פעמיים בשבוע נסעה הנערה מרתה סילבה לעיר הגדולה ליסבון כדי להגשים חלום – להיות רקדנית. פעמיים בשבוע הזהיר אותה אביה שלא תתקרב לשכונת אינטנדנטה ששמה יצא לשמצה. במהלך השנים בנתה לעצמה מרתה רקורד מפואר, בשנת 2004 עברה להתגורר בליסבון, וכמה שנים אחר כך ייסדה פרויקט שהיא גם יו"ר הדירקטוריון שלו: לארגו רזידנסיאס, בשכונת אינטנדנטה.

הרעיון המרכזי בבסיס הפרויקט הוא חיבור בין עבר ועתיד של אזור עירוני. המקום מנוהל על ידי קואופרטיב מתוך מבנה משופץ המשמש אכסניה, מלון, מגורים לאמנים אורחים, ובית קפה. הוא לב פועם בשכונה שמשתנה במהירות, מוקד קהילתי עבור רבים מתושבי האזור, בית ליזמויות ופיתוח פרויקטים שיתמכו בהכללה תרבותית וחברתית של תושבי השכונה שהחיים של רבים מהם רעועים.

הקמת הפרויקט

פרויקט לארגו הותנע ב2011. בהתחלה, לא היה להם מושג איזה סוג של התארגנות משפטית הם רוצים להיות. הם התחילו כקואופרטיב כדי שלכל מי שייקח חלק תהיה זכות הצבעה שווה, בין אם הוא משקיע או תושב. בשנה הראשונה נעזרו חברי הקואופרטיב בתכנית ה- BIP / ZIP של עיריית ליסבון שעוזרת להתניע פרויקטים מקומיים. הם גם גייסו תרומות ממספר תורמים פרטיים, חברי הקואופרטיב, ומצאו את הדרך המשפטית לעשות שימוש בכסף כתאגיד, על מנת להתחיל לשפץ את המבנה.

הכיכר עליה עומד הבניין נחשבה למקום בעייתי בליסבון, מוקד למתיחויות בין תושבים, סוחרי סמים וסרסורים. שיפוץ המבנה והכיכר רק הוסיפו למתיחות. חברי הקואופרטיב חששו להיות עוד גורם פולש לשכונת מצוקה שמגיע רק כדי לסייע בג'נטריפיקציה – בהפיכת המקום לאטרקטיבי לרוכשי נדל"ן בעלי אמצעים. לכן, תוך כדי השיפוץ, הם התמקדו בבניית רשת קשרים אנושית ועסקית מקומית ובניסיון להיטמע בקהילה, על כל הקשיים שלה.

מודל כלכלי

הם התחילו בשיפוץ המבנה בלי כסף. אחר כך קיבלו מענק של 50,000 אירו מהעירייה, כשההערכה של עלות השיפוץ עמדה על 300-350 אלף אירו. הם שיפצו קומה אחת של ההוסטל כדי להתחיל לחולל הכנסות וזכו בעוד תמיכה פרטית של משקיעים. אלא ששיפוץ הכיכר, שזו תמיד מהומה שלא נראית טוב ולא מושכת אנשים להגיע למקום, הקשתה על אכלוס ההוסטל.

רוב חברי הקואופרטיב הם אמנים. כדי לגייס עוד כסף לשיפוץ הם הגו תכניות אמנותיות-תרבותיות-חברתיות והגישו אותן לקבלת תמיכה. התמיכה שהם קיבלו עובר הפרויקטים האלה, אפשרה להם לקיים פעילות עם התושבים וגם לשמור קצת מהכסף לטובת המשך שיפוץ המבנה.

כיום, ההוסטל והקפה הם עורק ההכנסות המרכזי שתומך בשאר הפעילויות של Largo. בשנה האחרונה הם כבר הצליחו לתמוך גם בתאגיד שמשלם דמי שכירות לבעל בית פרטי על כל המבנה. נכון ששיפוץ המבנה עזר להם במשא ומתן על שכר דירה נמוך יותר, אבל לא בהרבה.

האימפקט על השכונה

חברי התאגיד רואים את העבודה שלהם כפרויקט ציבורי. לדוגמה, הם מספקים מקומות עבודה ל 15 תושבים מהשכונה, כשמקום עבודה קבוע זה לא משהו שקל להשיג כיום בפורטוגל. הם מריצים פרויקטים שונים, ועוזרים לאיגודים אחרים בשכונה לעבור את הזמנים הפיננסיים הקשים שעוברים על המדינה. הם משכירים חללים, מארגנים הפקות בשכונה, ועובדים כרשת כדי לתמוך בכל החללים האחרים. למשל, יש להם רשימת חללים לאנשים שמחפשים מגורים לאמנים או לפרויקטים לאמנות.

מערכת היחסים עם הרשות

זמן קצר אחרי שהפרויקט כבר היה ניכר לעין, העביר ראש העיר את המשרדים שלו לכיכר. באמצעות המהלך הזה הוא נתן לאזור יותר נראות ותמיכה ציבורית. כשפקידי העירייה הבינו שהעבודה של חברי התאגיד מייצרת השפעות חיוביות רבות על השכונה, נרקמה גם מערכת יחסים שמאפשרת עבודה משותפת שוטפת.

מרתה עצמה רואה חשיבות רבה ביצירת דיאלוג עם הרשות. בעיקר כדי לבדוק אם הרשות יכולה להכיר בעבודה שנעשית בפרויקטים כאלה, ואם תהיה מוכנה לקחת חלק בחיבור משולש עם המגזר הפרטי, הבעלים של הבניין והקואופרטיב שמנהל את הפרויקט. בעיקר כי תמיכה מוסדית יכולה בעלות נמוכה יחסית, להעביר את כל הפרויקט ממצבו הזמני להיות יזמה אזרחית יציבה, שמנוהלת מלמטה למעלה לטווח ארוך – שזה מה ששואפים מרתה וחבריה לעשות. לחלץ את האזור מהמשבר המתמשך שהוא שרוי בו לעתיד טוב יותר.

מה הלאה – קרב נגד ג'נטריפיקציה

כשפגשתי את מרתה ביוני השנה, הסתבר שהפרויקט נמצא תחת איום של ג'נטריפיקציה. האיום מתבטא בהפעלת לחץ של יזמי נדל"ן לתיירות על בעלי נכסים שמאוכלסים ביזמות תרבותיות-חברתיות בליסבון, כולל לארגו. הם רוצים לסלק את 'הבולשיט' האמנותי-תרבותי-חברתי ואת תושבי השכונות כדי להפוך את המקומות האלה לשכונות יוקרה.

אבל לא גברת כמו מרתה תיכנע כל כך מהר. היא מארגנת קבוצת רכישה של מאה מתושבי השכונה, כולל חברי הקואופרטיב ומשקיעים פרטיים שהפרויקט יקר להם, כדי להניח על השולחן של בעל הנכס הצעה נגדית. אני עוקבת, לארגו עדיין שם, הקואופרטיב עדיין פועל. ימים יגידו.

סיפא

הכי מרגש מכל זה היה לשמוע את מרתה מדברת בתשוקה פורטוגזית ובעיניים נוצצות על השינויים שחלו בחיי תושבי הקבע של השכונה; על הרגישות והתבונה של חברי הקואופרטיב בעבודה אתם, על האכפתיות, על המעורבות וההיטמעות האמיתית בין אנשים ואנשים, על בניית קהילה. זה כבר לא קואופרטיב שעוזר לתושבי שכונת מצוקה. זה קואופרטיב שהוא קהילה בה כולם עוזרים לכולם והיא מודדת את עצמה במדדים של אנושיות לא פחות ממה שהיא מודדת את עצמה כלכלית.