ברוכים הבאים לרשומה הראשונה בסדרה על התעשיות היצירתיות והתרבותיות, ובאנגלית The Creative and Cultural Industries. במה שמצאתי בינתיים בעברית נשמטה המילה 'והתרבותיות'. גם באנגלית יש מי שמקצרים ל Creative industries. אני מניחה שמסיבה דומה, עוד נחזור לזה.

רקע

מה הייתם עושים אם אתם שרי אוצר וכלכלה, ומסתבר לכם שחלק מהכסף שאתם סופרים כתוצר לאומי גולמי, שמגיע בין השאר מעבודה של אנשים, מגיע ממקור שלא נכנס תחת הגדרה מוכרת? זו הפשטה פראית, אבל משם התחיל תהליך הבירור שהביא להגדרה של תחום תעשיות חדש – התעשיות היצירתיות והתרבותיות.

בדו"ח המיפוי העולמי הראשון בנושא Cultural times – The first global map of cultural and creative industries December 2015 שנערך ונכתב על ידי חברת ארנסט אנד יאנג בפיקוח המחלקה לכלכלה באוניברסיטת אוקספורד, בשיתוף עם אונסקו וה CISAC – הקונפדרציה של ארגוני הסופרים והמוסיקאים (מצטערת שגמרתי לכם את האוויר), בפתח תמצית המנהלים, מופיע המידע הבא:

תעשיות יצירתיות ותרבותיות, מחוללות הכנסות בשווי 2,250 מיליארד דולר ארה"ב ו 29.5 מיליון משרות – גלובלי. ההכנסות של התעשיות האלה גבוהות משל תעשיות שירותי הטלקום (1,570 מיליארד גלובלי), וחולפות על פני התוצר הלאומי הגולמי של הודו (1,900 מיליארד). בתוך הסה"כ הזה, שלושת התחומים שמגלגלים את ההכנסות הגבוהות ביותר הם טלוויזיה, אמנות חזותית ועיתונים-מגזינים. מתוך סך המשרות, התחומים שאוחזים בכמות המשרות הגבוהה ביותר הם אמנות ויזואלית, ספרים ומוסיקה.

מה תגידו? הנה שאר הכותרות מתוך תמצית המנהלים:

  • העולם היצירתי והתרבותי הוא רב-קוטבי
  • תוכן תרבותי ויצירתי מניע את הכלכלה הדיגיטלית
  • ייצור תרבותי הוא צעיר, מכליל ויזמי
  • תרבות מגבירה את גורם המשיכה של ערים
  • הכלכלה הלא רשמית היא מאגר עצום של משרות
  • מינוף עולם יצירתי יותר – פירוט במספר נקודות

התנופה הצעירה, דינאמית, מכלילה, עצומה, דיגיטלית, מושכת ויצירתית, מאפיינת חלקים נכבדים בשיח של כלכלנים וקובעי מדיניות העוסקים בעניין. גם של קברניטי תעשיות המדיה הדיגיטלית. זו נקודת מבט שמסמנת איפה האינטרסים והדאגות שלהם. אני לא נגד, רק מציינת שיש עוד נקודות מבט שהם לא כל כך רוצים לראות. באותה מידה לא מעט אמנים ואנשי תרבות תקועים בנקודות המבט שלהם. רבים מסרבים להתייצב לשיחה כדי להקשיב ולומר את דעתם, בלי לפטור את העניין ב"מה לעשות. בעל המאה הוא בעל הדעה. אין לי זמן אני צריכה להתפרנס."

אם ההר לא

אם תשאלו אמנים ואנשי תרבות, רובנו לא יודעים שאנחנו קשורים לעניין הזה. צריך לזכור מאיפה התחיל הבירור ועל ידי מי הוא נעשה – מהצד הכלכלי, על ידי גורמים כלכליים, אקדמיים ופיננסיים ברמת מדינות וגופים בינלאומיים. רחוק ביותר מהסטודיו הקטן לצילום של מישהו בקנדה או ממרחב המטר על מטר של צייר פורטרטים ברחוב בפריז; שנות אור מספוט תאורה על סטנדאפיסט בפסטיבל פרינג' בגלזגו, או ממאפייה קהילתית בישראל; כמעט אותו מרחק מספריה מקומית, קבוצת תיאטרון או סטודיו גדול לגרפיקה דיגיטלית; פחות רחוק מפסטיבלים גדולים, חברות מדיה וגיימינג, תעשיית האופנה, הפרסום, וכל מה שמגלגל הרבה דולרים. עדיין – מספיק רחוק מהאנשים שעובדים בתחומים האלה.

אני מקדישה את הזמן לכתוב את הסדרה הזו מסיבה חיובית. אם יש מידע, יש יותר בחירה. אפשר להחליט מה רוצים לעשות. אנחנו ב 2019, כל העיסוק בעניין ובהגדרות שלו עדיין דינאמי מאוד, יש שינויים והתפתחויות גם ביחס של קובעי מדיניות לנושא ועדיין – רחוק ההר. לתפיסתי, אם ההר לא בא אלינו אנחנו חופשיים להחליט אם ואיך בא לנו לטפס עליו ולאיזה גובה.

לאמנים ואנשי תרבות יש תפקיד חשוב בשגשוג האנושי, החברתי, גם הכלכלי. חלק מסיפורי המקרה שאביא ישמחו ויקסימו אתכם, יתנו לכם רעיונות. חלק ירפו את ידיכם ויתחברו לתחושות קשות מוכרות. מכולם יש מה ללמוד.

ספוילר

כיום כבר ברור שהתעשיות בהן מדובר לא באמת יכולות להתארגן לקביעת מדיניות וליישום שקשור למציאות היומיומית ברמת מדינה. קובעי מדיניות ברמת מדינה יכולים להחליט שהם מקצים משאבי חשיבה ומשאבי מחקר לנושא, יכולים להחליט שהמדינה עוקבת אחרי הטרנד ותומכת בהתפתחות שלו כי היא מבינה את הפוטנציאל הכלכלי, החברתי, הקיומי. את היתרון התחרותי שהתעשיות הללו יכולות להקנות לה, את המנוף להסתגלות לעתיד. התארגנות לקביעת מדיניות וליישום ברמת מדינה, הוא בעייתי מאוד בגלל הרב-קוטביות של התעשייה, והמשיכה של גורמים ברמת מדינה לעבוד מול מוקדי הכסף וגופים גדולים. הרמה היעילה ביותר, היא רמה מוניציפלית.

טוב שגופים בינלאומיים כמו אונסקו, האיחוד האירופי, האו"ם, קונפדרציית הסופרים והמוסיקאים, הפורום הכלכלי הגלובלי, ה OECD ודומיהם – יעסקו בעניין. להם יש את המשאבים למחקרים, סטטיסטיקות, מיפוי וכל הדברים החשובים והיקרים האלה. הם המקור שעליו נסמכות מדינות כשהן מחליטות לקחת או לא לקחת את העניין ברצינות.

עוד ספוילר חשוב, ואולי ברור מאליו לאמנים ואנשי תרבות, הוא שהתעשיות האלה מתקשות ולא צריכות להתארגן למשבצות כמעט בכל מובן. אין דין ספריה לאומית כדין חברת גיימינג, אין דין ספריה עירונית כדין קבוצת תיאטרון, ואין דין מנהל קריאייטיב בחברת פרסום כדין בלרינה. כל מקרה לגופו. שזה מסובך לקובעי מדיניות שחושבים 'ניהול' ו'יעילות'.

מה כן נכון לעשות כמדיניות? בהמשך. אביא דוגמאות ויהיה חומר למחשבה.

איך הגעתי לעניין ולמה אני כותבת

לפני כשנה וחצי הופיע לרגע מפתיע אחד פוסט בבלוג של מנהל סחר חוץ, שלא עסק בסטרטאפים וטכנולוגיה: הודעה אודות קיומה של אקדמיית קיץ של ה OECD שתעסוק בתעשיות התרבותיות והיצירתיות, כלכלה ופיתוח מקומי. הגשתי מועמדות, התקבלתי ואני בוגרת של שני המחזורים הראשונים.

ההחלטה לכתוב את הסדרה הזו היא תולדה של ההשתתפות במחזור השני שהתקיים בחודש שעבר בטרנטו, צפון איטליה. בשני המחזורים הצגתי סיפורי מקרה של פרויקטים ישראלים שאני מעורבת בהם. אחרי שני מחזורים, אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם מה שלמדתי, שיתפתי, חוויתי, קשרתי. אני חושבת שחשוב שישראלים ידעו שיש תעשיות יצירתיות ותרבותיות. שזה עניין פרקטי ולא רק בתחומים שעושים כסף גדול. מקווה שאתן לחלק מכם זריקת מרץ. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. מצד שני, יש הרבה במה להיעזר.

לפני שנגיע לאירופה ולעולם הגדול נעבור בישראל. בפוסט הבא.