים גלויות ולא עם ידע חבוי בכיסים. התרבות חיה הלכה למעשה בין האנשים, בכל רגע, בזרימה האורגנית של החיים. אי-אפשר לכתוב את זה, צריך להיות שם, להיות בקשר.

סיפור "על הדרך"

על הדרך מאתיופיה לירוסלם. הסיפור שגרסאות מעובדות שלו כאלה ואחרות כבר שמענו. כדאי שעוד נשמע הרבה, כי כל סיפור של כל אחד ואחת מהם על הדרך, הוא סיפור העומד בזכות עצמו. אין שני סיפורים זהים.

במקביל ותוך כדי, מצאו חלק מהם, בעיקר הצעירים יותר, עוד משמעות לשם המיזם. "על הדרך" במשמעות 'בין לבין' או 'בחפיף כזה'. הם מעולם לא שמעו את הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו, מסופר להם מתוך כוונה. מדי פעם שמעו קטעים, קרעים, אזכורים של אירועים, בחצי-פה. חלק גדול לא שמע את הסיפור על הדרך של הוריהם או קרוביהם – מעולם. עכשיו, אחרי שהם מרגישים מה זה עושה לדעת שיש משהו אבל לא לשמוע אף-פעם מה זה המשהו הזה, הם תובעים את זכותם לשמוע. על הדרך, מתגבשת דרישה.

הגיע הזמן לספר

בהתחלה זה נשמע כמו התרסה, כעס על החברה הישראלית שלא רוצה לשמוע. לא לקח הרבה כדי שתעלה ההבנה שהגיע הזמן לספר, אחרי ששתקו מטעמם, לעצמם. אלה סיפורים שיש בהם מידה כזו של הלם, חוסר-אונים וכאב, שמפחיד לספר אותם. זה בצד אירועים ניסיים, אומץ, תושייה, אמונה עמוקה, עוז-רוח ומזל. סיפורים רבים הם סיפורי שואה. אני כותבת את הביטוי הזה בכובד ראש. כמי שמקשיבה לסיפורים של אנשים הרבה שנים, כולל לסיפורים של ניצולי שואת אירופה, לסיפורים של ניצולי פרעות במדינות-ערב, סיפורים של ניצולי טבח ומלחמות, אני מזהה את התבנית.

אלה שמגיעים לסדנאות, מצרים לעיתים קרובות על כך שלא מגיעים יותר. אולי אחרי שיספרו הרבה, תתגבש בין יותר מאנשי העדה ההסכמה שזה אפשר, שצריך, שהגיע הזמן לספר קודם כל עבור עצמם ומשפחותיהם. את מה שאפשר.

כאב הגילוי

דור שני מכירים את זה. הורה שאוגר מזון, גם כזה שכבר אי אפשר לאכול אותו. מחביא חפצים שאף אחד לא מתכוון לקחת ממנו. אומר דברים שלא אומרים ברגע הלא נכון. מחזיק בהרגלים כפייתיים מוזרים בלי שום הסבר שאפשר להעלות על הדעת. ולא יודע מזה. הילדים יודעים, שמים לב, מנסים לעצור, להניא, להסביר, אחר-כך כועסים נורא, מתביישים.

עד שנפלט הסיפור. ואז, מלבד הזעזוע מתוכן העניינים עצמם, מהשנים בהן שכן הסיפור בנפשו ובגופו של ההורה ואכל בו בכל פה, משתלט כאב עצום. כאב על כל שנות הכעס והבושה שאי-אפשר להשיב לאחור.

היו גם רגעים מצחיקים ממש, מסתבר

אני מתעקשת אתם על ביקור חוזר בסיפורים של עצמם. בדמיון אפשר לעשות הכל, רק צריך את הגירוי המתאים. כשאנחנו מצליחים לזקק מצב ולתאר אותו בדיוק כפי שקרה אז, פתאום, במבט של אנשים מבוגרים על אותו מצב בדיוק, מסתבר שהיו גם רגעים מצחיקים ממש. זה נחמד מאוד כשקרני שמש נכנסות לתוך סיפור.

הסיפורים חיים בין האנשים

בכל מפגש, יוצא שאנשים משלימים זה לזה פרטים מהסיפור שלהם, או יודעים על מישהו שכנראה יודע. זה לא תמיד נוח העניין הזה – לפעמים מסתברים דברים שמטלטלים את מה שהם החזיקו בו כאמת מוחלטת עד דקה קודם. חלק מרכזי במציאות כמו שהם בנו אותה בתודעתם, קורס באחת. לפעמים יש הרגשה שעדיף לא לדעת. אולי אחר-כך, לא כרגע. אולי לא בנוכחות כולם. אבל מתחת לנהר הסיפור הידוע, זורם עוד נהר. מתישהו, הוא יתעקש לעלות לפני השטח. מרגישים את זה, מסקרן ומפחיד בה בעת.

מה שמרתק אותי בהתנסות הזו היא האפשרות, הסיכוי, לדעת את כל הסיפור שלך, של ההורים שלך, של המשפחה שלך המידית והמורחבת – אם תרצה. לא מאגרי מידע, לא ארכיונים, לא גוגל – אנשים. האנשים מחזיקים בקרעי סיפור ומתוקף ההרגלים התרבותיים שלהם לא מפסיקים להתייחס לנאמר על אנשים. עוד פרט, עוד פרט והופ – מתחבר רגע שקרה פעם. חלק מהסיפור שלא היה ידוע, קם ונהיה.

במאגר של 'יד ושם' תמיד מושך אותי החלק הריק. יש לי צער גדול עליו. במקרה של עדת יוצאי אתיופיה, כנראה שלא יהיה חלק ריק או שהוא יהיה זעיר. סיפורי המתים וסיפורי החיים – חיים בין האנשים. עם כל הקושי, הם מדברים בזמן.

המשך יבוא. חגים שמחים!

2017-10-03T13:20:21+03:00 3 באוקטובר, 2017|

סיפור מתאים ל… איך מוצאים?

איך מוצאים סיפור מתאים ל

Photo credit: John Mark Kuznietsov, for Unsplash.


אנשים מחפשים סיפור מתאים לחגים, לאירועים, להתכנסויות, למפגשים, לישיבות, למסיבות פרידה, פרישה, חתונות, ימי הולדת, ימי נישואין – הזדמנויות לא חסר. הם רוצים שהסיפור יעזור להם לעשות משהו. רבים קוראים לכך "להעביר את המסר". האמירה הזו אינה מדויקת כי מסר וסיפור אינם זהים. אם יש לכם מסר, פשוט אמרו אותו. אם אי אפשר, אז כנראה שלהעביר מסר זה לא מה שאתם רוצים לעשות, אלא משהו אחר: לעורר מחשבה, לפתוח חלון להתבוננות משותפת, לרכך קושי, אולי משהו אחר. במקרים כאלה, באמת מתאים יותר לספר סיפור.

לטובת סיפור מתאים, אנשים מבקשים עזרה. אין לי סיפורים שיושבים תחת כל הכותרות האלה ובכל זאת, אני עוזרת למצוא סיפורים. רק שמה לעשות, זה לוקח זמן ולא תמיד יש לי. אז הנה המתכון:

שלב ראשון – מה אני רוצה לעשות בזה שאספר סיפור מתאים?

השלב הראשון במתכון הוא שאלה, וצריך עליה תשובה לפני שממשיכים לשלב הבא. הנה דוגמה ששמעתי: "אני צריכה סיפור למסיבת פרישה של עובדת ותיקה מאוד. זו סיטואציה לא כל-כך נוחה, קצת עצובה אפילו. אבל מה שאני רוצה לומר לה בעצם זה תודה ולתת לה גם איזה משהו אופטימי להמשך הדרך. שהיא תדע שכל סוף הוא גם התחלה, שנפתחות לה אופציות חדשות ושאנחנו לא מתנתקים לגמרי. אני גם רוצה לומר תודה בצורה לא דביקה. תודה זו מילה קטנה, בדרך כלל אומרים שהיא לא מייצגת כי היא קטנה מדי ומוסיפים עוד כל מני התנצלויות. לא אוהבת את זה. אני רוצה שהסיפור יעזור לה להבין שהתודה שלי עמוקה, ארוכה, ענקית. את רואה? סתם מילים שלא עושות את זה." אם תחזרו ותקראו בתשומת לב, התשובה הזו, כמו רבות אחרות, מורכבת מערבוביה של מה שהיא רוצה לעשות ומה שהיא רוצה לומר. יש כאן כמה מסרים וכמו שהיא מרגישה, הם לא מוצלחים למעמד ולכוונה שלה. כדי להצליח במתכון, אנחנו מחפשים את המעשה. שאלתי אותה את אותה שאלה בחידוד קל:

מה מכל זה הכי חשוב לי לעשות בזה שאספר סיפור? לא לומר – לעשות.

לא קל להפריד את כוונת העשייה מהרצון לומר משהו. כמעט תמיד, כוונת העשייה לא נמצאת בתשובה הראשונה. היא משהו עמוק יותר שעדיין לא נאמר.

במקרה של הדוגמה הנ"ל, אחרי קצת מחשבה וניסיון להרגיש מה היא באמת רוצה לעשות, התשובה הייתה: "אני רוצה לעשות שהאווירה תהיה כנה. שכל הברכות ומכתבי הפרידה והחרוזים לא יישמעו כמו צביעות. אנשים לא מתכוונים לזה, אבל כך זה יוצא במסיבות פרישה. בכלל, החיבור בין המילים מסיבה ופרישה, מוזר. זו מסיבה שמחה אבל יש בה גם חלק עצוב. אז אני רוצה סיפור שאם אני אספר אותו, הוא ישנה קצת את האווירה במסיבה. יצור אווירה שתאפשר לעצור רגע, להבין את המשמעות של המעמד, לקבל את זה שפרישה היא לא רק התחלה אלא גם מאוד סוף. אני צריכה סיפור שיעזור לעורר באנשים תחושה של כנות. שזה בסדר." כוונת העשייה נמצאה. עכשיו אפשר להתחיל לחפש במזווה את המרכיב הבא:

שלב שני – האם אני מכירה סיפור שכשאני קוראת או שומעת אותו, הוא מצליח לעשות לי את מה שאני רוצה לעשות לאחרים?

אלא אם יש לכם סיפור כזה בשליפה, השלב הזה לוקח זמן. בין כשעה חיפוש במאגרי סיפורים זמינים, למספר ימים של חיפושים. אין חובה שהסיפור יהיה קשור בנושא האירוע וגם לא בכוונת העשייה. הוא רק צריך להצליח לעשות לי – המספרת – את מה שאני רוצה לעשות לאחרים. כשאתם מחפשים, אל תשעטו מסיפור לסיפור. אחרי כל סיפור שאתם קוראים, חכו דקה-שתיים ונסו לזהות מה אתם מרגישים.

בדוגמה שאני מגלגלת כאן, היא רצתה סיפור שעוזר לעורר באנשים תחושה של כנות. לא לומר להם להיות כנים, אלא לעורר בהם תחושה של כנות. אז שאלתי אותה אם היא מכירה סיפור כזה, אולי יותר מסיפור אחד, שמעורר בה תחושה של כנות.

בנקודה הזו במתכון, עולה השאלה אם זה שהסיפור מעורר בי תחושה מסוימת, אומר שהוא יעורר תחושה דומה גם באחרים. אם הסיפור מיועד למעגלים הקבועים שלכם – משפחה, חברים, עמיתים וכד' – אין לכם מה להיות מוטרדים מהשאלה הזו. מלבד המשפחה המורחבת שאותה לא בוחרים, רוב האנשים במעגלים שלכם מסונכרנים אליכם במידה זו או אחרת. גם אם הם לא יחושו את אותה תחושה בדיוק, תיווצר תחושה קרובה. החיפוש הוא עניין סובייקטיבי לגמרי והסובייקטיביות במקרה הזה חשובה מאוד. אם הסיפור לא "עושה לכם את זה" הוא לא יעשה יותר מדי לאחרים בזמן שתספרו אותו. לכן, הסירו דאגה.

אחרי שחיפשה ומיינה כמה סיפורים, בחרה הגברת שבדוגמה את הסיפור הבא:

אישה מבוגרת ונכדה הצעיר והמנומש, בילו יום בגן החיות. תור ארוך של ילדים השתרך לפני דוכן של מאפרת, שציירה על פניהם חברבורות של נמר.

"יש לך כל כך הרבה נמשים על הפרצוף, שלא נשאר מקום לצייר חברבורות!" אמרה לנכד ילדה אחרת שעמדה לפניו בתור. הילד השפיל את ראשו, נבוך.

סבתא חשה בכף ידה שמשהו בו השתנה. כרעה ברך לפניו והתבוננה בו. "אני אוהבת את הנמשים שלך. כשהייתי ילדה צעירה מאוד רציתי נמשים", אמרה וליטפה את לחיו באצבעה. "נמשים הם דבר יפהפה!" הילד הרים את הראש, "באמת?"

"ודאי," ענתה הסבתא. "נראה אותך אומר שם של דבר אחד שהוא יפה יותר מנמשים."

הילד חשב לרגע, נעץ מבטו בפניה של סבתא ולחש, "קמטים."

יכול להיות שהסיפור מעורר בכם תחושה שונה מתחושה של כנות. עבורה, זה עובד. כמו שציינתי, איתור הסיפור נעשה באופן סובייקטיבי לגמרי – הוא צריך להצליח לעשות למספר את מה שהוא רוצה לעשות לאנשים שיקשיבו לו – רק לו ורק לאנשים האלה בנסיבות האירוע המסוים.

שלב שלישי – קישור

יש לכם כוונת עשייה, בחרתם סיפור שעושה לכם את מה שאתם רוצים לעשות לאחרים, עכשיו תצטרכו ליצור הקשר עבורו ועבור המאזינים.

נסו לברר מתי באירוע תספרו את הסיפור, מה קורה לפניכם ואחריכם. המידע הזה יכול לספק לכם רעיונות לקישור. קישור טוב לסיפור יכולה להיות הסיבה שבגללה בחרתם את הסיפור המסוים לאירוע המסוים. קישור טוב מהסיפור (בסופו) יכולה להיות בקשה מהמאזינים, או מסר שרציתם למסור אבל הרגשתם שללא הכנה בסיפור, יהיה לא נכון. בכל מקרה, השתדלו מאוד לא לקשר קישורים מובנים מאליהם, ולא לשזור מסר בסוף הסיפור כאילו שהוא חלק ממנו. זה נותן למאזינים תחושה שחיפפתם, או לחילופין שאתם מנסים לדאוג לכך שהם יבינו את מה שאתם רוצים שהם יבינו. אנשים מעדיפים לחשוב לבד. חוץ מזה, יכול להיות שיש הרבה דברים להבין בעקבות הסיפור. כדאי לא לצמצם את כל המחשבות הנהדרות האלה לאחת "נכונה".

שלב רביעי ואחרון – אימון

ספרו את הסיפור לפני האירוע, לאנשים שונים, כמה שיותר פעמים. סביר להניח שתצטרכו להחליף את הקישור וגם לשנות קצת את נוסח הסיפור, שגם זה משהו שלא מזיק להתאמן בו. מיומנות קישור טובה עדיפה על להתחיל סיפור ב"אפרופו דיברנו על נכדים, אז יש לי סיפור על סבתא ונכד לספר לכם." היא גם עוזרת לקשר את אותו סיפור ליותר נסיבות ואירועים. כמו שנאמר בסיפור יהודי ידוע – אם אתה מחפש מקום לקשור בו את הסוס, קח אותו אל הרב שלנו. הוא כבר יודע איך לקשור כל דבר לפרשת השבוע…

זה המקום להזכיר שאיתור, עיבוד והכנת סיפורים הם חלק מהסילבוס בסדנת מספרי סיפורים ואנשי מקצוע במדיטק חולון. פרטים על הסדנה כאן באתר.

כרגיל, practice makes better. בהצלחה!

2017-10-01T10:44:24+03:00 1 באוקטובר, 2017|

מספרי סיפורים חובבים ומקצוענים – עניין של בחירה

מספרי סיפורים חובבים ומקצוענים עניין של בחירה

מספרי סיפורים חובבים ומקצוענים עניין של בחירה

אני עוקבת אחרי אנשים בכל מני 'מצבי צבירה' של סיפור סיפורים. המעקב מעניין אותי במסגרת העיסוק שלי בהגדרות, בעיקר כאלה שיכולות לעזר לאנשים להבין את עצמם, את מה שהם עושים ומה צריך לקרות אם הם רוצים לעשות אחרת או לקבל תוצאה שונה. מצאתי שיש חמישה 'מצבי צבירה' כאלה:

מישהו עם סיפור – שזה כולנו, כולל האנשים שחושבים שאין להם משהו מעניין לספר.

לשימוש אישי – שזה רובנו, כי לרובנו יש צורך לספר את הסיפורים שלנו. בעיקר במעגלים קרובים, בין חברים וגם קצת לזרים גמורים.

מתגבש במודע – מצב בו אנשים בוחרים למצוא דרך לגבש לעצמם יכולת סיפור מודעת כי הם רוצים לעשות עם זה משהו בכל מני מסגרות. לפעמים יש להם כוונות עתיד יותר משמעותיות, כרגע הם בודקים.

חובב – בחירה המעידה על הרצון להשקיע יותר ממישהו שבודק. זו בחירה ללמוד, להתנסות, לפגוש מספרים אחרים, להשקיע זמן, לעבוד עם קהל, להגדיל רפרטואר.

מקצוען – בחירה המעידה על הכווה לראות בעיסוק בסיפור סיפורים דרך, ללמוד ולעשות את כל מה שזה לוקח עד שנגמר הזמן.

בשלבים מוקדמים יותר חשבתי שהרשימה הזו היא תוואי התפתחות טבעי. מתחילים בלהיות מישהו עם סיפור, עוברים לשימוש אישי, משם מתגבשים במודע, מתגלגלים להיות חובב ואם משקיעים מספיק נהיים מקצוען. כיום, מצבי הצבירה האלה נראים לי יותר כמו אפשרויות בחירה. בעיקר השניים האחרונים – חובב ומקצוען – כי הם דורשים מודעות והשקעה גדולות בהרבה מהמצבים האחרים. אם מישהו משקיע מעבר למידה מסוימת, די ברור שהוא בחר.

יש שמסתובבים עם התואר 'מקצועי'. אני נפרדתי מהתואר "מספרת סיפורים מקצועית" כשהבנתי כמה הוא זר לסיפור סיפורים.

אני טוענת שמדובר בבחירה – מודעת, פחות מודעת, בכל זאת בחירה – כי מתוך מעקב והתבוננות אני רואה שכל מצב צבירה כזה הוא שלם: על יתרונותיו, אתגריו, האפשרויות שהוא פותח וסוגר, נקודות השיא והשפל, טווחי הזמנים, רוחב היריעה והמשקל של כל זה מול מה שמקבלים בחזרה.

אז לקראת השיבה לשנת הלימודים והעבודה, בזמן שאנחנו שוב שוקלים את הכוונות והתכניות שלנו וכדי שתדעו מה המשמעויות של כל בחירה, להלן –

מספרי סיפורים חובבים

מספרי סיפורים חובבים בוחרים להציב לעצמם מטרות שקשורות במיומנות, רפרטואר, קהלים. דוגמאות להצבת מטרות מהסוג הזה הן "אני רוצה לרתק קהל ערב שלם בסיפורים שלי" "אני רוצה להופיע כמה שיותר פעמים."

כשחובב מגשים את מטרותיו ההתחלתיות הוא בוחר לעבור ממצב של למידה למצב של תחזוקה: סדנה קצרה מדי פעם, כמה טיפים מקולגה, מספר קטן של סיפורים חדשים בשנה.

אם חובב מזהה שהוא לא טוב במשהו, הוא יתמקד בלהשתפר במשהו הזה. אם יצליח, יראה את עצמו כ "לא רע" (ציטוט מפי רבים) בכל מה שנוגע לסיפור סיפורים. כחלק מתהליך הלמידה הוא מוכן לקבל משוב. אחרי שהוא משיג את מטרותיו הוא פחות מעוניין במשוב מאחרים. זו בחירה בנוחות שיש בהיעדר משוב, הבחירה להיות "לא רע".

חובב מחזיק את העיניים על ההופעה הבודדת. כשהוא מופיע בקביעות, הוא משווה בין ההופעות ומחפש את המוצלחות מכולן. זו שעברה הכי טוב, שקיבלה את היחס הכי אוהד, שהייתה במקום נחשב, שהחזירה אותו הביתה ב"היי" הכי גבוה. כשמשהו לא הולך טוב במשך כמה הופעות, הוא נסוג. להמשיך לדחוף את עצמו לתוך הפחד זו לא הבחירה שלו. לא כל כך יש לו מושג, מבחירה, מה יכול לעזור לו לשפר את יכולתו. אחת הסיבות שהוא בחר לעשות את הדרך היא הנאה, כייף. כייף מביא תוצאות ברמה מסוימת, לא יותר. שוב, זה עניין של בחירה שצריכים להיות שלמים אתה, זה הכל.

כשמדובר ביחסים קולגיאליים ושיח עמיתים, מספר חובב מעדיף להרגיש צודק. הוא מאמין שידע הוא כוח ומעדיף להחזיק את הכוח אצלו. חובב נוטה להאמין שתוצאה טובה מבוססת כולה על היכולת שלו. לכן, אחד מעיסוקיו הוא השוואת עצמו לאחרים ו"פעולות תגמול" אם ההשוואה לא עולה לטובתו. ואחרון – חובב בוחר להתחייב חלקית.

מספרי סיפורים מקצוענים

מספרי סיפורים מקצוענים בוחרים לגבש לעצמם תהליך עבודה. בתוכו הם מציבים מטרות בזו אחר זו. כל מטרה שהוגשמה היא רק תחילת הדרך להגשמת המטרה הבאה בתהליך מתפתח שאין לו קצה. מקצוען מחפש את נקודות התורפה שלו ומאתר את האנשים שידעו לתת משוב, ביקורת והכוונה. ההופעה הבודדת פחות משפיעה על הרגשתו. זאת משום ששיטת הלימוד שבחר מכוונת ליצירת בטחון ביכולת שמאפשר רצף הצלחות. כדי להגיע לשם הוא צריך להיות מוכן לקבל גם את ההתרסקויות והמשוב הבלתי פוסק.

מקצוען בוחר להיות "ממש טוב" (ציטוט). ככל שהוא מתקרב לשם הוא מסכים לעכב את המבט על מפת המיומנויות שלו. מבחירה, הוא דוחף את עצמו לגלות מה בדיוק צריך לעשות כדי לשפר יכולת. זאת מתוך ההבנה שאם הוא בוחר להיות "ממש טוב", הוא בוחר במה שיביא אותו לשם. מקצוען בוחר שלא לקחת חופש ארוך מלמידה.

במקביל, הוא בוחר להתמקד בחוזקות שלו ודוחף אותן קדימה בלי לחשוש מתדמית של חריג. זו הסיבה לכך שלמספרי סיפורים מקצוענים יש "חתימה" – הם יודעים לעשות כמה דברים שאף אחד אחר לא יודע לעשות כי הם בחרו להעצים משהו שיש להם ולא לאחרים. מכאן גם הבחירה לחלוק ידע עם אחרים. היא אינה מאיימת עליהם.

כשמדובר ביחסים קולגיאליים ושיח עמיתים, מספר מקצוען שואף להישג הגבוה ביותר לטובת האמנות. לא מעניין אותו מי צודק ומי טועה. הוא נוטה להאמין שתוצאה טובה מבוססת על שיתוף פעולה עם עמיתים, עם קהל, עם חומרים סיפוריים, וגם עם אלת המזל. הוא מבין שהיו טובים לפניו, יהיו גם אחריו ויש גם מצדדיו ומאחוריו. כמה שיהיו יותר, כן ייטב לאמנות ולבני האדם. לכן הוא בוחר לתרום לכך שזה יקרה. ואחרון – מקצוען בוחר להתחייב להגיע לעמדה כל יום ולעשות את העבודה.

מה בוחרים?

שתי הבחירות רלוונטיות, שתיהן מכובדות אם בחרנו בלב שלם ואנחנו מוכנים לקבל ולתת את כל מה שהבחירה מאפשרת ודורשת. החיתוך ביניהן חד בהגדרה אך בהחלט ייתכן שאותו מספר יבחר להיות זמן מסוים במצב צבירה של חובב וזמן מסוים במצב צבירה של מקצוען. החיים לא קורים בדיוק כמו שאנחנו מחליטים. לפעמים, כשהם צפופים לנו, לא מזיק לבחור בדרך החובבן כדי לעבוד פחות ולהתעמת פחות עם הפחד. לחילופין, כשהחיים פותחים לנו מרחב, לא מזיק לבחור בדרך המקצוען כדי לעבוד עם מה שהמציאות מביאה ללא פחד. מכובד לא פחות לבחור אחת מהאפשרויות האחרות שציינתי למעלה.

זה גם המקום להזכיר שיש מספיק מסגרות לימוד ועשייה להצטרף אליהן בהתאמה לבחירה שלכם. השנה אהיה מעורבת בשתי מסגרות פתוחות המיועדות למתגבשים במודע, לחובבים ולמקצוענים. אשמח לפגוש אתכם שם ולעבוד יחד: סדנת מספרי סיפורים ואנשי מקצוע במדיטק חולון (למתגבשים במודע ולחובבים) וקורס ארצי למספרי סיפורים בקהילה (למקצוענים).

שנה טובה!

2017-08-31T07:46:52+03:00 31 באוגוסט, 2017|

איך עובדים על סיפור | ביקור שלישי, נקודת המבט

איך עובדים על סיפור ביקור שלישי נקודת המבט

נקודת המבט של מספרי סיפורים על הסיפורים שאנחנו מספרים, מאפשרת לנו לנווט בביטחה דרך האירוע הסיפורי.

צעד מרכזי בלימוד הסיפור הוא מציאת הדבר החשוב ביותר למספר – נקודת המבט דרכה יספר את הסיפור. לכל מספר יש נקודת מבט שונה על סיפור, וכל אלמנט של מעשה הסיפור יושפע מנקודת המבט שיבחר. בגלל כמות המשתנים, אין אירוע סיפורי זהה לאירוע סיפורי אחר. המספר צריך לקבוע לעצמו נקודת מבט בעזרתה ישאף דרך האירוע הסיפורי, יביא את המעשה לכדי השלמה ואת המאזין לחוף מבטחים. לאותו מספר יכולות להיות נקודות מבט נוספות על אותו סיפור, אך בזמן ביצוע, אסור שהן תאפלנה על נקודת המבט שבחר לפעם הזו. אחרת, הוא יישמע מבולבל, לא בטוח, משהו שקשה להסכים ללכת אתו.

נקודת המבט של המספר היא כמו מגדלור לקברניט

דומה הדבר לספינה המפליגה בים. הקברניט קובע לאיזה יעד הוא מבקש להגיע ועליו הוא מתביית. בכל אחת מן ההפלגות לאותו יעד יהיה מצב הרוחות וזרמי המים שונה, הקברניט יצטרך להתחשב בכך ולשנות את הוראותיו בהתאם. אלא אם יתערבו כוחות יוצאים מגדר הרגיל, הוא תמיד יגיע אל היעד שהגדיר מראש. הגדרת נקודת מבט של מספר דומה לתפקיד המגדלור עבור קברניט. ברגע שידוע מה היעד ואיפה המגדלור, אפשר להתחיל לתכנן את הדרך שתוביל לשם ולהיות גמישים לכל מה שיקרה בדרך, ללא חשש.

לא תמיד יזהה הקהל את נקודת המבט שבחר המספר. למען האמת זה בכלל לא משנה כי לכל מאזין יש את נקודת המבט שלו. אך תמיד תהייה הרגשה שהמספר מחובר לסיפור ומוביל אותו בביטחון. למאזין הרבה יותר קל להסכים ללכת אתו. מי שלמדו אצלי סביר ששמעו את הדוגמה הבאה לחשיבות ולעוצמה של קביעת נקודת מבט. כאן בהשמטת פרטים מזהים:

לפני שנים ביקשו ממני לספר כמה סיפורים עתיקים באירוע השקה של ספר. שלחו לי את הספר, קראתי סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור, בלי יכולת למצוא חיבור או קשר, אפילו לא לסיפור אחד באסופה. ההיפך – התקשיתי להאמין שמישהו מוכן להאמין לסיפורים הללו שהיו מלאים בורות בהיגיון שעמד מאחוריהם. מה שנקרא "לא מחזיקים מים". אלא שמה לעשות – המון אנשים האמינו ועדיין מאמינים בסיפורים הללו בכל ליבם.

בוקר אחד הגיעה אלי לביקור מספרת סיפורים אחרת. היא ראתה את הספר על השולחן ואותי מעליו מנידה בראשי לאות שבר. סיפרתי לה מה הבעיה. הסיפור על הבעיה היה כנראה כל-כך סוחף שהיא חייכה ואמרה, "הנה נקודת המבט שלך. אמרת אותה ממש כרגע – אני לא מאמינה שאנשים מאמינים בשטויות האלה! – תעבדי עם זה."

ועבדתי עם זה. מהפה יצאו מילות הסיפורים וקול מלא להט, כשנקודת המבט שמאחוריו הייתה "אני לא מאמינה שאנשים…" לפי התגובות, הקהל היה ממש אתי בתוך הסיפור, בחוויה רגשית חזקה. אם למספר יש נקודת מבט ברורה והוא גוזר מתוכה את אופן הביצוע, המאזין אתו.

איך קובעים נקודת מבט על סיפור

בחרו סיפור. למדו עליו ועל הרקע ממנו צמח כמה שיותר: סיפורים אחרים מאותו רקע, תמונות של מקומות המוזכרים בסיפור, מוסיקה משם, מידע היסטורי אם יש, סוגי מקצועות, רהיטים, מאכלים, תפקידים וכו' – כמה שיותר. המטרה של התחקיר הזה היא להבין את הסיפור. לא רק בניתוח ספרותי או כמו שהוא נוגע בכם, אלא מתוך הרקע, מהשורש, מאיך שמבינות אותו הדמויות שחיות בתוכו. תחקירים כאלה שינו וחידדו את נקודת המבט שלי על סיפורים יותר מפעם אחת.

למדו את הטקסט. כדאי להתחיל בהנחיות לביקור ראשון וביקור שני.

נסו להבין מה עמדתכם לגבי המתרחש בסיפור. כמו לכל אדם, גם למספרי סיפורים יש השקפת עולם, פרדיגמות לפיהן אנחנו חיים ופועלים, דעות. מה עמדתכם? אם אתם רגילים לשאלה "איפה זה פוגש אתכם?" גם טוב. חשוב להדגיש שזה לא רק בסדר גמור שלמספר תהיה עמדה בנוגע לסיפור; כמו שציינתי בתחילת הדברים – זה חיוני. עם זאת חשוב להדגיש לא פחות – את העמדה או נקודת המבט שלכם על הסיפור, אתם שומרים לעצמכם. לא מעניינו של אף אדם לדעת מה אתם חושבים על מה שקורה בסיפור או מה תפקידו בעולם. תארו לעצמכם מה היה קורה אם האנשים ששמעו אותי מספרת באירוע ההשקה, היו יודעים את נקודת המבט שלי…

ספרו את הסיפור לעצמכם מספר פעמים כשאתם מקפידים לבדוק אם אופן הסיפור נובע מנקודת המבט שלכם. כדי להבין את החלק הזה אני חוזרת לסיפור שמלווה את סדרת הרשומות הזו:

הלך נווד לאורך הנחל וראה במורד הדרך אישה מבוגרת יושבת על הגדה ובוהה במים. ישב לידה ושאל "יש לך אולי משהו לאכול?" ענתה

"כן. יש בתרמילי קצת מזון. פתח וקח מה שתרצה." פתח הנווד את תרמילה של האישה המבוגרת ובצד חצי כיכר לחם וחריץ גבינה חריפה ראה יהלום גדול מונח, סתם כך. אחז את היהלום בידו ושאל "ואת זה, אני יכול לקחת?" "כן," ענתה האישה המבוגרת.

קם ממקומו שמח וטוב לב ויצא לדרכו כשהוא אוחז במה שיביא לו עושר גדול. אחר כברת דרך עצר, חזר ואמר "איני רוצה את היהלום. אני רוצה את מה שאפשר לך לתת לי אותו."

[הרימה האישה הזקנה את מבטה, פשטה את ידה ואמרה "אם כך, תן לי אותו…"]

הנה כמה נקודות מבט על הסיפור, וודאי שיש עוד:

"היזהר במה שאתה מבקש, כי מישהו ייתן לך את זה"

"לא כל אישה מבוגרת שבוהה בנחל היא פראיירית שאפשר לעבוד עליה"

"אפשר ללמוד שיעור מכל אחד ובכל רגע"

"שים את הכסף איפה שהפה שלך מדבר"

אם אבחר בנקודת המבט הראשונה או הרביעית, הדגש בביצוע על דמות הנווד יהיה גדול מהדגש על דמות האישה. אם אבחר בנקודת המבט השנייה, הדגש הגדול יהיה על דמות האישה. אם אבחר בשלישית, הדגש יהיה פחות או יותר זהה. הדגשים הללו ישפיעו גם על הקול שלי ועל המחוות וההבעות שתלוונה את הדמויות בסיפור. גם על מידת הפעולה שאתן לביצוע של כל דמות, גם על פיסוק הסיפור ובחירת המיקום לפאוזות דרמטיות ופחות דרמטיות. נסו בעצמכם.

ספרו את הסיפור לאחרים כמה פעמים, בעיקר לאנשים אתם אתם יכולים גם לשוחח על הסיפור ועל הביצוע, על ההתלבטויות והבחירות שלכם. השיחות האלה עוזרות לחדד ולדייק את נקודת המבט האמתית שלכם.

ספרו את הסיפור לקבוצה של אנשים. אחרי כל "הרצה" כזו הקדישו קצת זמן לרפלקציה. האם היו רגעים בסיפור ששכחתם? האם השכחה הזו קרתה יותר מפעם אחת? האם היו רגעים בסיפור בהם נדמה שהקהל הולך לאיבוד? שהוא לא אתכם? יכול להיות שהחלקים או הרגעים האלה אינם מחוברים לנקודת המבט שלכם, אלא מסופרים טכנית או כבדרך אגב. לא חשבתם עד הסוף איך אתם רותמים אותם. בדקו את עצמכם.

אחרי כל זה, פשוט ספרו את הסיפור לקהל כפי שאתם מרגישים באותו רגע שצריך לספר אותו. מה שיקרה בדרך יקרה, אבל אתם תגיעו אל היעד. או כמו שמברכים בין מספרי סיפורים:

הלוואי ותשכח את הסיפור רגע לפני שתפתח את הפה, ותמציא אותו מחדש.

בהצלחה!

2017-08-28T12:58:20+03:00 28 באוגוסט, 2017|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות