פרויקט הכשרת מספרי סיפורים בקהילה, ישראל

את סיפור המקרה הזה הצגתי באקדמיה של ה OECD בשנה שעברה. אין בו תצלומי נוף מדהימים, אין מבנים מוזנחים שקמו לתחייה, אין טכנולוגיה, אין תקציב נדיב. רק סיפור. גם את הבעיה או הצורך לא רואים בעין. לכן, בדקות הראשונות של הפרזנטציה שלי יכולתי לראות על פני האנשים שהם מקשיבים, בנימוס, אבל לא מצליחים לאחוז בדברים. תוך כדי, שמעתי את האסימון משתלשל במורד תעלת ההבנה. בסוף הפרזנטציה נפלה שתיקה עמוקה. מהסוג שכמספרת סיפורים אני מזהה כסוג טוב של שתיקה. שתיקה לתחושות ומחשבות.

הראשון להגיב היה לוקה לגאש מפרויקט OP17. הוא התרגש מאוד מההבנה של מה עבודה כזו יכולה לעשות עבור בני אדם, מהאימפקט העמוק שלה והגלים שהיא יכולה להכות, בעדינות. אחריו היו אנשים שאמרו "לא ידעתי שסיפור סיפורים זה בכלל דבר". כמו רבים אחרים, מה שהם יודעים על סטוריטלינג מגיע מהבאזז. מישהי פלטה, "חשבתי שסטוריטלינג זה תת-תחום של שיווק. לא ידעתי שהדבר האמיתי זה משהו אחר לגמרי וכל כך עמוק. וברור לי שאני שומעת כרגע על הדבר האמיתי."

זו תגובה שאני מכירה היטב. עד שאנשים לא פוגשים מספר סיפורים אמיתי וחווים אתו חוויית סיפור, הם לא באמת פגשו סטוריטלינג.

הרקע לפרויקט

תוך כדי עבודה כמנחה במיזם 'סיפור על הדרך', שמעתי לעיתים קרובות את האמירות "הסיפור שלנו לא נשמע" או "אנשים לא רוצים לשמוע את הסיפור שלנו." אחרי בירור הבנתי כמה דברים:

  • הסיפור לא נשמע בעיקר כי הוא לא סופר
  • חוויית הסיפור האישי היא לעיתים קרובות כואבת לפני שהיא הופכת משמחת
  • אני לא מצליחה לחשוב על קהילת זהות כלשהי בישראל שתטען מיזמתה שסיפורה סופר/נשמע
  • החסך העצום בסיפור סיפורים יכול להסביר לא מעט סוגיות חברתיות עמוקות והתנהגויות פוליטיות בישראל

בנוסף, שמתי לב שאני מקבלת יותר ויותר בקשות להנחיה; הנחיית קבוצות אנשים שרוצים ללמוד לספר את 'הסיפור שלהם'. בסדנה כזו עוסקים קודם כל בקדם-טקסט-הסיפור, באיתור חומר נרטיבי שמאוחר יותר יעוצב לכדי סיפור מסופר, בתהליך רגיש ולעיתים קרובות מטלטל. זו לא עבודת תיעוד סטנדרטית ולא סדנת מספרי סיפורים סטנדרטית. זה גם לא אקט טיפולי. זה משהו שיושב בדיוק על הגדרת תפקידו העתיק של מספר סיפורים – לעזור לחברי קהילה להבין מי הם, מאין באו, לאן הם הולכים, מה הם נושאים אתם, מה יכול להסביר להם את עצמם, ואיך הם רוצים לכוון את עתידם. כיחידים וכקהילה.

הבעיה

רוב מספרי הסיפורים בעידן הזה הם מה שקוראים 'מספרי במה'. אין בידיהם את הידע, הכלים, והניסיון בהנחיית התערבות-משך בקהילה. הם לא מכירים בחוויה את תפקידו ההיסטורי של מספר הסיפורים, גם אם שמעו עליו. אנחנו רגילים למערכות יחסים שנמשכות עד שעה וחצי, בהן אנחנו עושים את עיקר הדיבור, במסגרת משהו שנתפס פחות או יותר כבידור תרבותי. להיות מספר סיפורים בקהילה זה ההיפך – לתת לאחרים את הבמה לערוך את החיפוש של עצמם, לעזור להם לדבר רגעי חיים, זיכרונות, להרגיש ולעבור את כל הדרך עד לסיפור מסופר בפני קהל מאזינים. שבנסיבות האלה לא מחפשים בידור אלא יותר לגעת, להכיר, לחכך את הסיפורים זה בזה כדי ללמוד משהו, לקבל ולתת משהו בין אנשים.

הפרויקט

באותה תקופה הנחיתי בית מדרש למספרי סיפורים בתכנית זית, עמק חפר. כבר הלכנו כברת דרך יחד ולכן הצעתי להם הצעה: אנשים צריכים את העזרה הזו מאתנו. נלמד יחד איך מספר סיפורים משרת קהילה, קחו את הידע, עשו אתו משהו מועיל, ושתפו אותנו במה שיצא. במקביל, מלבד העובדה שאני אנחה את הקבוצה, גם אערוך ניסויים. הצעתי להם להיות המעבדה שלי. מה שיוצא מהניסויים הופך להיות חלק מחומר הלימוד ועומד לרשות המשתתפים.

מה קרה

מי שלא מכיר את זירת אמנות הסיפור אולי לא יודע שקשה למצוא הכשרות טובות בתחום. גם כשיש, חלק גדול מהמשתתפים 'לוקחים את זה בכייף'. זה לא מה שקרה בקבוצה הזו: השרוולים הופשלו, הגלגלים עבדו, המשתתפים הגיעו עם עבודות מושקעות, העברנו אלה את אלה חוויות על כל הטווח שבין מהנות וקורעות מצחוק, למעוררות פליאה, למטלטלות את הנשמה ממקום שעוד רגע היא ניתקת. ניסינו, התלבטנו, מישבנו, חפרנו. אם מספר סיפורים הולך להיות מספר סיפורים בקהילה, הוא יצטרך לעבור תהליך בעצמו. זה לא תהליך טכני או של למידה רק מכתובים.

מה יצא

קבוצת מספרי סיפורים שיש להם:

  • היכולת להסתכל לתוך החברה ולסמן קבוצה שיש לה מכנה משותף של צורך בלספר סיפור – גם אם היא לא מודעת לזה. בדרך כלל זו תהיה קבוצה שהמספר רואה עצמו חלק ממנה או שהוא מזהה שיש ביכולתו לעזור לה באמצעות סיפור סיפורים. לפעמים הפנייה תגיע מטעם הקבוצה והמספר ימצא את דרכו להיכרות עמוקה אתה.
  • היכולת לזמן את האנשים, לעניין אותם, להביא אותם למפגש ראשון.
  • היכולת לבנות תכנית-רצף של מפגשים שבמהלכם מתרחשת עבודה עדינה של חקר, בירור, מציאת חלקי נרטיבים, מה ידובר ומה לא ידובר – עד להרכבת סיפורים. היכולת להוציא את התכנית לפועל.
  • היכולת להנחות את המשתתפים בסיפור הסיפור שלהם. הם לא מבקשים להיות מספרי סיפורים. הם מבקשים לספר את סיפורם לאנשים אחרים בקהילה, לפעמים גם מחוץ לה.
  • היכולת להרים פרויקט – למצוא בית לפעילות הזו, לשתף פעולה עם בעלי מקצוע אחרים ולאתר שיתופי פעולה נוספים שיכולים לעזור לפעילות להתקיים.
  • היכולת להיעזר זה בזה.

מה יוצא מזה לבני האדם | שתי דוגמאות

אני שואלת בלי רשות את התשובה של אחת המשתתפות לשאלתי "איך את מרגישה אחרי?" "אחרי" כלומר אחרי שהיא הוציאה לפועל התערבות סיפורית בתוך משפחה. זו תשובה שמשקללת בעיניי את כל התשובות האפשרויות למה יוצא מזה –

עשיתי מעשה טוב

זה כל מה שנשאר בסוף לומר על התערבות סיפורית שחיברה אנשים שפרוסים על חצי גלובוס, שעשרות שנים נושאים אתם מטעני-סיפור שלא נפרקו בשום נמל, שכשייכים לקבוצה הזו מיום לידתם או נישואיהם לתוך המשפחה הזו יש המון עלילות שהם לא מכירים, או מסתירים, או שהם המציאו כי לא פגשו וסיפרו, לא פגשו והקשיבו. שלא בהכרח ידעו מי הם ולמה הם ומה מסביר את הדרך בה הם בחרו לחיות, שלא ידעו שיש על מה לחמול ויש על מה לכעוס וזה לא בהכרח על מה שהם חשבו שצריך לחמול ולכעוס. שאחרי כל מה שקרה בהתערבות הסיפורית הזו גילו שיש אפשרות לאהוב את מי שלא אהבו, שהם חלק ממה שהם התרחקו ממנו, או כבר לא חלק ממה שהם נאחזו בו, שרב המשותף והמחבר ביניהם על השונה והמפריד ולא רק שהם לא ידעו, הם גם לא ידעו למה. לעשות מעשה טוב זה הרבה מאוד עבור בני האדם. זאת בנוסף לכך שלטוב, יש השלכות שמתגלגלות קדימה.

מהתיאור הזה אתם לא יכולים לנחש באיזו משפחה מדובר, כי היא לא יוצאת דופן בדיוק כמו שהיא יוצאת דופן מאוד. כך נראים חיים של קבוצה, קהילה, משפחה. תמיד יש עניינים וסיפורים.

עוד דוגמה לפרויקט שנולד בעקבות ההכשרה הזו הוא פרויקט שמכוון ל'דור שני' ומהותו להמשיך לספר את סיפורי העדות. אם מעניין לכם לדעת יותר, הקשיבו לפודקסט הזה או חפשו את דינה שק מנוף הגליל.

האתגרים של עבודת סיפור בקהילה

מעבר לאתגרים האישיים שיש במעבר בין להיות מספר במה לבין להיות מספר קהילה, יש עוד כמה אתגרים שאני חוזה לעבודה כזו:

הריצה לכיוון סיפור כמוצר. הרבה יזמים ומנהלי תוכן רוצים את הסיפורים – מודפסים, מוקלטים, מצולמים – אבל לא את הסיפור סיפורים עין בעין. מבחינתם תיעוד הסיפור ואולי תיעוד המספר הם העניין. הם מפספסים את הנכס הלא מוחשי שיש בחוויה הבין אישית, בשותפות לעשייה שיש בין מספר, מאזין וסיפור, את הסיפור כחוויה מתהווה, לא כתיעוד. היה נכון להשקיע השקעה מקבילה במוסד אחר – מקום מפגש וקצב מפגש קבוע לסיפור סיפורים בקהילה.

העדפה ברורה למתן תמיכה לתוצרים ומוצרים על פני תהליך. נגזר מהאתגר הקודם ולא ייחודי רק לעבודה כזו. תוצרים כאלה לא מיוצרים בייצור המוני על פס ייצור. מאחורי כל תוצר יש תהליך והוא דורש מימון. כדי לעקוף את התהליך משתמשים בטכנולוגיה ומציעים לאנשים להעלות את הסיפור שלהם לפלטפורמה דיגיטלית – תחת כותרת של פרויקט תיעוד כזה או אחר. ברוב המקרים התוצאות משעממות.

אינטרסים פוליטיים או מונעי תאוות כח/שליטה. לא פעם רואים במיזמים כאלה איך מישהו, בדרך כלל מישהו שהזמין או מממן, מנסה לשלוט בסיפור. באותו רגע, זו כבר לא עבודת סיפור בקהילה, אלא עבודת סיפור עם חברי קהילה שמשרתת אינטרס שאינו אינטרס של אותה קהילה.

סכנת פציעה במקום ריפוי של פצעים חברתיים ואישיים כאחד. זו עבודה רגישה מאוד. אם לא עושים אותה ברגישות, ולרגישות הזו יש הרבה מרכיבים, היא עלולה לפצוע ולהעמיק קרעים במקום לעזור לרפא. זה קורה בעיקר כשמעורבים אינטרסים שאינם לגופו של עניין, או מנחים ורכזים שבטוחים שהם עושים טובה בזה שהם "פותחים" את המשתתפים.

סיכום ביניים

עבור שאר המשתתפים באקדמיית הקיץ, כולל המנחים, נפתח חלון. ההתבוננות שלהם דרכו הולידה מסקנות. אלה העיקריות:

  • אנחנו עוסקים באנשים. נגזר מזה שאנחנו עוסקים בסיפורים של אנשים. בסיפורים נמצאים מפתחות להבנת תרבות. גם לשינויים בתרבות ולדרך האורגנית לעשות אותם.
  • לכן, כל פרויקט תרבותי-יצירתי צריך להתחיל מעבודת סיפור כזו, גם אם התוצרים המרכזיים שלו נמצאים במדיומים אחרים. לא רק איסוף של נרטיבים, סיפורים, אנקדוטות, אלא בעיקר סיפור סיפורים קהילתי, עין בעין.
  • בחלק לא מבוטל מהמקרים, כדאי שהעבודה תונחה על ידי מספרי סיפורים קהילתיים שיש להם את המיומנויות והניסיון. הם בעלי המקצוע עם המנדט הטבעי לחלק הזה של העבודה.

פרויקט כזה שייך לתחום של בניית תשתיות בתחומי התרבות והיצירה. במקרה הזה מדובר בתשתית ידע ויכולת להוציא לפועל אלמנטים של סיפור סיפורים בקהילה במסגרת כל מני פרויקטים, לא רק פרויקטים של סיפור סיפורים.

יש בישראל קבוצה של אנשים שיודעים איך לעשות את העבודה הזו מצוין. אם אתם מחפשים כאלה פנו אלי ואשמח להפנות אתכם.

הערה אחרונה

לדבר הזה, לחומר שאנחנו מתעסקים בו בסיפור סיפורים בקהילה יש שם. קוראים לו "נכסים תרבותיים לא מוחשיים" והוא הוכר כתחום שימור תרבות על ידי אונסקו. אלא שאונסקו מכוונת בעיקר לשימור נכסי תרבות עבר.

אני מתכוונת לנכסי תרבות בהתהוות כי בני האדם משתנים, הסביבה משתנה ותרבות אמורה ללוות ולשקף את השינויים האלה ולהתהוות באופן רציף.

2019-08-02T10:48:57+03:00 1 באוגוסט, 2019|

פרויקט OP17 | אגם לב אדם

צפון איטליה, אגם מולבנו, בצפונו עיירה ציורית. גן עדן עלי אדמות. את היופי הזה מפרים פעם ב 12 שנה עובדי חברת הידרו-אנרגיה מקומית. הם מגיעים בחורף ומרוקנים את האגם כדי לתחזק את המתקנים שעל הקרקעית. תושבי העיירה חווים את אירוע ריקון האגם כפצע שהם לא יכולים לעמוד בו.

לקראת חורף 2017 וריקון האגם, פנתה המועצה ל Natourism – גוף שעוסק בתיירות וסביבה. ביקשה למצוא דרך להפוך את הטראומה להזדמנות. בעזרת ארבעה אמנים ידועי-שם: Luca Lagash, MOG, Thomas Boehm and Alessandro Cremonesi. הם הגישו הצעה לפרויקט אמנות/תרבות בשיתוף עם ארגון רופאי לב לילדים. את אתר הפרויקט תמצאו כאן.

קונספט במילים יפות בתרגום חופשי וערוך מאתר הפרויקט

התהליך שעובר האגם: ריקון והסטה זמנית של המים, תיקון, טיפול והכנה, מילוי מחדש וציפייה להתחדשות החיים, דומה לתהליך שעובר ליבו של ילד שזקוק לניתוח לב. האנלוגיה והמטאפורה סיפקו את המפתח לפרשנות האמנותית של תופעת ריקון האגם. חוויית עדות שנמשכת מספר חודשים בהם האגם שוכב מרוקן, מכין את עצמו להתחדשות מלאה של מימיו וחייו. שבריריות הילד המנותח, דומה לשבריריות הסביבה, שלעיתים קרובות מדי מנוצלת ועומדת למבחן הקידמה. זו שלפעמים שוכחת מה יכול להיות המחיר לסביבה, לאנושות ולבעלי החיים שאתנו על הכדור. באותו זמן, האגם ויופיו המלכותי חשובים להפקה של אנרגיה בריאה ונקיה. הניתוח "בליבו", הוא דרך להבטיח את הדו קיום בין צרכי האנרגיה וטבע יוצא דופן שהופקד בידינו.

ההתערבות האמנותית/תרבותית מעוררת את הבנת הערך של האופרציה המסוימת שמתרחשת באגם מולבנו. זו ואחרות, שאם תנוהלנה כראוי, תורמות להפחתת חוב הניצול שקשרנו בחוזה עם כדור הארץ. האגם הריק מעורר אותנו לרוקן גם את עצמנו ומזמין אותנו לקחת את נתיב הידע, שדרכו מתעוררת מודעות חדשה. זו שמובילה להתחדשות עמוקה, ליכולת לדמיין מה אנחנו רוצים להיות היום ולהיות מחר.

העבודה תדגים כיצד אמנות ותרבות הן דרכים יוצאות דופן להכללה וחדשנות חברתית, המסוגלות להפוך מצב שלילי ופוגע בדימוי הטריטוריה (התרוקנות האגם) להזדמנות חשובה לגאולה ולידה מחדש של קהילה, להתחדשות תרבותית.

מאחורי הקונספט האמנותי, במילים ששמעתי מלוקה לגאש באקדמיה של ה OECD

האנשים שחיים במולבנו וגם בחלקים רבים אחרים של צפון איטליה, מנותקים מהמציאות שסביבם. הם חיים ביופי מופלא, חיים טובים מאוד, ולא מאפשרים למה שמתחולל בעולם לגעת בבועה שלהם.

כשמרוקנים את האגם פעם ב 12 שנה, הם מתחלחלים עד עמקי נשמתם. עד כדי כך, שהם לא מוכנים לראות את האגם המרוקן ורובם עוזבים את המקום עד שימלאו את האגם מחדש. הם מתנהגים בצורה דומה לכל מה שמטלטל את הבועה שלהם, גם לאנשים. גם ביניהם.

החלטנו לעשות משהו שיכבד את האגם, את התחושות שלהם, אבל גם יזמין אותם לאפשרות חדשה: לפגוש את הקושי, לדבר על הקושי, בכלל לדבר. לראות את היופי שבתהליך, את היופי של האגם הריק, ואת החיבור בין מה שמתרחש באגם לתחומים אחרים של החיים. רצינו לגעת בהם כדי שהם יגעו זה בזה ובאחרים, במציאות, במה שקורה סביבם, לפחות באיטליה. זה בנוסף למה שכתוב באתר, והתכוונו לכל מה שכתוב שם.

אלה הדברים של לוקה, והוא כולל את עצמו בביקורת שהוא מעביר על תושבי צפון איטליה המפונקים, כי הוא אחד מהם. לפי היחס של המשתתפים האיטלקים ללוקה, מדובר באמן ידוע ומוערך מאוד, שרגיל להיות אמן 'מיוחד' שמעורב בפרויקטים מיוחדים. הפרויקט הזה מיוחד בהחלט. גם האיש.

תוצרים אמנותיים ואירועים

הפרויקט נמשך מספר חודשים. לאורכם שובצו אירועים מיוחדים כמו התקנות, השקות וחוויות משך. את הכל ניתן לראות באתר, כולל גלריה, מידע אודות האמנים, והשותפים. תמצאו שם:

  • מניפסט פואטי
  • מקום לאינטראקציה – שולחן לכמאה אנשים
  • פסל מונומנטלי של האגם – שלם ומחולק, כמו לב שלם ולב שבור
  • איסוף סיפורים נשכחים אודות האגם והאזור ותחרות כתיבה
  • נוף סאונד – חפשו בתמונות את ההתקנות של ציוד הסאונד. ממדים אדירים.
  • סיורים מודרכים באגם הריק ובסביבתו

לטעמי, שווה להקדיש קצת זמן ולשקוע לתוך הצילומים, הסרטונים והטקסטים.

מה קרה

האנשים של מולבנו באו. הם השתתפו, בהתחלה בזהירות מסויגת. אחר כך לקחו את הזמן לחוות את החוויות, את הזמן לדבר, גם אם בהתחלה היה לא נוח. השיחות עלו לתוך העיירה ונפתח שיח חדש בין האנשים. כזה שעוד לא היה כמותו במולבנו. מוכנות לגעת בכאב, לא רק זה של האגם. מוכנות להכיר במה שקורה מחוץ לגן עדן ובהבנה שזה קשור גם אליהם. להכיר בצורך למצוא את הדרך לגשר בין חיים 'מושלמים' לבין מה שעושה אותם פחות כאלה, ובין אנשים. כל מני אנשים.

אמנות שינתה תרבות המקומית. פתחה סדק שדרכו זרמו מים חדשים.

2019-07-29T07:47:03+03:00 29 ביולי, 2019|

דוגמאות סטוריטלינג לא סטוריטלינג | מפי עוללים ויונקים

העוללים ויונקים בפוסט הזה הם תלמידי כיתה ז' שלומדים בכיתות מחוננים. הבקשה הייתה להעביר להם סדנה ולהראות להם דוגמאות סטוריטלינג דיגיטלי. ההנחה של המארגנים הייתה ש'דיגיטלי' יגרום לבני הנוער לחשוב שזה שווה.

מתוך ידיעה שהתעסקות בכלים טכנולוגיים גורמת להסחת הדעת והתעסקות מיותרת בפרטים, החלטתי לעשות שלושה דברים:

חוויית סיפור. להראות להם מדיומים שונים שאנשים מתייחסים אליהם כפורמטים דיגיטליים של סיפור, ולברר אתם מה הם מרגישים וחושבים אודותיהם.

ללמד אותם איך להרכיב סיפור מאפס. סיפור שיהיה לו סיכוי טוב לעניין מישהו.

לתת להם כתובת ללוח דיגיטלי. על הלוח צברתי את חומרי הסדנה והפניות לכלים, פלטפורמות ועוד דברים שהם צריכים לדעת. דברים שמעבר לכלי ה'סטורי' שהם מכירים. שינסו בעצמם.

מה קרה?

הרכבנו יחד סיפורים. עבדנו על איך לעורר את הדמיון לחומרי סיפור, איך לעבוד עם מבנה של סיפור, איך לספר סיפור. הם עבדו בזוגות ושלישיות, והבינו שלעבוד עם מישהו על סיפור יכול לעזור להחזיק אותו בהקשר רלוונטי למאזין. לא חייבים 'יצורים סופרסוניים מתרבים בקצב מטורףףף' בכל סיפור כדי שזה יהיה מעניין… הם רשמו דברים לעצמם. אין לי מושג מה אבל הם נראו רציניים מאוד בקשר לזה, וסרקו את הקוד ללוח שהכנתי עבורם. מגניב.

דוגמאות סטוריטלינג וחוויית סיפור סיפורים

הסיבה לכתיבת הפוסט הזה נבעה מהחלק הראשון של הסדנה – התגובות והרעיונות שלהם לגבי חוויית סיפור סיפורים, וגם דוגמאות סטוריטלינג כאלה ואחרות. אני מכנסת את דבריהם כחומר למחשבה.

ספוילר: אני מרמה בסוף הפוסט.

סיפרתי להם סיפור

וואו, זה ממש מעניין. זה קורה כאן, עכשיו, אתנו. יש בזה סיפור טוב. הוא מסופר בדרך שמעניינת לכל מי שנמצא כאן. אנחנו מרגישים מעורבים בלעשות את הסיפור למרות שרק את מדברת. יש משהו שקורה בינך, בינינו, הסיפור, המחשבות והרגשות שלנו, ההבעות שלך, הקול, התמונות בסיפור, התגובות שלנו, דמיון – זה מרגיש שהכל מחובר ומסקרן כל הזמן.

אחת הקבוצות הפגישה תלמידים דוברי עברית ותלמידים דוברי ערבית. הזמנתי את המורים הערבים שקולחים בעברית לספר יחד אתי, ולתרגם לערבית תוך כדי התקדמות הסיפור. זה חיזק עוד יותר את כל מה שהם אמרו בעניין הטבע ההדדי של סיפור סיפורים: בכל רגע נתון, חצי מהאנשים בחדר לא הבינו את מה שנאמר. עם זאת, הם נשארו בעניין, הרגישו חלק ממנו, ועזרו לנו לשאת את האירוע.

הראיתי להם מספרת סיפורים בווידאו

מספרת סיפורים בווידאו זה בסדר אבל הרבה פחות מעניין. היא סיפרה סיפור נחמד, אפשר לראות שהיא השתדלה אבל אנחנו לא היינו חלק מזה. היא סיפרה לאנשים אחרים, לא לנו. בגלל שהיא לא יכולה לראות אותנו או מישהו אחר שנתקל בווידאו הזה, היא לא יכולה לדעת אם אנחנו בעניין. יש אנשים שאוהבים כזה בעיקר אם הסיפור מעניין להם.

הם המליצו לי להגיד למספרי סיפורים שיתרחקו מווידאו כי זה לא מתאים. שאלתי אותם מה היה קורה אם היא הייתה מספרת ישירות למצלמה. כמו שרואים בהרבה 'סטורי'. אם זו הייתה חוויה אחרת לצופה. נראה להם שזה יכול להיות יותר מושך כי כשמישהו מסתכל עליך, אתה נמשך או מרגיש שאתה צריך להסתכל עליו בחזרה. בעיניהם זה עדיין לא שינה את העובדה שאי אפשר להתאים את הביצוע לכל צופה בהרגשה שזה יוצר אצלו. שהם לא חלק מהיצירה בזמן אמת. אני מוצאת שהנקודה הזו חשובה במיוחד בהקשר של אינטראקטיביות וקסטומיזציה. הקלטת ווידאו של מישהו מספר סיפור לא מאפשרת לצופה לקחת חלק או להרגיש שהמספר מרגיש בקיומו. זו רק צריכה של סיפור, לא מעורבות בסיפור הסיפור.

הראיתי להם ווידאו של ספר סרוק ומישהי מקריאה את הסיפור בלי שניתן לראות אותה

להקשיב למישהו מקריא טקסט שאפשר לראות אבל לא לגעת זה די מתסכל. לחלק ממי שמסתכל היא מדפדפת וקוראת מהר מדי, לאחרים לאט מדי. האיורים חוסמים את הדמיון – מה אם רצינו לראות משהו אחר? לא לראות את מי שמקריא זה גם מוזר. כשמישהו יושב לידך וקורא אתה מרגיש את הנוכחות שלו, אתה יכול להסתכל על הפנים שלו.
זה גם ילדותי. אם היא הייתה יושבת לפנינו, היא לא הייתה מקריאה ככה. אבל בגלל שהיא קול מוקלט, היא לא יכולה לדעת הרבה עלינו, מה? ולמה וידיאו? אתה מצפה ממשהו לזוז. זה לא זז.

אנשים מצפים לדברים שונים ממדיומים שונים. התעלמות מכללי המדיום והציפיות שיש לגביו זו טעות. להשתמש בווידאו רק כדי להגדיל את טווח ההפצה, עלול להוביל לתוצאות עלובות כמו הווידאו הזה והוא לא היחיד שם בחוץ…

הראיתי להם ווידאו שמורכב מתצלומי סטילס עם מוסיקה

זה כמו וידיאו חתונה שעושים מתמונות במצגת. אחלה מוסיקה. אין כאן סיפור אם זו השאלה. ההיפך – לא צריך סיפור, לא בשביל זה יש פרזנטציות כאלה. זה יותר קשור בלהציף זיכרונות של אירוע, אנשים שאתה מכיר, מקומות שהיית. אם היה בזה סיפור הוא היה מפריע לזיכרונות כי לכל אחד יש את הזיכרונות שלו.

כשאמרתי להם שיש הטוענים שזה סטוריטלינג ויזואלי, הם הסתכלו עלי כאילו שצנחתי מהתקרה וחטפתי מכה חזקה בראש. אחרי שלחצתי עליהם לקבל התייחסות קצת יותר מפורטת, קיבלתי תשובה מעולה: סטוריטלינג מעלה תמונות בדמיון, תמונות לא מעלות סטוריטלינג. הן מעלות מחשבות, רעיונות, כל מני קטנים כאלה.

הראיתי להם ווידאו של סיפור זן בפורמט דיגיטלי

זה הרבה יותר מעניין מכל הדוגמאות הדיגיטליות האחרות. במיוחד בגלל שלמרות שהצילומים מפריעים קצת לדמיון, הם גם עוזרים להעלות תמונות, נותנים רעיונות. זה מעניין, היה יותר טוב אם היו פחות תמונות ומעברים. לא כל אחד יאהב את זה. זה גם קצת מוזר, או מפחיד, כאילו לא אמיתי. אם המספר היה כאן, יכול להיות שהוא היה בוחר לספר לנו משהו אחר, או בדרך אחרת שהייתה יותר טובה ומכניסה אותנו לסיפור.

זה לא סתם שהעבודה הזו הייתה יותר מעניינת עבורם. זו עבודה של מספר סיפורים, קולגה. מישהו שמכיר את החוויה לעומקה, יודע איך המדיום עובד מבפנים. הוא שיחק בפורמט דיגיטלי כדי לראות מה אפשר להפיק שם. זה די מוגבל ולא גרסה דיגיטלית של החוויה האמיתית של סטוריטלינג. מה שמעניין כאן במיוחד היא ההתייחסות שלהם לכמות וקצב המעברים של התמונות. ומה שתמונות יכולות להעלות. בסטנדרטים של היום אין בווידאו הזה אפילו 10% של כמות התמונות והמעברים המקובלת בקליפים.

הראיתי להם ווידאו של סיפור אישי בפורמט דיגיטלי

זה היה מעניין כי אף אחד מהילדים לא היה יכול להבין בבירור ולאורך כל הצפייה מה בדיוק נאמר. האיש בסרטון מדבר אנגלית במבטא לא מוכר להם וכבד מאוד. גם הדיקציה לא ברורה. היה לי תרגום מוכן עבורם אבל הראיתי להם את הווידאו בלי תרגום, כדי לראות מה יקרה.

כולם הבינו שזה סיפור חיים אישי ושמשהו עצוב נוכח בסיפור. חלק מהילדים הרגישו שלצד העצבות, הייתה גם תחושת קבלה. לא מעט מהם קלטו איך נעזרו בסרטון בחפץ ודימוי כדי להדגים שלבים בחיי אדם ומערכות יחסים. כולם הבינו שמדובר בסיפור חיים מלא, לא אנקדוטה. רציתי לדעת איך הם קלטו את זה והתשובה הייתה, "שומעים את זה בקול שלו."

דוגמאות סטוריטלינג?

בסיכום החלק הזה סיפרתי להם שבזמן שאני מדברת אתם על סיפורים במדיה דיגיטלית גם ניהלתי ניסוי קטן: הוספתי חווית סיפור סיפורים לא דיגיטלית בתחילת המפגש. (הזהרתי אתכם בהתחלה שאני ארמה). אמרתי להם שיש אנשים שטוענים שכל מה שהראיתי להם הן דוגמאות סטוריטלינג, ושכוללים תחת ההגדרה הזו גם מדיה חברתית, תוכן גולשים, חומרי שיווק, סיפורי מותג, חוויית משתמש, גיימינג, אפליקציות ש"מספרות" סיפורים (סטורי וכלים חדשים יותר) ומאפשרות לשתף אותם.

רציתי לדעת מה הם חושבים.

כולם, ללא יוצא מן הכלל באף קבוצה, הנידו בראשיהם לצדדים. בכל קבוצה היו ילדים שאמרו דברים כמו, "לא, שום דבר מזה חוץ ממה שסיפרת לנו בהתחלה, זה לא סטוריטלינג", או ששאלו, "למה שיגידו דבר כזה, מה הם לא קולטים את ההבדל?"

שאלות מעולות. באמת. הרבה חומר למחשבה.

2019-07-24T13:42:51+03:00 24 ביולי, 2019|

האם ישראל תהיה כלכלה שמסגלת ערכי תרבות? | בניית יכולת תחרותית ונפח חדשנות דרך תרבות | חלק II

ספוילר: בסוף הרשומה יש פנייה למנהלי מוסדות וארגוני תרבות. כדי שמשהו ישתנה מהותית, זה לא מספיק שאני אכתוב. צריכים אתכם.

יועץ הניהול האגדי פיטר דרוקר אמר, "תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר". כוונתו: תרבות חזקה ומעצימה היא נתיב יותר בטוח להצלחה ארגונית. לא סותר את חשיבותה של אסטרטגיה, אבל אסטרטגיה לבדה לא תביא את התוצאה. למה? כי היצורים שקוראים להם עובדים, צריכים להסכים ללכת עם האסטרטגיה. בהשוואה לגרסת המקל והגזר, תרבות היא נתיב יותר בטוח. יותר בר-קיימא, יותר אנושי ויותר לוקח בחשבון את העתיד.

אני חוזרת להרצאתו של פייר לואיג'י סאקו שכבר ציטטתי בפוסט מוקדם יותר בסדרה. סאקו מסתכל על כלכלות שכבר מסגלות ערכים תרבותיים ברמה זו או אחרת ומסביר מדוע זה קורה:

האפשרויות שלנו להשתתפות ולמעורבות פעילה בכל מקום כמעט, מחדירה את ה'ייצור' התרבותי למרקם החיים היומיומי של כולם.

זה קורה בלי קשר לרמת התוצאה, מה היא עושה עבור אנשים ומה דעתנו עליה. זה קורה ובאופן מאסיבי.

תרבות הופכת להיות נכס מרכזי בראש כל סוג של שרשרת הערך.

מי שעדיין חושב שהמוצר או השרות שהוא מציע ימכרו את עצמם, אז לא. אם מישהו חושב שבגלל שהמוזיאון ידוע אנשים יגיעו, אז לא. לא כמו פעם. כיום, כדי ליצור ערך, נדרש שיתוף פעולה של ספקים, יצרנים, מפיצים ולקוחות. שיתוף פעולה כזה לא קורה בגלל אסטרטגיה. הוא קורה בגלל אסטרטגיה שמתבססת על הבנת התרבות או יצירת תרבות חדשה.

היכולת לשחרר את הפוטנציאל של התרבות כמקור ערך היא גורם מפתח לתחרותיות ולצמיחה חכמה.

זה לא משהו שקל לעשות, כי לפני שמשחררים פוטנציאל של תרבות, צריך לדעת לומר איך היא מקור ערך. היו מי שזינקו וקבעו שפוטנציאל התרבות הישראלית שהוא מקור ערך, מתמצה בביטוי startup nation. זו תפיסה אטרקטיבית אך מוגבלת.

השאלה המהותית ששואל סאקו

האם נוכל להפוך את הפלטפורמות התרבותיות למכלילות, או שמא נהפוך את התרבות לערוץ נוסף של אי שוויון בהכנסות ובהזדמנויות?

שאלה קשה ומצוינת.

איך מתווכים בין כלכלה ותרבות

סאקו מסביר גם למה הוא שואל, מה מעסיק אותו. סאקו הוא כלכלן. הוא יודע שכלכלנים הרבה יותר קרובים לקובעי מדיניות מאנשי תרבות. הוא גם יודע שכלכלנים, כמו כל בעל מקצוע אחר, מוגבלים בנקודת המבט שלהם. הם עלולים לפספס את התמונה הגדולה. מצד שני, כלכלנים רגילים לעבוד עם תפיסות וכלים מסוימים. לכן הוא מניח על השולחן שתי הבנות מתווכות שהוא רואה:

אנחנו זקוקים לתכנית מושגית המאפשרת לנו להבין (ולהוון) את ההשפעות החברתיות-כלכליות של השתתפות תרבותית

כלומר, צריכים שמות מוסכמים לדברים וצריכים למצוא דרך למדוד. רק כך יוכלו כלכלנים לתרגם תרבות לערך. הם יחפשו בדרך כלל ערך כספי. לכן בא סאקו ומזכיר להם ש –

הפרדיגמות החדשות של הייצור התרבותי אינן בהכרח שימוש בשוק כמערכת הפקת ערכים

כלומר, אל תישארו תקועים רק במדידת ערך שוק. כמו שזה נראה, הייצור התרבותי מודד ערך בעוד דרכים. כמו למשל  בקהילות התמחות – קבוצות של אנשים שעוסקים בעניין או אתגר. הערך בקהילת התמחות נקבע לפי יכולתה של הקהילה להיענות לאתגר ולהשתפר בזה.

אשכולות תרבות-חדשנות

חדשנות. מילה נרדפת על-ידי העולם העסקי וכלכלנים. מה הם רואים מול העיניים? את עמק הסיליקון. זה נקרא  Clusters of Innovation (COI)וזו ההגדרה: "נקודות חמות כלכליות שבהן נובטות טכנולוגיות חדשות בקצב מדהים, ושאיגום הון, מומחיות וטלנטים מטפחים את התפתחותן של תעשיות חדשות ודרכים חדשות לעשות עסקים."

בא סאקו, משלב את המילה תרבות לצד החדשנות, וממפה את מדינות אירופה לאור השילוב תרבות-חדשנות.

השקעה ניכרת בחדשנות + השקעה בתרבות: שבדיה, דנמרק, הולנד, בריטניה, אירלנד, לוקסמבורג, צרפת, גרמניה

השקעה ניכרת בחדשנות + השקעה בתרבות נשרכת מאחור: פינלנד, בלגיה, אוסטריה

השקעה ניכרת בתרבות + השקעה בחדשנות נשרכת מאחור: ספרד, אסטוניה

השקעה בחדשנות נשרכת מאחור + השקעה בתרבות: סלובניה, מלטה, קרואטיה, איטליה, הרפובליקה הצ'כית

תחתית ההשקעה בחדשנות + השקעה בתרבות נשרכת מאחור: ליטא, לטביה, בולגריה, רומניה, פולין

תחתית ההשקעה בתרבות + השקעה בחדשנות נשרכת מאחור: קפריסין, פורטוגל, יוון, סלובקיה, הונגריה

הטבלה הזו עושה מחשבות. למשל על זמינות של כסף במדינות ואיך זמינות או חוסר זמינות משפיעים על חדשנות ותרבות. למשל על מדינות שכתיירים בהן אנחנו רואים עושר תרבותי, אבל כשחיים שם מסתבר שהעושר התרבותי מגיע מהאנשים וממה שהם מצליחים להחזיק. לא מהמדינה. וכמה כבר אנשים יכולים להחזיק. על מדינות שסופרות חדשנות רק במונחים של טכנולוגיה וכסף. לא במונחים של חברה וסביבה. כל מני מחשבות.

איפה ישראל?

גם זו מחשבה. ישראל אינה חלק מהאיחוד האירופי ולכן אינה מופיעה בטבלה של סאקו. תצטרכו להחליט לבד. לפי המהלכים של משרד הכלכלה הישראלי שחתם לא מזמן על מזכר הבנות עם משרד הכלכלה האוסטרי, ההשקעה בתרבות תמשיך להישרך מאחור. אנחנו בדרך להיות עוד יותר כמו פינלנד-בלגיה-אוסטריה.

פנייה למנהלי מוסדות וארגוני תרבות

השאלה היא תמיד "מה אפשר לעשות?" אז הנה ההצעה שלי: בגוגל צץ מסמך שנכתב במרץ 2019, שוב עבודה של ד"ר רובי נתנזון: תעשיות יצירתיות בישראל תמונת מצב נוכחית, תחזית, השוואה בינלאומית והמלצות למדיניות.

תרבות אינה באמת נלקחת בחשבון בהמלצות המופיעות במסמך.

מה שאפשר לעשות זה להטריד את מנהלת התרבות במשרד התרבות והספורט, לדרוש מהם שיתייצבו מול משרד הכלכלה, יפתחו מחדש את כל הבדיקה הזו ויצרו 'שולחן עגול' חדש. לידו, מעבר וגם במקום חלק מהגורמים שמופיעים במסמך של ד"ר נתנזון, צריכים לשבת נציגי מנהלת התרבות, המוסדות וארגוני התרבות הגדולים בישראל, והמוסדות שעוסקים בהכשרה בתחומי הליבה של האמנויות.

2019-07-22T10:10:11+03:00 22 ביולי, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות